הרב אריה אטינגר, יועץ ומייסד בית הספר להכשרת יועצים זוגיים, פתח את תוכניתו "בית נאמן" בקול חי בסרטון הומוריסטי שמעלה נקודה מפתיעה: מריבות בזוגיות הן דבר חיובי ואף הכרחי.
בסרטון, נראה הרב אטינגר מגלם אדם שכביכול מתחנן: "כבר אין לי כוח, כל היום אשתי רבה איתי וכבר נמאס לי. אני רוצה שיותר לא תריב איתי". לאחר מכן הוא לוחץ על הכפתור ברמזור, שעונה אוטומטית "בקשתך התקבלה". אז למה בעצם חשוב לריב בזוגיות?
למה חשוב לריב?
עוד באתר:
"אם שני בני הזוג אומרים לי שהם אף פעם לא רבים, מה זה אומר לי?" שואל הרב אטינגר ומשיב: "שאו שאחד נורא מרצה והשני מאוד שתלטן, או להפך".
לדבריו, העובדה שזוג רב היא סימן חיובי המעיד שיש שני אנשים אמיתיים במערכת היחסים: "אנחנו שני בני אדם, לכל אחד יש את הרצונות שלו, את העניינים שלו, את העולם הרגשי שלו, את הפחדים שלו, את ההגנות שלו. אין דבר כזה שלא רבים".
הרב אטינגר מסביר שזוג שלא רב כלל עלול להצביע על מערכת יחסים לא מאוזנת, שבה צד אחד תמיד מוותר וצד שני תמיד מכתיב: "ברגע שיש סיטואציה שצד אחד לא מסוגל למריבה, זה אומר 'אני לא מסוגל שהבת זוג שלי כועסת עליי' או 'אני לא מסוגלת שהבן זוג כועס עליי'. כלומר, אני חייב/ת שכל הזמן הבן/בת זוג יהיה מרוצה ממני".
מריבה בריאה – איך עושים את זה?
הרב אטינגר לא מעודד סתם מריבות, אלא מדבר על "מינוף המריבות" – שימוש בקונפליקטים כהזדמנות לצמיחה. הוא משתף סיפור אישי מחייו, כיצד בוויכוח עם אשתו, במקום להיסחף לכעס ולרצות להשתלט, הם ישבו לתרגיל שבו:
1. דיברו רק על רגשות (ולא על פתרונות)
2. כל אחד הסביר מה זה משחזר לו מהעבר
3. לקחו אחריות אישית
"בעצם מה שקרה שם זה דבר ראשון – לא מחקנו האחד את השנייה, דבר שני – לכל אחד היה את המקום שלו, ודבר שלישי – לא חיפשנו לשלוט האחד על השני," אומר הרב אטינגר. "הצלחנו למנף דרך המריבה ודרך הוויכוח למנף את זה לתהליך של התבוננות פנימה".
מתי צריך לדאוג?
למרות שמריבות הן טבעיות ואף בריאות, הרב אטינגר מדגיש שחשוב גם לבחון את אופי המריבות. השאלה החשובה היא לא אם בני הזוג רבים, אלא איך הם רבים: "השאלה היא איך בני הזוג רבים, איך אנחנו רוצים שהמריבה תיראה".
האתגר האמיתי הוא ללמוד לריב בצורה בונה, כזו שאינה מחפשת לבטל את הצד השני, אלא מכבדת את הצרכים והרגשות של כל אחד מבני הזוג, ומובילה לצמיחה משותפת.
האזינו לדברים המלאים, מתוך התוכנית 'בית נאמן' בהגשת הרב אריה אטינגר ב'קול חי':
