כבר שנים ארוכות שקיים דיון הלכתי על השימוש בתבלין ה'כמון' בפסח, כאשר החשש המרכזי הוא משום תערובת חמץ של גרגרי שיבולת שועל, הגדלים במקרים רבים בסמוך לכמון ודומים לו במראם. בדיקה עדכנית של גופי הכשרות מצאה כי הכמון המגיע מהודו, הוא נקי מאוד ללא תערובת של דגני חמץ כלל, ואילו הכמון הבא מטורקיה או מסוריה, מצוי בהם יותר תערובת של דגני חמץ.
בשנים האחרונות עסקו כמה מגדולי ישראל בסוגיה. הראשל"צ הגרש"מ עמאר פסק לאיסור בספרו שו"ת 'שמע שלמה', ומנגד, הראשל"צ הגר"א בקשי דורון זצ"ל פסק להיתר בספרו 'בנין אב'. יצוין כי המחלוקת נוגעת לספרדים, משום שלאשכנזים ודאי שהתבלין נאסר מאחר ונחשב לקטניות.
לקראת חג הפסח הבעל"ט, פרסם הרב ינון חיים רביב, מו"צ ורב קהילת 'היכל יוסף' בבית שמש וראש כולל ישיבת 'פנמה', ספר בשם 'שמו ינון', ובו הוא פוסק שניתן להתיר אכילת כמון בפסח. הטיעון העיקרי הוא משום שהחמץ – אם ישנו – בטל ברוב של הכמון, וכל מה שנאמר שאינו בטל שחמץ אינו בטל אפילו באלף, היינו דווקא במקרה שניכר האיסור קודם שנוצרה התערובת, אבל כאן נוצר האיסור רק כשכבר היה בתערובת. הוא גם מוכיח כי זו גם דעת מרן ה'מחבר' השו"ע ודעת הרמ"א.
עוד באתר:
לסיכום, קובע הרב רביב: "הכמון שמשתמשים בו בפסח, אף דשכיח הדבר דיהא מעורב בו כמות מזערית של שיבולת שועל או חיטה וכדומה, מ"מ מותר להשתמש בו בפסח, משום דאף אם יש בו תערובת מזערית זו, הרי היא בטלה בשישים כשאר איסורין. ואין לומר דאינה בטילה משום דהו"ל דבר שיש לו מתירין, או משום דהו"ל חמץ בפסח דאסור במשהו, משום דנולד בתערובת".
