רחל נדחפה בין החסידים: זה היחס הנכון לנשים

הנשים הן היסוד  של עם ישראל הראייה שיהדות של האדם  נקבעת לפי האם ולא לפי האב.

אם האב גוי והאם יהודיה הבן הוא יהודי ואילו אם האם גויה גם אם האב יהודי הבן יהיה גוי

אחד המאפיינים הבולטים בעבודת השם של האשה זו הצניעות,

אנו רגילים לחשוב שצניעות הכוונה רק בלבוש אבל צניעות במובן הרחב הפירוש  הוא עשיית מעשים ערכים, כי זו האמת, כי זה הדבר הנכון, כי זה הדבר האמתי

כשאדם לא צריך להבליט מה שהוא עושה, ובמקרים מסוימים זה לא מעניין אותו ואפילו מעדיף להצניע, זה בגלל שהוא באמת אוהב ומעריך את מה שהוא עושה.

פעמים שהאדם עושה מעשים גדולים, אבל הוא לא מספיק מעריך את מה שהוא עושה, הוא צריך שעוד אנשים ייראו את מה שהוא עושה, הוא צריך שעוד אנשים יישמעו את מה שהוא אומר, וכשהוא מקבל מחיאות כפים, אז הוא מעריך את מה שהוא עושה, הוא מעריך את מה שהוא עושה באמצעות האחרים שמעריכים את מה שהוא עושה.

אם הוא עושה מעשה נכון או ראוי, הוא לא 'מעריך' בבת אחת את המעשה, אלא הוא קודם כל מצפה לקבל אישור והערכה מהחברה ואז הוא מעריך את עצמו ואת העשייה שלו יותר, האישור מהחוץ מחזק את המעשים שעושה האדם.

האדם הצנוע, הצניעות היא לא 'עבודת השם' אלא זו תוצאה.

בגלל שהוא מרגיש שהוא שווה ערכי ועושה את הדבר הנכון, באופן טבעי הוא לא רואה צורך לחלוק את זה עם משהו אחר

ועוד יותר, הוא כ"כ שלם בעשייה שלו

שהוא סולד מלספר לאחרים, מדוע?

כי כשאדם מספר לאחרים כשהוא מחצין את העשייה שלו, הוא מקבל 'אישור' שזה מעשה טוב וערכי,

אם הוא מקבל 'אישור' שזה מעשה טוב וערכי הוא בצורה סמויה לומד לזלזל בדעה שלו בערכים שלו בתפיסה שלו את עצמו

הוא מתרגל לחשוב ש'הקובע' האם מעשה הוא טוב או רע, הכל תלוי במחיאות כפים, באישור מהזולת, ואז בלא מודע האדם מאבד את 'הערכים' שלו את החשיבות שלו בעיני עצמו.

אם אדם מחצין מעשים טובים או כל דבר שהאדם מחצין, הוא כמו אומר בקול רם –'אני לא שווה, אני לא יעיל', אני לא בטוח בעצמי… אבל אם כולם ייראו אותי, אז אני אהיה הרבה יותר שווה.

ואין אנו באים לזלזל בעניין זה.

אדרבה יש בזה עניין טוב

החברה מיישרת את האדם

אם האדם יודע שהוא מתבייש מחברה

או הוא מתבייש לעשות מעשים רעים

אם הוא יודע שהוא צריך לקבל אישור מהחברה – המגמה הזו מעודדת את בני האדם להיות 'תחרותיים' מי יותר ערכי שווה וטוב.

יש משהו נפלא בחברה, הדבר לא נאמר מזלזול אלא השייכות החברתית היא 'צורך' והצורך הזה הוא בעל משקל וחשיבות

הוא מועיל וטוב מאד

אלא שלצניעות ועבדות האשה יש עוד יתרון, האשה היא יכולה להיות מי שלא צריכה את זה.

היא לא צריכה את הנושא של 'החצנה', בהחצנה יש 'ערך' אלא שהערך היותר גדול שהאדם מזדהה עם הערכים שלו בלי שהוא זקוק ללווי תמיכה ועידוד מהחברה.

 

האשה דואגת שיהיה מה לאכול ומה לשתות, שיהיה מים חמים ובית נקי, כל הצרכים והערכים נעשים לא מתוך רצון לקבל תמיכה עידוד וחיזוק, אלא מתוך הפנמה שכן 'זה הדבר החשוב' זה הדבר הראוי

זה הדבר הנצרך, זה הדבר הערכי, כמובן שהאדם צריך לעודד את עצמו בראש שלו, הוא אומר לעצמו שהוא עושה את הדבר הנכון

והאיש והאישה הם כמו אדם אחד, ולכן גם האשה צריכה לשמוע מבעלה את העידוד, זה וודאי!

זה מחזק אצלה שהיא עושה את הדבר הנכון, אבל ביחס לחוץ, כלפיי החברה היא לא בנויה בצורה כזו שהיא חייבת לפרסם בסטטוס את העוגה שהיא עשתה…

הגבר שומע את זה הוא עלול להשתעמם, ומה עם תגמול מה עם רווחים מה אני יכול להרוויח מזה

איך אני מתרגם את זה לרווחים

מה אני מקבל מזה.

איזה כבוד בסוף מרוויחים.

אצל האשה יש לה הרבה יותר עומק ביחס לערכים שהיא מיישמת, היא לא מחפשת את 'הכבוד' והאישור מהחברה

היא צנועה, הוא בנויה לצניעות

היא בנויה לעשות מעשים אפילו שהיא לא תקבל מחיאות כפים, והיא מרגישה טוב עם מה שהיא עושה.

 

האשה בנויה לעשיית מעשים ערכיים, אפילו שאף אחד לא יפרגן לא יעריך, היא בנויה לשלימות, בלי עידוד וחיזוק מהחברה, כן מעצמה ומבעלה.

בוודאי כן יש לה תלות גדולה בבעלה

אבל ביחס לחברה, זה לא.

ולכן הגישה והמהות הזו היא היסוד הבריא לאדם.

עוד מצינו בעניין מעלת האשה

בשעה שחזר רבי עקיבא לביתו מלווה בעשרים וארבעה אלף תלמידים נראתה אשה נדחפת ונדחקת בתוך הקהל שבא לקבל את פניו היא מתאמצת בכל כוחה להגיע לתנא הגדול רבי עקיבא וכשהיא מגיעה אליו והיא מנשקת את רגליו תלמידיו החשובים של רבי עקיבא לא ראו שהאשה הזו היא אשה מיוחדת…

הם חשבו להזיז אותה, אבל אז נשמע קולו של ר"ע

שאמר הניחו לה שלי ושלכם שלה הוא.

רבי עקיבא גילה לנו סוד נפלא האשה הפשוטה שישבה בביתה במשך עשרים וארבע שנים גידלה את ילדיה האכילה אותם ורחצה אותם.

אשה זו שאף אחד לא שמע עליה מעולם כל התורה של התנא הגדול עשרים וארבעה אלף תלמידיו שייכים לה…

את הנקודה הזו אנו מוצאים גם אצל מרים הנביאה.

 

משה ואהרן מתו במיתת נשיקה בשניהם נאמר בתורה שמיתתם היתה על פי ה' אבל חז"ל מגלים לנו שגם מרים הנביאה מתה על פי ה' ומפני מה לא נאמר בה על פי ה' מפני שגנאי הדבר לאומרו (מועד קטן כח ע"א)

אותה דביקות נעלה שהיתה למשה ולאהרן בהקב"ה היתה גם למרים הנביאה אבל אף אחד לא יודע מכך התורה לא מספרת על כך משה אהרן ומרים שלושתם היו עמודי התווך של עם ישראל במדבר שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל אלו הן משה ואהרן ומרים ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם ואלו הן באר וענן ומן באר בזכות מרים עמוד ענן בזכות אהרן מן בזכות משה (תענית ט ע"א)

על משה ואהרן כולם שמעו אבל גדלותה של מרים הייתה נסתרת שקטה וצנועה.

כשמשה רבינו הוסתר בין קני הסוף אשר ביאור מה עשתה מרים הנביאה "ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו"

היא עומדת מרחוק ושומרת עליו על המנהיג של מי שיהיה לימים המנהיג של כלל ישראל בנוסף כאשר היא רואה את בת פרעה שירדה לרחוץ ביאור שולחת את אמתה ונוטלת את משה….

מיד מרים  היא נזעקת האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות ותיניק לך את הילד כי היא יודעת שפה שעתיד לדבר עם השכינה לא ייתכן שהוא יינק ממצרית (סוטה יב ע"ב)

 

וגם בדורנו תפקיד האמהות לשמור את משמרת הקודש

=

הקב"ה אמר למשה רבינו כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל אומרים חז"ל כה תאמר לבית יעקב: 'אלו הנשים'.

אמר הקב"ה למשה אמור להם ראשי דברים שהם יכולות לשמוע' ורק אח"כ תגיד לבני ישראל'.

אלו האנשים (שמות רבה פכ"ח).

תורה זה לא רק ספר, התורה היא כתובה בספר, אבל התורה היא לא ספר, אלא היא תורת חיים

תורת חיים, הכוונה היא שהתורה היא זו שמעניקה לאדם את מערכות החשיבה את מערכת הרגשות וההתנהגות.

התורה היא זו שמכוונת את האדם מה לחשוב ואיך לחשוב בצורה הנכונה והיעילה ביותר.

ונסביר, הרי כל אדם יש לו מערכת חשיבה, לדוגמא

יש לו ציפייה, משהו פגע בו, ואז כועס, למה? כי יש לו רצון והרצון לא זכה למענה, אז הוא 'כועס'!

ואז הוא מקבל עצות מאנשי מקצוע ואנשים עם ניסיון שאומרים לאדם,  אל תדאג אל תשקיע הרבה מרץ ואנרגיה אדם, הוא מקבל טכניקות איך להסיח דעת ואיך לפתור את הבעיה.

כלומר בהתחלה הייתה לו תפיסה שטחית, מכעיסים אותו אז הוא כועס.

ואז הוא מפתח מערכת חשיבה מורכבת יותר, הוא לא 'סתם' כועס… אלא הוא למד על ידי חכמה שהוא שמע וקיבל, איך אפשר לחשוב או לתפקד בצורה חדשה ואז הוא כבר לא 'סובל'.

הוא כבר לא 'מסכן', אלא הוא בעל מסוגלות,  הוא לומד להגיב בצורה חדשה יעילה וטובה.

הוא פיתח מערכת חשיבה חדשה

אבל גם זה, זה לא עובד בבת אחת

אלא שהוא מפתח מערכת חשיבה חדשה אבל הוא גם 'בקונפליקט'

הוא בקונפליקט בינו לבין עצמו,  יש לו את ההרגלים של הגישה הישנה

הוא עדיין תקוע בעבר, הוא רגיל מהעבר שלו שהוא 'כועס' בבת אחת, זה מתמגל ועובד טוב, כך זה כן היה בעבר שלו

אבל כעת הוא משלם מחירים על הגישה המעוותת, כעת הוא סובל מהגישה המעוותת, אז הוא מבין שכלית מה הדבר הנכון

אבל ההרגלים שלו, אזור הנוחות שלו תקוע בעבר.

וזה תהליך שהוא בהדרגתיות משנה הרגלים,

ההרגלים והעבר של האדם, זה ממד אחד בנפש האדם.

ממד שני בנפש האדם, זו מערכת החשיבה החדשה שהוא  כן יכול לחשוב בצורה שונה, הוא כן יכול לחשוב בצורה אחרת

כמו שניסיון החיים מלמד את האנשים מהי גישה חדשה, ואנשים נמצאים בקונפליקט בין הגישה החדשה לבין ההרגלים הישנים שלהם

כן בעניין דעת תורה, האדם מפנים את דעת התורה, התורה שאומרת מה לעשות מה לחשוב ואיך לחשוב

והאדם נמצא בקונפליקט

בין ההרגלים שלו לבין מערכת החשיבה החדשה שאותה הוא רוצה ואמור להפנים.

האדם בקונפליקטים, האדם בהתמודדויות.

יש לאדם את הרצון וההרגלים שלו

ויש לו את הרצון להפנים להזדהות ולהתחבר לדעה החדשה.

להתחבר לדעה שהתורה אומרת לאדם.

ולפני שהאדם מפנים את 'הדעת' תורה, היצר הטוב, הוא הפנים קודם הרגלים של היצר הרע.

 

אבל התיווך בין היצרים של האדם

לבין הרוחניות והדעת תורה

זו תכונת אהבת העמל

וזה מהותי לעניין החינוך בדורנו

כדי לאהוב את היהדות ואת התורה צריך האדם לאהוב את העמל

צריכים ההורים לדעת שאהבת העמל זו הדרך לאהבת היהדות

ככל שהורים מחנכים את האדם לאהבת ההשקעה והמאמץ הם מכינים אותו לחיים בוגרים וערכים

ונסביר ונפרט

יש אדם שהוא עושה מעשים ערכיים, ויש ילד שהוא משחק

שהילד משחק האם הוא עושה משהו חשוב? התשובה היא בהחלט כן, הוא בתהליך של 'צמיחה ולמידה' באמצעות המשחקים

הוא משחק בלגו, זה בריא.

במשחק הוא מפתח את האישיות שלו, הוא מפתח את הנפש שלו את המידות שלו.

חז"ל אומרים שבעקבתא דמשיחא בית וועד יהיה לזנות (סוטה מט ע"ב) אומר הרב פינקוס (נפש חיה)בית ועד פירושו המקום שבו החכמים מתאספים.

בעבר היו החכמים ולאו דוקא חכמי ישראל מתאספים ומשוחחים על ענייני פילוסופיה ושאר כל מיני חכמות והיום בעקבתא דמשיחא עסוקים המוחות הגאוניים שבעולם

בתאוות, בזנות, כך חז"ל מכנים את זה, אבל כיום אנשים קוראים לזה בשמות אחרים, היום קוראים לזה, אומנות ביטוי הרגשות,

בידור, וקוראים לזה 'תוכנית' כאילו יש כאן תוכן.

המטרה של האומנויות היא להרוג את הזמן, אמנם קוראים לזה 'לעשות חיים' אבל זה להרוג את החיים, אין משמעות אמיתית למה שקורה שם, כאשר האדם 'צוחק' זה יפה, הוא באמת עסוק בהרבה ערכים מטרות ושאיפות ומידי פעם הוא צריך זמן 'לצחוק' כדי להשתחרר…נפלא זה אכן צורך של האדם.

זה צורך אבל לא ערך

לאכול זה צורך לא ערך

גם לאכול אוכל טעים זה צורך אבל לא ערך.

אחד ההבדלים בין ערך לצורך זה 'האנרגיה הזמן וההתעסקות בדבר'.

ככל ש'העניין' הוא יותר ערך משקיעים בו יותר, אם צורך הופך לערך, זה אומר שמשקיעים באותו צורך יותר מידי.

יש צרכים לבני אדם אבל הם לא מטרה.

כיום יש הרבה זמן, ואנשים במקום לנצל לפתח את האישיות להתקדם בלימוד ובעבודת השם, הם מוותרים על ה'ערך' הזה, והם במקום 'לעשות חיים' הורגים את החיים וקוראים לזה 'לעשות חיים'

ילד שמשחק בלגו' או יוצא לחצר ומשחק בכדור זה לא ביטול תורה

זה צורך, צורך לצמוח ולהתפתח ילד צריך לשחק אבל ילד שיושב בלי לנוע שעות מול המחשב אז הוא לא עושה כלום, הוא לא מפתח את האישיות שלו, את החשיבה שלו את הדמיון שלו

את האינטילגנציה רגשית.

הוא רק 'הורג' את הזמן הוא לא מייצר את עצמו, הוא לא בונה את עצמו.

התורה היא בונה ומכוונת את האדם.

איך לחשוב איך להגיב איך לתפקד איך להתנהל.

ואומרים חז"ל ויתר הקב"ה על עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים אבל לא וויתר על ביטול תורה, אומר הרב פינקוס, ביטול תורה במהות, זה בניין האדם

כלומר אם האדם בונה את עצמו, הוא בכוון, הוא אדם חושב

הוא חושב מהי משמעות החיים

הוא משפר יכולות

הוא משפר תכונות

הוא משפר עשייה

הוא משפר את המידות שלו

הוא בתנועה חיובית

הוא בתנועה קדימה.

הוא משתפר, זה נקרא מעין 'עיסוק בתורה', אמנם האדם לא מקיים בכך את מצוות תלמוד תורה

אבל זו 'מעין הכנה' לת"ת

התורה, היא בונה את האדם

היא משנה את האדם

היא מיישרת את האדם

יש לימוד תורה, ויש להיות אדם שאוהב עמל ויגיעה אוהב מאמצים והשקעה

אדם ש'אוהב' עמל הוא אדם שהוא בנוי להיות 'בן תורה'.

ולכן השלב הראשון הוא 'להיות' אדם שאוהב עמל יגיעה ויצירתיות.

ולכן גם אם הילד משחק משחקים הוא עסוק בבניין האישיות שלו

הוא לומד להפסיד לנצח ללמוד להשקיע להתאמץ

הוא 'לומד'…הוא בתנועה.

הוא בשיפור יכולות

הוא בשיפור עשייה

הוא בהתקדמות

אבל ילד שמבזבז זמן שעות רבות מול המחשב, הוא לא לומד במחשב הוא לא מייצר

הוא לא מתקשר

הוא נגרר… זה נקרא 'מיאוס בתורה'.

אומרים חז"ל הקב"ה וויתר על ע"ז ג"ע ושפיכות דמים, אבל לא על 'המיאוס בתורה'

(איכה רבה פתיחה ב)

מיאוס בתורה, זה 'מיאוס' בעמל ויגיעה בחיים.

אם הילד מול המחשב והוא לומד או יוצר, הוא משפר את האישיות שלו

אבל אם הוא מול המחשב ואמא שלו אומרת לו לקום ולבוא לאכול, לא רק שהוא לא מקשיב הוא גם מתחצף.

כאשר מבקשים ממנו כמה פעמים והוא כועס אם מבקשים ממנו שוב ושוב, זה בגלל שהמחשב לא משפר אופי אלא מקבע את האדם

אם יש מקרים יוצאים מן הכלל, שמומחים אומרים שהילד צריך, הוא מוגבל ולכן הוא צריך, זה משהו אחר, על זה לא דיברנו.

דברנו על העיקרון.

אם בישראל, האמא –  האחריות על בניין האופי האישיות – התמיכה העידוד התמריץ ל'בנות אדם'.

זה חוב וזכות של 'האמא'.

עלבונה של תורה, זה 'העלבון' שהילד לא מחפש 'להשקיע' להתאמץ.

יש את עבודת המקדש של הכהן, יש את העבודה של היהודי להיות בן תורה

ויש את העבודה של האם, לבנות את הבית שיהיה 'בית המקדש'.

מקום של 'יצירת אדם'.

הבעל הקללה שלו – זו עבודת הפרנסה בקושי (בזעת אפיך)

והאשה העבודה שלה זו הלידה

יצירת האדם.

מהקללה אנו מבינים את התכלית

התכלית של הבעל זה מיזוג בין חומר לרוח, זו המשמעות העמוקה של עבודת הפרנסה.

שהאדם עובד משקיע מתאמץ ועושה את העשייה לש"ש.

והאשה היא עובדת לבנות את 'האדם'.

היא מעניקה משקל וחשיבות לבית

הבית כמו

המקדש

השולחן המנורה הכיור עבודת הקורבנות

כך גם היא אחראית מי עושה מה עושה כמה עושה

היא מפעילה את הבית, לא 'סתם' שיהיה 'סדר' בבית

אלא יש משמעות ומטרה בכל העשייה, שהילד שותף בלזרוק את הפח (תרומת הדשן) הוא לא 'סתם' זורק פח אלא זו אחריות תפקיד שת"פ אחריות עשייה בגרות וחלק מ'האדם' שבו

כך הוא נעשה 'אדם' יוצר.

על בסיס זה ההורים יכולים לעשות שיקולים רבים, מי הם חברים טובים או לא

כמה לשחק או ללמוד

אם המטרה היא –

'אדם עם מידות טובות'

נשאל את עצמנו, החברים האלה טובים או לא למטרה הזו

המשחק הזה הוא טוב או לא למטרה הזו

כלומר אם יש ערך ומטרה יש לנו מצפן על בסיס זה אפשר לשפוט מהו הדבר הנכון לעשות.

תפקוד האדם הוא על ידי עבודת האדמה ועל כן קוץ ודרדר תצמיח ובזיעת אפיך תאכל לחם

במקום של  הקללה שם התיקון שלו, הקללה היא כי זה קשור לתיקון

התיקון אצל הגבר זה בעיקר המיזוג בין חומר לרוח

האשה –  אם היא אם כל חי יולדת ומגדלת, אם שם הקללה, שם התיקון שם המשמעות שם העבודה, שם התיקון.

אפשר שלכן נשים מדברות יותר, תשעה קבין שיחה ירדו לעולם,

כי השיחה הדיבור על מי עשה מה עשה כמה עשה, הדיבור הוא 'לימוד'

כך לומדים מדברים על האנשים, כמובן באופן המותר על פי ההלכה.

מדברים ולא 'סתם' מרכלים, אלא מדברים מנתחים מביעים, וכך מעבירים יותר חוויות יותר לומדים יותר מנתחים מידע ב'עבודת המידות'

אמנם נכון שהתכונה הזו לא תמיד מנוצלת לטובה, אבל בבסיס שלה, היא יכולה להיות מנוצלת לטובה.

התורה בספר שמות מדברת על המילדות העבריות

השם שלהן, הוא  שפרה ופועה ועליהן נאמר ותחינה את הילדים, ולא רק שלא הרגו אלא גם החיו, לא רק הישרדות אלא היו משפרות את הוולד ומדברות אתו כדי לפתח אותו גם מבחינה גופנית וגם מבחינה נפשית.

 

התורה מספרת שבנ"י היו במצב של ייאוש עד כדי כך שעמרם גירש את אשתו.

אמרה הבת מרים, פרעה גוזר גזירה לא בטוח מתקיים, אבל אתה צדיק, אתה הגזירה שלך חזקה משלו, אם אתה מגרש אתה כמו גוזר גזירה שלא יהיו עוד ילדים בעם ישראל, הגזירה שלך חמורה משל פרעה.

היא דיברה והוא החזיר את אשתו, עמדו כל בנ"י והחזירו את נשותיהם, התורה מספרת את הסיפור, כל סיפור של התורה הוא לא 'אירוע נקודתי' אלא סיפור מהותי

הוא סיפור שהוא סמל שכך צריכים להיות להתנהג ולחיות.

ועוד רבותינו מספרים שלנו שהמצריים לא נתנו לגברים לישון בבתיהם והלכו הנשים בלילות בשדות…

הן לא התייאשו מהילודה הן לא התייאשו מהעתיד של עם ישראל.

(מס' סוטה יא ע"א ובשמו"ר א יב שדרשו עה"פ תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ )

הנשים מסרו נפשן להעמיד דור שלם וזה מה שאמרו חז"ל בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים

בקריעת ים סוף כתוב (שמות טו א)

אז ישיר משה ובני ישראל משה רבינו היה המעורר ע"י רוה"ק לשירה וגם בני ישראל היו נכללים באותה התעוררות של רוה"ק ואחרי זה כתוב ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה ותצאן כל הנשים אחריהם בתופים ובמחולות ותען להם מרים שירו לה'

הגברים נזכרים לחוד והנשים לחוד

מהי משמעות הדברים?

התשובה היא זו לא אותה שירה

לנשים יש שיר אחד

לגברים שיר אחר

לגברים הייתה שירה, שירה של 'אחרי הייאוש' אז הייתה השירה

אצל הנשים השירה הייתה שירה ידועה מראש, שהרי הן לקחו אתן את התופים ממצרים, ידעו שעוד יגיע הרגע שיצטרכו לשיר

הגברים שרו כי הן ניצלו

הנשים שרו כי הן ידעו שהן עוד עתידות לשיר

ואת הכיור במשכן עשו הנשים במראות הצובאות

אומרים חז"ל (במדרש מובא גם ברש"י) בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות ואף אותן הביאו לנדבת המשכן ומשה רבנו היה מואס בהן מפני שעשו את זה למען הנראות היופי החיצוניות, אמר הקב"ה אתה אלה תקבל, למה?

כי אלה חביבים עליי, המראה היא סמל הרצון להיראות טוב, הרצון להיראות טוב היא סמל של 'רצון לחיות' להרגיש לנוע להרגיש חשיבות

ועוד שהן היו מתקשטות בעיני בעליהן.

וגם במלחמת העולם השנייה

כותב פרופסור מאיר דבורז'צקי האשה, האם עמדה לעתים מורכבויות קשות והצליחה בהרבה מקרים יותר מהגבר

גם בזמן הגיטאות, שחלק ניכר מהגברים היו מיואשים, היו מתוסכלים,  היו רגילות הנשים לשמור על הניקיון בבית

לעמוד בתור הארוך להשיג מעט אוכל יותר היו משקיעות היכן אפשר לקנות ולהשיג מצרים, איך להשיג עוד קצת תפו"א

נשים המשיכו באפיית לחם כיבוס ותיקון הבגדים.

השגחה על הילדים והרגעתם בגיטו

היססטוריון ד"ר עמנואל רינגלבלום כותב ביומנו בעתיד נצטרך להקדיש פירוט מורחב לאשה היהודית במלחמה.

האשה תתפוס מקום חשוב בהיסטוריה היהודית הודות לה יכלו אלפי משפחות להחזיק מעמד בתקופה המרה

שטרצר כותב על הנשים בגיטו הוטל התפקיד לדאוג למזון עבור כל המשפחה להבריח מזון אל הגיטו לצאת לרובע הארי לעבודה יהד עם הגברים על האשה מוטל היה העול של ניהול משק הבית הקשה שימי המלחמה היתה חייבת להביא מים מן הבאר או מן המשאבה לכבס את הכביסה וכן הבישול והטיפול בילדים בשעת הסכנה האשה היתה נאלצת לדאוג לא רק לעצמה אלא גם איך להציל את הילדים ולהביאם אל הבונקר וכן כל הקשור בטיפול בילדים קטנים בתנאי הבונקר והמיסתור בשעת מחלה

האשה מקור של תקווה כח פיתוח האישיות ותיקון המידות של האדם

כעת אפשר להבין מה שכתוב, שהקב"ה פנה קודם לנשים ואח"כ לגברים (במ"ת)

כי דרך ארץ (עבודת הנשים) קודמת לתורה (עבודת הגברים)

לכן אמרו חז"ל לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו שנאמר וכך אומרת הגמרא כבדו נשותיכם כדי שתתעשרו (במ' נ"ט)