ויכוח ברמזור האדום; זו הסיבה שמשה חזר על עצמו

בפרשתנו יש כפילות ושינוי לשון על אסיפת לחם המשנה ביום השישי ואיסור האסיפה ביום השבת: "ויאמר משה אכלהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאהו בשדה ששת ימים תלקטהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקט ולא מצאו… ראו כי ה' נתן לכם השבת על כן הוא נתן לכם ביום הששי לחם יומים שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקמו ביום השביעי".

מדוע משה רבינו היה צריך לחזור ולצוות שוב בשינוי לשון על איסור לקיטת המן?

כאשר שוטר תופס אזרח שעבר ברמזור אדום ושואל למה עברת באדום למרות שאתה יודע שהחוק אוסר על כולם לעבור באדום? האזרח עונה: מיהרתי וזה רק אני ורק לרגע אחד.. אני זה לא כולם..

עוד באתר:

שמחה לאיד

תיעוד דרמטי: אסירים חגגו את ירי הטילים ונענשו

גדי פוקס

הדברים המלאים

הוראות ראש הישיבה: אילו מוסדות חינוך ימשיכו לפעול?

נתי קאליש

שידור חוזר

בסמוך למרחב המוגן: רגע של הפוגה ושמחה עם הקול החדש

מערכת הקול החדש

מקומם

"באר שבע של הבדואים": התיעוד והמעצר המהיר

אבי יעקב

מערכת היחסים בין האדם היחיד לבין הציבור והכלל הייתה מאז ומעולם קשר של התנגשות וסתירות, הצורך של האדם הבודד לבין מוסריות הכלל וכן בין טובת האינדיבידואל לבין צורך הקולקטיב גרם לאירועים יוצאי דופן ביהדות בכלל ובדור המדבר בפרט, הראשון שבהם הוא ירידת המן.

בין עבדות לבני האומה הנבחרת

ביציאת מצרים עם ישראל יצא מעבדות לחירות אבל העבדים המשוחררים טרם הפכו את עצמו לעם ולאומה, במשך ארבעים ותשע יום בני ישראל הפכו את עצמם מעבד לאדם אך לא ידעו כי יש משמעות מיוחדת ל:'כלל' 'עם' ואומה'.

רק במעמד הר סיני זכינו להתאחד ולהתמסד תחת המושג 'עם ישראל' רק בשעה שנהפכנו לאומה הישראלית קבלנו את התואר 'עם סגולה' שהיא קבלת משמעות מיוחדת בפני עצמה.

במצב ביניים, בין לבין, בין יציאת מצרים לבין מעמד הר סיני היו כאלה שלא הכינו את עצמם לרגע הנכסף וניסו להתכחש לאיסור של לקיחת המן ביום השבת. לכן היו 'מן העם' שניסו ללכת וללקוט בתואנה כי מדובר על ציווי ששייך לכלל ישראל וכי ניתן לצאת מן הכלל במעט.

הציווי על איסור לקיטת המן הראשון לא הספיק בשביל תאוות האכילה של מי שהיה קשה לו להוציא את העבדות מתוך עצמו ולהתנהג כעם אחד או כמי שמרוצה להיות חלק מ'כאיש אחד בלב אחד'.

שבת קודש – חיבור האדם לעצמו

מסיבה זו משה רבינו שינה מילולית את תוכן הציווי להוראה לאדם היחיד וציווה שוב את ההוראה על איסור לקיחת המן ביום השבת: 'שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקמו ביום השביעי'.

יתירה מכך: משה רבינו ביאר והסביר בטוב טעם ודעת את מהות ותוכן יום השבת: חיבור פנימי ביום האדם לעצמו ולא רק יום מנוחה כללי שקשור לכלל. ביום השבת האדם לא יוצא ממקומו למקום אחר כי הוא צריך להתחבר למקום שלו עצמו.

הציווי הנוסף בא לבאר כי מהות שבת קודש הינה חיבור האדם לעצמו במערכת הזמן ובמערכת הנפש, האדם מתחבר לעצמו בשבת קודש לאחר כל הפיזור החומרי של כל ימי השבוע, וכך בכל שבת קודש חוזר האדם למהות הפנימית שלו עצמו.

לכן אמרו במדרש על יעקב אבינו: "ויחן את פני העיר – נכנס עם דמדומי חמה וקבע תחומין". יעקב אבינו בחיר האבות ומי שקבע את בית המקדש הגדרה של 'בית' קבוע הוא זה שיכול לקבוע תחומין – איסור הליכה למעלה מאלפיים אמה בשביל שהאדם יתחבר לאני הפנימי שלו, בתוך הבית, בתוך עצמו.

בשבת קודש יש שתי קדושות, בליל שבת קדושה כללית שקשורה לכלל עם ישראל (אתערותא דלעילא) ובשבת קודש עצמה קדושה פרטית (אתערותא דלתתא) ולכן הפסוק מדגיש אל יצא איש ממקומו ביום השבת, ביום השבת כל יהודי מתחבר לעצמו, נפשו, ונשמתו.

ועוד משהו: בימי השובבי"ם אנחנו מתקנים את הפיזור הלא נכון שהיה לעם ישראל מזמן יציאת מצרים עד דורנו אנו, ולכן בשבועות פרישות יציאת מצרים אנחנו מתחברים לעצמנו ומתקנים את הפיזור הרוחני.