"עת הזמיר הגיע" אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו בנאומו לפני כשבועיים בטקס כניסתו לתפקיד של הרמטכ"ל החדש רב-אלוף אייל זמיר. "עת הזמיר הגיע" החרו-החזיקו אחריו גם ח"כים ושרים מהימין, כולל כאלו הנמצאים באגף הימני יותר בכנסת, בשמחה מופגנת.
אז מי אתה אייל זמיר, מה הבשורה שאתה מביא איתך והאם טבח השבעה באוקטובר היה נמנע אם הרצי הלוי לא היה נבחר על פניך בשל החלטות פוליטיות מנותקות?
אייל זמיר, 59, נולד וגדל באילת שם שירת אביו כקצין בדרגת סגן-אלוף במפקדת חיל הים הממוקמת בעיר החוף הדרומית של ישראל. בהיותו בן 14 נשלח לתל-אביב, לפנימייה הצבאית לפיקוד, כדי להמשיך במסורת המשפחתית. מסורת אמרנו שכן לא רק אביו שירת בצבא משך שנים ארוכות וראה בכך אידיאל חשוב, אלא גם סבו אהרון שהתגורר בשכונת 'כרם התימנים' בת"א. אהרון עלה לארץ מתימן לפני כ-100 שנים, ועם התחלת ההתקוממות נגד הכיבוש הבריטי על אדמת ארץ ישראל, נטל חלק בפעילות נגדם במסגרת ארגון האצ"ל. העובדה שהסב נפצע פעמיים במסגרת השירות ההוא הנחילה במשפחה עוד יותר את האהבה לארץ, שלימותה והמלחמה עליה מול מבקשי רעתה. הסיפור המשפחתי הזה הוא כבר התחלה טובה ונקודת זכות לטובתו של הרמטכ"ל החדש זמיר.
עוד באתר:
זמיר אמור להיות הרמטכ"ל המבוגר ביותר אי-פעם בצה"ל. במשך 38 שנה שירת במגוון תפקידי לחימה ופיקוד בכירים והתקדמותו היתה לפי הספר - איטית למדי אך מבטיחה. אחרי קורס מפקדי טנקים ומפקדי קצינים אותם סיים בהצטיינות מונה הקצין הנחוש ששמו החל ללכת לפניו למפקד אגף המבצעים של חטיבה 7 בחיל השיריון ואחר כך למפקד גדוד 75 בחטיבה. בשנת 2003 למניינם קיבל את הפיקוד הנחשק על החטיבה כולה.
זמיר המשיך בתפקידי פיקוד בחייל עד שראש הממשלה בנימין נתניהו זיהה את כישרונותיו ושלה אותו מהצבא לטובת כהונה כמזכירו הצבאי. מאוחר יותר חזר לצבא עצמו והמשיך לטפס בסולם הדרגות. תחילה כמפקד פיקוד הדרום, ומאוחר יותר, משך שלש שנים כסגנו של הרמטכ"ל אביב כוכבי. בשנים האחרונות, אחרי שהפסיד בהתמודדות לרמטכ"לות להרצי הלוי, נבחר על ידי נתניהו לשמש כמנכ"ל משרד הבטחון.
למעשה, זמיר התמודד כעת בפעם השלישית על תפקיד מפקדו העליון של הצבא. הפעם הראשונה הייתה לפני כשבע שנים עת התמודד מול אביב כוכבי. ראש הממשלה נתניהו שנותן בו אמון מלא תמך בו מול כוכבי, אולם העובדה שבאותם ימים מילא רק תפקיד אחד במטה הכללי של צה"ל היתה בעוכריו. כוכבי שהיה וותיק ממנו ומילא שלל תפקידים נבחר על פניו.
הפעם השניה היתה כשהתמודד מול הרמטכ"ל היוצא הרצי הלוי. הלוי, חביבם של בנט ולפיד נבחר על ידם בהליך לא דמוקרטי בעליל, בתקופת בחירות, בעודם מנהלים ממשלת מעבר ורגעים ספורים לפני שפינו את מקומם במשרד ראש הממשלה. בדיוק כמו בחירת היועצת המשפטית - שהפכה למעין 'גיס חמישי' לממשלה - כך היה גם עם הלוי. הוא היה ירושה לא מוצלחת שהשאירה ממשלה לא מוצלחת עוד יותר, בדמותה ובצלמה. הבחירה בהלוי על פני זמיר היתה העדפה של מישהו מהקליקה, כזה שיודע להחליק ולבקש ראש קטן במקום לחפש הכרעה.
"ירו רקטה לשדרות, כיפת ברזל יירטה אותה, לא היו נפגעים ולא נגרם נזק. מבחינתי זה לא פוגע ביחסים שלי עם חמאס, לא אפיל אותו בגלל זה, אני מסתכל על המאקרו והצורך שימשיך לשלוט ולא על המיקרו" אמר הלוי בעבר וההסתכלות התבוסתנית הזו הוכחה בדיעבד כקונספציית השבעה באוקטובר, זו שהלוי לא נתן עליה את הדין עד היום.
"אם זמיר היה נבחר ברור לי שלא היינו מגיעים לטבח השבעה באוקטובר" שח לי גורם מדיני. "זמיר לא היה שוקט מול אנרכיסטים מסרבי פקודה, לא היה מתעלם מירי רקטות בודדות לדרום, לא היה עוצם עיניים מההזנחה של אמ"ן את יכולות האיסוף האנושיות, לא היה מתעלם מסימני האזהרה, ולא היה ממדר את ראש הממשלה נתניהו באותו לילה גורלי, בשעות שקדמו לטבח".
חובת ההוכחה היא כמובן על זמיר, אבל נראה שהוא האיש הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון. לפי מה שמספרים עליו קצינים וידידים נראה שזמיר יעשה סדר במהפכה שהשאיר אחריו הלוי. מלבד דעתו התקיפה וסירובו ללכת שולל אחרי הבטחות רהב לשלום מדומה, הוא חד, החלטי ואיש של סדר, ארגון ומשמעת. אגב, משך שנים התנגד זמיר לקו המדומיין של אהוד ברק על "צבא קטן וחכם", אבל אנשי המטה הכללי לא הקשיבו לו. כך למשל, הוא ראה בעיה בשימוש בחיל האוויר כפתרון לכל בעיה והתנגד לסגירת חטיבות טנקים ולקיצוץ ביכולות תמרון יבשתיות. אחת ההחלטות הראשונות שלו ביומו הראשון בתפקיד היו לקדם בניית חטיבת טנקים חדשה וכן חטיבה חדשה של חיל הרגלים.
המונח "הכרעה" שראש הממשלה נתניהו טבע וניסה לקדם אך זכה לכתף קרה מהרמטכ"ל הלעומתי הלוי, שב כעת אל השולחן ללא חשבונות. למעשה, כבר בנאומו הראשון בטקס ההכתרה דיבר הרמטכ"ל החדש במפורש על הכרעה והקדים זאת לחשיבות של החזרת החטופים משבי חמאס. זה שינוי של 180 מעלות בהלך החשיבה של הצבא.
החלטה חשובה נוספת הייתה ריענון שורות המטכ"ל (המטה הכללי). לא עוד מאותו הדבר; לא עוד אלופים שהאחריות על הטבח עליהם והם מגלגלים עיניים ומתעלמים ממנה. לא עוד כאלו ששמים את עצמם בנעליים מדיניות ועושים חישובים לסיום המלחמה במקום לדבר על הכרעה וניצחון. הוא רוצה מפקדים אחרים, עם דם חדש, שיעמדו לצידו בהחלטות הגורליות בשנה הגורלית שעומדת בפתחנו – בעיקר מול איראן ועזה - ולא יגררו רגליים ויגיעו לשולחן הדיונים עם אותו דפוס מחשבה שהיה נהוג כאן שנים ושהביא אותנו למצב הביש הזה. למזלו של זמיר, המלחמה הציפה את כשירותם, מסירותם ומקצועיותם של קצינים רבים, בזמן אמת, בשדה הקרב, ומשכך מלאכת האיתור שלו תהיה קלה יחסית.
זמיר ייזכר לטוב כמי שבתקופתו כאלוף פיקוד הדרום החלה להיבנות הגדר התת קרקעית מול עזה. הגדר הזו היא אמנם, בגדול, סמן לקונספציה ולעצימת עיניים, אבל בעיניו זה היה חלק ממהלך התקפי שנועד להכביד על חמאס, ולא רק קו הגנה בלתי עביר שגורם למתגונן לחיות באשליות של שקט מדומה. יחד עם הגדר הכין אז זמיר תכנית תקיפה עוצמתית ברצועה. בניגוד לטורי התקיפה שראינו בתקופת הלוי, זמיר התוכנית ההיא כללה תקיפה עצימה ורחבה בו זמנית של כמה אוגדות מכמה כיוונים ולכל רוחב הרצועה כדי להגיע להכרעה מלאה ומהירה של האויב.
זמיר גם טען כי יש לממש מערכה יזומה שתשולב עם מארב אסטרטגי ותמרון לעומק.
במאמר שהודפס בכתב העת הצה"לי 'מערכות' כתב זמיר כשנה לאחר הגירוש מגוש קטיף דברים ברוח דומה. "ההיגיון של המלחמה המונעת הוא כי מוטב וצודק להקדים רפואה למכה ולפעול נגד האויב, לפני שייווצרו תנאים קשים יותר נוכח תוקפנותו הצפויה. במקרה כזה נכון יהיה לא להמתין, אלא לפעול מוקדם ולהשיג הכרעה בתנאים טובים יותר, שאם לא כן, מעשי האלימות הצפויים בעתיד יהיו בהיקף גדול יותר ובתנאי נחיתות קשים יותר".
זמיר הביע באותה את גם את דעותיו בנושאים עקרוניים נוספים. "כל שרשרת המזון הטרוריסטית" כתב בהתייחסו לפגיעה במחבלים "לרבות ההנהגה הרוחנית שלה, היא חלק ממנגנון הטרור ולכן על הנכללים בה הם מטרה לגיטימית ...הם מעורבים בטרור רצחני אף שהם מתחזים לאזרחים ומנסים לקבל בכך חסינות לעצמם. יהיה זה מוצדק לתקוף על אחד מהמעורבים בשרשרת הטרור ולא יהיה זה מוסרי לתת להם חסינות". במבצע החדש שנפתח השבוע ברצועה כבר ראינו את זה בא לידי ביטוי.
בהתייחסו לפגיעה באוכלוסייה אזרחית כתב זמיר כך: "כל פגיעה באוכלוסייה שנובעת מפעילות צבאית ישראלית שהיא כורח צבאי של הגנה על חיי אזרחים בישראל, ראוי שהאחריות לה תוטל על השליטים שאינם מממשים את ריבונות ועל הטרוריסטים הפועלים מתוך שטחים אלה ...כל עוד סובל צד אחד מפעולות של טרור עממי, תימשך הענישה הקיבוצית נגד העם התוקפן. דוגמא לצעדים שניתן לנקוט הן סנקציות כלכליות, ניתוק זרם החשמל, הטלת סגרים ומניעת מעבר של חומרי גלם". משפט המחץ היה ללא ספק הקטע בו כתב "מבחינה מוסרית אי אפשר שלא להפנות אצבע מאשימה גם כלפי אוכלוסיה אזרחית שמשמשת תשתית ונותנת גיבוי ועידוד למעשי האלימות".
הדברים הנחושים הללו, צריך לזכור, נכתבו בימים שבהם השמאל שלט שליטה ללא עוררין בצבא ובתקשורת, והיו נחשבים חריפים ונדירים בנוף. בציבוריות הישראלית לא הייתה אז ההבנה כמו היום, נוכח הטבח, לדברים שאמר.
בשולי הדברים ובהקשר זה אפשר לראות את התנגדות השמאל שנעמד על רגליו האחוריות ותקף אותו חזיתית. אם השמאל תוקף חזק כל כך, זה אומר שזמיר בכיוון הנכון. אגב, מעניין לראות שאותו שמאל שבשנה וחצי האחרונות קידש את הרמטכ"ל וגונן עליו מול העימות עם הדרג המדיני, תוקף פתאום את מי שנושא את אותה המשרה בדיוק.
פתאום הכל מותר, פתאום אין דברים מקודשים. הצביעות והיהירות של השמאל באה כאן שוב לידי ביטוי בצורה בוהקת ודוחה כל כך.
