
הרב שניאור אשכנזי, סיפר היום (ראשון) בתוכנית 'שיחת היום' סיפור חשוב מאוד שכדאי לכולנו ללמוד ממנו פרק בהנהגות שבין אדם לחברו.
וכך סיפר: סופר חשוב בניו יורק, קראתי את זה פעם באחד מספריו, יורד לרכבת בשעה שבע בערב. הוא מסיים יום לחוץ מאוד, יום סוער מאוד, באחד המגדלים, במנהטן בניו יורק, ויורד לרכבת. הוא נוסע מניו יורק לניו ג'רזי. זו רכבת נוחה, רכבת יפה, רכבת מרווחת. אלו לא הרכבות תחתית בניו יורק עצמה, שהן מלוכלכות ומצוירות ומקושקשות. זו רכבת יפה. הציבור שנוסע הוא ציבור משכיל, ציבור שנוסע ממנהטן לפרברים, אנשים שעבדו כל היום בוול סטריט, בבורסה, במקומות אחרים, אנשים מבוססים, ואחרי יום עבודה, בשבע-שמונה בערב, נוסעים הביתה, נוסעים להירגע, נוסעים לנוח.
עוד באתר:
הנסיעה היא מאוד מאוד נוחה, אנשים יושבים עם עיתון, אנשים יושבים עם איזשהו מכשיר באוזניים ומקשיבים, זה זמן להירגע ולהרפות את המתח מכל הלחץ שצברת כל היום. אותו סופר, גם הוא יושב, מוציא עט ודף, מנסה לנצל את הדקות האלו של הרוגע והשלווה כדי לכתוב משהו, כדי לחוות משהו, כדי לפרוק משהו. ואז הכל משתבש.
באחת התחנות פורצת לתוך הרכבת, משפחה, אבא עם שלושה ילדים. הילדים מלוכלכים ומוזנחים, השיער שלהם דביק כאילו לא חפפו אותו כבר שבועיים, החולצות מלוכלכות, והם רצים בקרון, הלוך וחזור, כאילו זאת תחנה מרכזית. אנשים מסתכלים בהם, כל אחד מוריד את המשקפיים היפות שלו, ומסתכלים ותוהים, 'אין לו אבא, אין להם אבא, הם עלו כאן לבד?'.
והאבא יושב בפינה שלו מצונף, לא רואה ולא שומע. אותו סופר הרגיש שהוא מתרגז, הוא חיכה כל היום לדקות של השקט האלו, להשראה הזו, לחוויה הזאת, והנה הם באים וגונבים לו גם את השקט האחרון שנותר לו. למרות שהוא היה אדם מנומס מאוד, הוא לא יכול לשלוט בעצמו. איזה חינוך, איזה הורים שלא אכפת להם, איזה אבא, ואיפה האמא בכלל, מה היא שולחת אותם עם האבא המנותק הזה?
הוא ניגש לאבא וממש גער בו, 'אלה הילדים שלך, אתה לא רואה שהם מפריעים, תשתיק אותם, תעשה משהו'. האבא הרים את העיניים, הם היו אדומות, הם היו כאובות, הם היו מלא עוד דמעות, ואבא אמר, 'הייתי מאוד רוצה להשתיק אותם, אבל אני לא יודע מה אומרים לילדים שחוזרים מהלוויה של אמא שלהם'…
שלא נדע מצרות, לא עלינו ולא על אף אחד, הילדים האלה חזרו מהלוויה של אמא, אחרי שבוע שבועיים שאמא הייתה מאוד מאוד חולה, ששכבה במיטה ואבא בכוחות נפש אחרונים, ניסה להחזיק אותה בחיים. כמובן שאף אחד לא דאג לקלח אותם, אף אחד לא דאג להאכיל אותם, ואף אחד לא דאג לכבס להם את הבגדים.
הסופר ברגע אחד הרגיש כל כך מבויש, ברגע אחד הוא הרגיש כל כך נבוך, 'למה שפטתי אותו? למה לא ניסיתי רגע אחד לחשוב אולי על תמונה יותר מורכבת?' ומזעם וכעס, כל העולם הרגשי שלו התהפך לבושה, התהפך לרחמים, התהפך לאמפתיה, הוא הכניס יד לכיס, הוא שלף את ארנק העור המהודר שלו, הוציא משם חמישים דולר, ונתן לילד הגדול ואמר לו, 'כשתעלו מהרכבת, תקנו לכם משחק ושוקולד לכל ילד'.
מה היה פה? היה פה מודעות והיה פה רגש. בהתחלה הייתה מודעות של ניתוק, מודעות של אבא שלא אכפת לו, אבא שמזלזל בסביבה, אבא שחי בתוך עצמו, זה התחבר עם כל התרבות של ההורות היום, של אנשים שלא רואים את עצמם, שלא רואים אף אחד חוץ מעצמם ולאף אחד לא אכפת.
הבוננות הזו, הדעה הזו, יצרה מיד רגש של זעם, רגש של פגיעות, רגש של היעלבות. ברגע אחד התהפכה הגישה השכלית. לא, זה לא אבא מנותק, זה אבא אומלל, זה אבא סובל, זה אבא שנותר לבד בודד עם משפחה. והתובנה השונה יילדה מיד רגש אפור. הפוך לגמרי, רגש של רחמים ורגש של אמפתיה.
האזינו לסיפור המלא – מתוך 'שיחת היום' ב'קול חי':