אגם ברגר לא בישלה לשבת; הרגישה את אמא בלב

אף אחד מבני האדם שלא היה שם, לא באמת יודע מה הרגשתם.

אני מבשלת לשבת כאן בבני ברק, שבת פרשת בא, השבת הראשונה שאת חזרה איתנו, אינסוף נשמות יהודיות שהתפללו עלייך. גם אני.

ובכל זאת, בכל שעה שעוברת אני מנסה להרגיש אותך, לעבור לרגע לגור בלב שלך, בלב שייצר בעזה תפילות, בלב שנגע בעומק הכאב, בלב שיודע מה זה קשר סודי עם מנהל העולם הזה.

כי גם לפני שנלקחת לגיהנום, אולי אפילו גם ברגע החטיפה, פנית מיד אליו יתברך, ידעת כל הזמן לפעול, היו בך הבנות יהודיות, ניצני אמונה, כאלה שהלכו והתעצמו שם.

אם חז"ל אמרו ש'לידה' זה 'ליד ה", אז 'שביה'- זה לשבת איתו.

הבן שלי, חוזר מהתפילה, אני מקלפת תפוחי אדמה, לכבוד שבת קודש, אומרת, והוא שואל אותי למה אני בוכה אם אגם כבר חזרה, ואני מסבירה לו על 'שמות של דמעות', ועל זה שטיפות מים היורדות מהעיניים, הן לא רק תוצר של עצב, אלא שיש דמעות של שמחה, ושיש דמעות של הודיה, יש דמעות של חוסר אונים, שאני יודעת שבכית אותן בחושך הזה שהיית בו.

ושיש דמעות של בעלת תשובה כמוני שמבינה איך מתפתחת בתוך ילדה – אמונה.

איך פתאום את מבינה,

בלי שאף אחד רואה עלייך שם,

ששבת היא מקור הברכה, מדמיינת איך את לא מבשלת שם כשבא היום הקדוש שלנו, איך את מנחשת איזה יום היום בכלל, ומחזיקה ראש, איך את יודעת לפי זווית השמש מהחלון בדירה שבה הוחזקת, עם כל תזוזה ואימה, מתי שקיעה, מתי שבת,

יודעת ומאמינה כל רגע שה' יתברך הביא אותך לשם וה' יתברך יחזיר אותך משם.

אני יודעת שלעולם לא תתגעגעי לתופת שהיתה שם. אין שאלה אפילו.

אבל אני יודעת שכן תתגעגעי לקירבת ה' שהרגשת שם,

למעמקי הנפש שפגשת בתוכך, לתפילות שהתפללת שם.

תפילת נעילה של יום כיפור, תהיה קטנה עלייך.

 

 

ואני מסבירה לבן שלי שאגם הרגישה את אמא, נשמה את התפילות של כולנו, וקיבלה כוח מכל מצווה שעשינו בפומבי או בחדרי חדרים לשמירה.

ואני ממשיכה לנאום לו, והוא כבר מאבד סבלנות אז אני שרה לו,

"לכל אחד יש עיר אחת ושמה ירושליים",

ואני לא מפסיקה לזמזם, "לכל אחד יש אגם אחת בתוכו בשבת הזו".

כי אין יהודי אחד שלא מדבר עלייך עכשיו, אגם.

את קולטת איך בורא עולם מסמן ילדות?

את קולטת כמה קידוש ה', שזו המצווה הכי בעולם את זוכה לעשות?

את מבינה מתוך החושך כמה אור של שבת הדלקת?

כמה ילדות לא דתיות וכן דתיות, בזכותך מבינות שאין בעולם עוד מלבדו כמו שכתב רב חיים מוולז'ין? וכמה ילדות מבינות שלצד זארה וטיק טוק יש כל כך הרבה חומר עמוק שהוא שלנו שפתוח בשבילנו ללמוד?

ושאף רטט של רגש לעולם לא ישווה לאמונה שאת הרגשת.

יודעת גם, אגם, שהאמונה תשתנה, ותבוא, ותתעצם, ותעלה, ותרד, והודיה תחליף דאגה, והכרת הטוב תחליף תפילות של פחד ותחושה של איך אני מודה לך אלוקים, לעולמים, יהיו חלק ממסע חייך. ומכאן והלאה להפוך להיות פרזנטורית של אמונה ובטחון.

שבת שלום אגם מתוקה,

לכל אחד מאיתנו יש אגם משלו בשבת הזו.

האזינו לדברים בתוכנית 'עומקא דליבא' בהגשת אפרת ברזל ב'קול חי':