"לא מזמן פנה אליי מאזין", אמר הרב אריה אטינגר בפתח תוכניתו 'בית נאמן' בקול חי, "ושיתף בכאב גדול: "לפני כמה שנים נישאתי בשנית, החיים היו מורכבים מאד, הקשיים היו בלתי נסבלים. לאורך התקופה הלכתי לטיפולים וברקע היו כל הזמן אמירות ודיבורים סביב התוכנית שלך 'בית נאמן' ולא זו בלבד נוסף על זה גם הטור שלכם בעיתון קטיפה בשם "משפחה בשניה":
ואז אמרתי לעצמי 'מדהים לראות איך שהם מסתדרים...' 'הנה דוגמה לחיים', 'אתה רואה, הוא אומר לעצמי, הנה אפשר לחיות בזיווג שני ולהצליח!'.... ואז מצד אחד זה אילץ אותי לחפש פתרונות איך לשרוד את המציאות הבלתי נסבלת ברמה היומיומית.
מצד שני- כשהגעתי לנקודת השבר שבה כבר לא היה מה להציל וחיינו התפרקו- אז ההשראה שלכם הפכה לתחושה של אשמה, נחיתות והלקאה עצמית איומה. 'הנה אתם מצליחים ואני לא, אתם יודעים ואני לא, אתם החזקים ואני החלש, אתם החכמים ואני הטיפש...' עד כאן השיתוף של אותו מאזין.
עוד באתר:
וכעת אני (אריה) רוצה להביע את תחושותיי לנוכח הדברים: אם התוכנית הזו שנקראת 'בית נאמן' או הטור 'משפחה בשניה' יוצר פנטזיה של 'אני אריה החכם והיודע, לי יש את המפתחות לחיים הטובים, או 'בואו ללמוד ממני את הסודות לזוגיות מאושרת...' אז חטאתי בתפקידי. כי לא. אין לי את המפתחות והסודות הכמוסים, אין, פשוט אין. אני לא חכם יותר, ולא גיבור יותר ולא ייצור בעל כח סבל גבוה יותר מאחרים.
הכלי שיש לי בידיים הוא כלי שיש אותו לכל אחד ואחת מכם: לשתף, להסכים להסתכל לחוסר אונים ולחולשה ול-ש-ת-ף. למה לשתף? כדי לתת מקום לאנושיות, לחוסר אונים, לכאבים שכולנו מתמודדים איתם, לקלף את המסכה הכל יודעת ולהסכים להיות חסר אונים, טיפש, חלש, לא יודע---
והבסיס לשיתוף הזה הוא יושרה וכנות, אני לא משתף כדי להפעיל או להאשים אלא כדי להיות כנה ומחובר יותר. יש כאלה שההסכמה להיות אמיתיים וכנים יותר תביא אותם לחיבור יותר עמוק ומשמעותי בקשר הזוגי ויש כאלה שיגיעו להבנה שהם לא יכולים להמשיך את חייהם המשותפים, כשזה נעשה מתוך הבנה זה בסדר גמור.
ואז אני בא ושואל אז מה זה באמת הצלחה? האם הצלחה זה לשמור על שלום בית בכל מחיר? או שאולי דווקא הצלחה זה להבין שצריך להיפרד ולא לפחד מזה? האם הצלחה זה לקיים משמורת משותפת? או שאולי הצלחה זה להבין שמשמורת משותפת פוגעת ביכולת לפתוח דף חדש? האם הצלחה זה לדבר עם הילדים על הכל? או שאולי הצלחה זה להבין שילד לא מסוגל להכיל כל שיח? האם הצלחה זה לשמור את הרהיטים והתמונות מהקשר הקודם לטובת הילדים? או שאולי הצלחה זה להוציא את סממני העבר מהבית ואז הילד לא יתבלבל ויפתח אשליות?
האם הצלחה היא לשמור על קשר עם הצד השני? או שאולי הצלחה זה לעמוד על כך שהקשר הזה לא נכון עבורי? האם הצלחה היא להיות בקשר טלפוני ולתמוך בילדיי כשהם בצד השני? או שאולי הצלחה זה להתעלם ולתת להם להסתדר בעצמם? האם הצלחה זה לתת לילדים של בן הזוג תחושה שהם כמו ילדיי? או שאולי הצלחה זה להניח את האמת ולתווך להם את המציאות המדוייקת?
האם הצלחה זה למלא תפקידים שהצד השני לא ממלא? או שאולי הצלחה זה להבין שלכל אחד יש תפיסת הורות אחרת? האם הצלחה זה לגור קרוב כדי לחסוך לילדיי טלטלה מייגעת מבית לבית? או שאולי הצלחה זה לבנות חיים חדשים במיקום מרוחק יותר? האם הצלחה היא לתת לילדים תחושה שאבא ואמא באותו ראש? או שאולי הצלחה היא לדבר על זה שאבא ואמא חושבים אחרת? האם הצלחה היא להתגמש עם אורח החיים של הצד השני? או שאולי הצלחה זה לעמוד על שלי למרות השוני והפער? או שאולי גם וגם?
אז מי יקבע עבורנו מה הדבר הנכון? אולי הרב? אולי ההורים?, האחים?, השכן השכנה? הגיס הגיסה? המורה המורה?, היועץ או היועצת?, הפסיכולוג הפסיכולוגית?, אולי מגיש התוכנית בית נאמן, אולי יש ספר בחנות שעדיין לא קראתי אותו ושם נמצאות התשובות? אולי הבינה המלאכותית תדע לענות לי? אולי אם אשנה את התזונה אז ארגיש טוב יותר? אולי אם אתרגל יוגה או פילאטיס? אולי אם אעבור דירה? אולי אם אתחבר לקהילה פלונית עם המנהיג האלמוני אז כבר תהיה לי בהירות??
כעת, אחרי שהצפתי את מציאות היותינו בני אנוש חסרים ומבולבלים, הדבר הנכון הוא לסיים פה ולהשאיר את סימני השאלה תלויים ועומדים באויר. אבל בשקט אני לא מתאפק מלומר כמה מילים: זה בסדר. זה בסדר לא לדעת. אל תברחו מזה. תנסו להחליף את הבלבול בסקרנות, ואת הייאוש בסבלנות, וגם אם לא הצלחתם להחליף ואתם כרגע בנקודת חוסר אונים וייאוש הכי הכי קשה- זה גם בסדר".
האזינו לדברים המלאים, מתוך התוכנית 'בית נאמן' בהגשת הרב אריה אטינגר:
