לא לבלוע; להתמודד עם הכאב

רבן גמליאל אומר שחובה להזכיר את הפסח מצה ומרור

זה חלק ממצות סיפור יציאת מצרים

נאמר בגמרא (פסחים קטז) שיש להגביה את המצה והמרור בעת הזכרת ענייניהם ואילו את הצלי המובא בשולחן כזכר לפסח אין להגביה שלא ייראה כמקריב קדשים בחוץ

 

מרור זה שאנו אוכלים על שום מה?

על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים

שֶׁנֶּאֱַמַר, וַיְמְָרְרוּ את חַיֵּיֶהֶם בַּעֲבָֹדָה קָָשָׁה בְּחֶֹמֶר וּבִלְבִֵנִים וּבְָכָל עֲבָֹדָה בַּשֶָּׂדֶה את  כל עֲבֹדָָתָם אֲֶשֶׁר עְָבְדוּ בֶָהֶם בְּפֶָרֶךְ:

כתוב בזוהר, שבגלל שבנ"י היו בגלות ובצרות ובכל אופן שם הם לא החליפו את לבושם שפתם הם שמרו על לה"ר על 'גן נעול אחותי כלה' הם לא התבוללו למרות שהם היו ב מ"ט שערי טומאה, שם הם עברו את התהליך של כור הברזל שם הם עברו תהליך של 'בחירה' בקב"ה.

ע"י שהי' במצרים חוזק ההסתר היו סביב שיקוציהם וגילוליהם של המצרים ובכל אופן בחרו אפילו בצורה מינימלית בהקב"ה

זו כבר מעלה עצומה שלהם.

על ידי ה'מרור' ההסתרה ובכל אופן היתה לבנ"י מעלה, לכן הם זכו לתקווה, יש תקווה לאחריתם

לכן אמרו חז"ל בלע מרור לא יצא המרור צריכים ללעוס בשיניים

כן יש צורך להרגיש היטב את המרירות וכאשר ירגישו ישראל המרירות יתחילו לצעוק להקב"ה אזי יתקן האדם המרירות …

בעומק, הרי המרירות הצרות והייסורים הם פועל יוצא של העבירות, החסרונות הם אלה שיצרו את המרירות, ההתערות של בנ"י במצרים, ובכל אופן הייתה להם מעלה שהם לא התבוללו שם

אבל הם למדו מהמצרים

כמו שכתוב 'ותמלא הארץ אותם' המצרים, המצריות התרבות המצרים נכנסה לתוך ליבם של בנ"י, ותמלא הארץ אותם!

מעשי האדם מייצרים את הייסורים לאדם,  והייסורים מטרתם ליישר את האדם, והמרירות היא פועל יוצא של העם, והתיקון הוא על ידי ההבנה שאנו לא רוצים עוד  להישאר באותה מרירות ואנו צריכים ישועה ועזרה לא להיות תקועים באותה מרירות

אמר האדמו"ר מקוצק – והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, מתחת הסבלנות שהייתה לכם ב במצרים,

פעמים האדם נשאר תקוע 'ברע' הוא תקוע ולא עושה שינוי…

מה שבהתחלה היה נראה כמו 'מתוק' ונעים…להתקרב למצרים… אבל עם הזמן זה נעשה 'המר' הרע הכואב, כמו שכתוב 'ויזעקו בני ישראל ויאנחו  –  כלומר כאשר הם התחילו להרגיש המרירות ולצעוק אל ה' ההרגשה הזו, היא הייתה מקור ותעל שועתם אל האלוקים ואז הישועה.

השפת אמת מקשר בין ארבעת הקושיות ש'במה נשתנה'

לבין ארבעת הבנים שכנגדם דברה תורה

והוא מסביר שכל בן שואל שאלה אחרת

שאלה שמתאימה לאופיו.

החכם עוסק בהיבט הרעיוני שבמצות מצה והוא שואל מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם

 

והמרור היא שאלתו של הרשע הבעיה העמוקה של הרשע היא לא 'הרוע' שיש בעולם, זו לא הבעיה שלו, לכולם יש רגעים של 'רוע' הבעיה של הרשע היא עמוקה יותר, זה לא עניין הרוע בעולם, אלא בעיית הרשע היא התסכול שלו מהחיים, התסכול שלו, ויותר מכך חוסר היכולת שלו להתמודד עם תסכולים, בגלל שהוא לא יודע להתמודד עם תסכולים בגלל שהוא לא יודע להתמודד עם 'כאב רוע אכזבות ורגשות שליליים' לכן הוא שואל שאלות, הוא לא שואל כי 'מפריע לו הרוע בעולם'.

הוא נרדם מצוין בלילה כאשר יש סובלים באוקרינה ברוסיה בטורקיה באיראן והוא אפילו נרדם טוב אחרי שבוע שחבר טוב שלו נפטר השם ישמור ויציל…

מתי הוא כבר לא נרדם…?

כאשר קשה לו כלכלית כאשר הוא סובל מבעיות חברתיות

כאשר הוא במשפט עם המעביד שלו

כאשר פיטרו אותו מהעבודה…שם הבעיות שלו…

זה מקור הסבל האמתי שלו בחיים, אחרי שיש לו סבל בחיים, אחרי שהוא לא יודע רגשית להתמודד עם סבל בחיים, אח"כ הוא מתחיל לשאול כל מיני שאלות ואפילו מבסס אותם על בסיס מה שהוא חושב שזה מחקרים אקדמאים וכל מיני שמות יפים ומרגשים,

הוא מייצר יסודות חזקים באמצעות האקדמיה באמצעות התקשורת באמצעות כל מיני גופים חזקים כדי לחזק את השקר את התסכול את המרמור שלו…

הוא לא שואל כי יש לו שאלות הוא שואל בהתרסה כי יש לו כאבים…

 

הרשע אינו מעוניין להתמודד עם מרירות וחוסר נוחות הוא מסרב לקיים את מצות המרור שמתקיימת על ידי אכילת ירק מר שאינו נעים ומחמת זאת שהרשע אינו חפץ ואינו רוצה במרירות הוא מעלה את השאלה: מדוע אתם אוכלים מרור ומה העבודה הזאת לכם?

הוא שואל מה לכם להזכיר כאב תדברו רק טוב נעים וכיף אל תזכירו כאב…

הוא טוען ובעיניים שלו זו שאלה חכמה, הוא שואל אם בליל הזה אנו חוגגים את הגאולה אז אין לנו שום סיבה לאכול מרור כי זה רק זכר לשעבוד שהרי אם כבר למה אנחנו צריכים להזכיר את מה שמיררו המצרים את חיי אבותינו

ולכן כתשובה לכך ממליץ בעל ההגדה כתשובה על שאלתו "אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים לי ולא לו אילו היה שם לא היה נגאל"

אין הכוונה שאנו מגיעים אליו חלילה באלימות פיזית, לא!

אלא שקיהיון השינים זו תוצאה של אכילת ירק מרור שאינו נעים לאכילה אנחנו ראשית  מקדימים ומראים לרשע שאנו מבינים היטב את העומד מאחרי טענתו מה העבודה הזאת לכם, הבעיה זו לא שאלה פילוסופית על עומק משמעות החיים, לא!  זו לא השאלה, השאלה היא אחרת, שורש השאלה היא 'הכאב' האכילה הלא טעימה, קיהיון שיניים זה סמל לחוסר נוחות== השיניים לא 'לועסות מהר ובהתלהבות' אלא השיניים לועסות בעדינות ובאיטיות, בגלל חוסר הטעם, זו הבעיה האמתית!

הבעיה האמתית היא שהשיניים לא רוצות ללעוס!

זו הבעיה!

זה הכאב, זו המצוקה ואת זה אנו צריכים לפתור

אנו משדרים לו אמפתיה והבנה, אנו מבינים את 'התסכול' את הכאב את המצוקה,  אנו משדרים לו שאנו מבינים שקשה לו, ודבר נוסף אנו גם מראים לו את הדרך הנכונה, 'נכון קשה' אבל כן צריכים להכיל סבל וכאב

אם לא נפחד מהכאב ומהסבל נוכל לפתור בעיות מהר הרבה יותר.

אנו מעבירים לו את המסר, מעבירים לו, וגם לנו המחנכים, ההורים, אנו מעבירים גם לעצמנו את המסר, אנו מזהים שאין כאן רצון אמתי לבחון את האמת, אלא רצון לברוח ממציאות קשה! הבעיה היא רגשית, ולא שכלית

ועוד יותר אנו אומרים לו למה אנו בגלות? למה אנו עדיין בצרות?

אם היה שם לא היה נגאל, וגם היום אם יש גלות זה בגללו, ולא רק בגללו

אלא כמו שאמרו מפרשי ההגדה, לכל אחד מאתנו יש את 'הארבעה בנים' כל אחד מאתנו פעמים הוא החכם התם האינו יודע לשאול ואפילו ה…רשע.

כל אחד הוא מידי פעם הרשע.

אנו מעבירים מסר בגלל 'הרשע' אנו עדיין בגלות, למה אנו בגלות, כי אנו לא מוכנים לשאת כאב להתמודד עם כאב, מיד שיש כאב במקום לפתור אותו

אנו מתעלמים ממנו בורחים ממנו מאשימים משהו אחר בכאב שלנו

לא לוקחים אחריות

זו סיבת הכאב שאנו סובלים עד היום בהווה.

אנו מעבירים מסר לרשע, שהוא לא מחפש לברר את טעמי המצוות אלא הוא מנסה להתחמק ממרירות המרור המקהה את שיניו.

הוא לא בנוי לגאולה, כי הגאולה דורשת עשייה של האדם, לא רק 'תלונה' כמה רע לי –והחיים לא הוגנים אלא אומץ להכיל כאב לפתור אותו לנהל אותו

והרשע זה לא 'בן' בלבד  אלא בכל אחד מאתנו יש מידי פעם את 'הרשע' שלא מצליח להתמודד עם רגשות כואבים עם קונפליקטים עם התמודדיות.

בכל אדם ואדם קיימים במעמקי נפש רבדים שונים בחלקם הוא חכם ובחלקם הוא רשע יש מהם שהוא תם ויש מהם שהוא אינו יודע לשאול

זוהי הסיבה שהמצוה הזו של אכילת המרור היא מצוה שמוטלת על כל אחד ואחד מישראל כי אין לך אדם מישראל שאין בו את אותם הארבע בחינות של הארבעה בנים ובכללם גם את בחינה זו של הרשע כך שברובד מסוים של נפשו עדיין נמצא האדם בתוך גלות מצרים והוא משתעבד במרירותה וכדי לתקן זאת יש על האדם לאכול את המרור להזכיר לו את מצבו האמיתי ואת החובה המוטלת עליו לתקן ולהשלים את נפשו

ולכן יש אנשים שהם לא יכולים להתמודד עם בעיה, ובמקום להתמודד אתה הם מתריסים מתלוננים מאשימים ויש אחרים שהם 'סובלים' בשקט ולא מחפשים פתרון ואומרים 'זה החיים'!

אחת המשמעויות של הגלות היא העובדה שבני ישראל יכלו 'לסבול' את מצרים ותועבותיה.

הם 'סבלו' נשארו הכילו ולא חיפשו פתרון

אם בנ"י צועקים ואומרים 'אי אפשר עוד' זו עדות לשינוי נפשי שאומר

אני מבין שאני בכאב ואני לא רוצה את הכאב

יש מי שלא רוצה כאב ומדחיק אותו – מאשים את האחרים בכאב שלו

או אומר 'הכל טוב' מתוך טיפשות נאיביות וחוסר אחריות, הוא פוגע באשתו ואומר 'הכל טוב'…

זו הדחקה הוא לא מוכן להתמודד עם חיים מורכבים

ויש מי שהוא לא מוכן להתמודד עם חיים מורכבים על ידי שהוא אומר

זהו, זה החיים, הוא פגע באשתו במקום לתקן הוא אומר 'זה מה יש' אי אפשר לתקן,  הוא מיואש מתיקון המצב, הייאוש הוא חלק מהגלות, הוא חלק מאי הכרת כח הבחירה שיש לאדם

 

ולכן כתוב 'והוצאתי אתכם מתחת סבלות' מצרים, מתחת הסבלנות של מצרים, הסבלנות לסבול להישאר באותו מצב זמן ומקום

הסבלנות שהיה להם במצרים כך גם כתוב  בספר קדושת לוי פרשת בא ד"ה ועל פי זה.

והנה הישראל היו במצרים בנו"ן שערי טומאה  והיה להם תענוג מדברים מאוסים ולזה אמר להם הקב"ה  אני ה' המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים' היינו שלא תוכלו לסבול את התענוג מדבר מאוס שהיה לכם וזהו הוא הפירוש של לשון סבלות – שלא תוכלו לסבול את התענוג מדבר מאוס ….

רק יהיה לכם תענוג מעבודת השם  מתורה ותפלה ומעשים טובים. על בסיס  המהלך הזה כתב השפת אמת וביאר את מה שטען משה רבינו כלפי הקב"ה, אמר משה  לפני ה' 'הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה'?

לכאורה בנ"י לא שומעים בגלל קוצר רוח ועבודה קשה, אבל פרעה שלא סובל הוא כן פנוי לשמוע…למה שהוא לא יישמע?

אלא  פרעה לא היה אמור לשמוע את הציווי לשחרר ולגאול את בני ישראל ממצרים כל עוד שבני ישראל עדיין לא בשלים להיגאל…

משה רבינו הבין שאי שמיעת בני ישראל מלמדת שהם עדיין תחת סבלות מצרים

עדיין סובלים את טומאת המצריים ומרוצים ממנה ולכן הם לא מעוניינים לשמוע את הקול הדובר אליהם על היציאה ממצרים לכן טען משה רבינו שאם בני ישראל לא שמעו אלי והם עדיין יכולים לסבול את טומאת מצרים אין לי מה ללכת אל פרעה לבקשו על השחרור…

כי אם הגלות עדיין מתוקה אצלם אז אין מה לנסות לגאול את בנ"י…

אבל  האמת הייתה שהם כבר נאנחו מהעבודה בכך הם התחילו להוציא עצמם מסבלות מצרים, כי הם כבר לא מסוגלים לסבול את טומאת מצרים

רבן  גַּמְלִיֵאֵל הָָיָה אוֵֹמֵר, כל שֶׁלֹּאֹ אַָמַר שְׁלָֹשָׁה דְבִָרִים לא יצא: פסח מצה ומרור לכאורה  היה צריך להקדים את המרור לפני מצה, וכן כתב הרמב"ם בהל' חמץ ומצה, תחילה מרור ואח"כ מצה.

וכ"כ הרי"ף והרא"ש ורוב הראשונים בעלי ההלכה הקדימו את המרור לפני המצה.

אלא שביאר הכסף משנה משום שבשיעבוד – המרור היה לפני מצה (המרור לפני הגאולה המרור  לפני המצה) שתחילה מיררו המצרים את חיי אבותינו במצרים, ואח"כ הייתה הגאולה ולא הספיק בצקם להחמיץ.

 

בספר המנהגים למהרי"ל ביאר שבזמן שביהמ"ק קיים המצה והמרור שניהם מדאורייתא, כי כשהיו אוכלים את הפסח היו מקיימים

על מצות וּמְרִֹרִים יאֹכְֻלֻהֻוּ, כלומר שהמצוה היא, לאכול את הפסח לאחר שאכל מצה ומרור, אבל בזמן הזה שאין לנו מצוות פסח בפועל, נשארה לנו רק מצוות בָּעֶֶרֶב תּאְֹכְלוּ מַֹצֹּת, ומרור אנו אוכלים רק מדרבנן, זכר לזמן שהיה ביהמ"ק קיים, וזה הטעם שיש לאחר את המרור אחרי המצה

לתת כבוד לתורה למצוה מדאורייתא, ואח"כ יאכלו מהמרור שהוא מדרבנן.

אבל ב'יד החזקה' בהלכות חמץ ומצה, שם סידר הרמב"ם את הלכות ליל הפסח בזמן שיש לנו קרבן פסח בפועל, לכן מבאר תחילה מרור ואח"כ מצה, אע"פ שבסדר האכילה מקדימין מצה למרור, מ"מ מסבירים לתינוק כמו שהיו סדר הדברים ,תחילה מררו המצרים את השגרה ואח"כ נגאלנו.

אבל בנוסח ההגדה שנהגו אבותינו מזמן הגלות, הרמב"ם הפך והקדים מצה למרור, כיון שבזמן הזה מרור מדרבנן, לכן יש להקדים מצה מדאורייתא לפני מרור מדרבנן.

 

בעלי המוסר והחסידות הסבירו באופן נוסף, למה מצה קודמת למרור, הרי קודם הייתה הגלות, מרור רק אח"כ הגאולה, המצה.

וההסבר הוא שאין דרכו של אדם לתפוס את עוצמת הצרה בשעת מעשה, רק לאחר שיצא מצרה לרווחה ומאפילה לאורה, אז הוא מתחיל להבין למפרע באיזה צרה הוא היה קודם ישועתו, רוב יוצאי מצרים טעמו טעם גאולה, נולדו במצרים בתוך מצב הגלות.

חוץ מסרח בת אשר ועוד מעט זקנים מופלגים שזכרו את הימים הטובים במצרים, רוב הדור נולדו בתוך קושי השעבוד, אדם שנולד במצב כזה, חושב שאין אפשרות אחרת, זה החיים  לכן לא מבינים את הישועה אם לא מבינים מה יכל להיות אחרת

כתב הנודע ביהודה שעיקר הגלות היא שעבוד הנפש ברוחניות

וכמו שכתב הרמב"ם (עבודה זרה א,ג) וכמעט קט היה העיקר ששתל אברהם נעקר וחוזרים בני יעקב לטעות העולם

הם שכחו שהם בני אברהם יצחק ויעקב, הם שכחו את מהות והאושר הרוחני

 

רק אחרי שהם זכו לטעום גילוי שכינה בליל פסח, אז הם התחילו להבין מה הם החיים של אברהם יצחק ויעקב אז הרגישו למפרע באיזה מרירות היו חיים במצרים.

ולכן מקדימים פסח ומצה לפני מרור, כי רק לאחר הפסח והמצה הכרנו למפרע בעוצם המרירות שהייתה לנו במצרים.

ופעמים זה גופא שהאדם לא מרגיש את המרירות של הגלות זה יתרון כי היה מרגיש היה נשבר

אחרי שהוא עבר את הקושי הוא מבין כמה הוא סבל

כמו אנשים שעברו התעללות רק אחרי מעשה הם מבינים

 

זה יתרון להבין בשעת מעשה כדי להגיד 'לא'!! זהו די!!

אבל פעמים אם לא יצליח האדם להגיד 'לא'! אז הוא בבעיה

שהוא מבין שהוא בבעיה והוא מבין שהוא לא יכול להגיד לא

אז הסבל הוא הרבה יותר גדול

 

בהגדת 'מעשה ניסים' להחוות דעת ביאר עוד טעם מדוע מאחרים את המרור לבסוף, והרי המרירות במצרים היה לפני הגאולה?

עיקר ההודאה להקב"ה אינה שיצאנו מהשעבוד לפרעה, אלא עיקר השבח וההודאה היא על שזכינו להיות עבדים להשי”ת.

 

אילו הוציאנו ממצרים ולא קרבנו לעבודתו, היינו סתם ממורמרים,

 

זה הטעם שמאחרים לדבר על מרור רק לאחר הגאולה, אילו היה מקדים מרור תחילה, היה משמע שעיקר הגאולה הוא על שיצא ממרירות השעבוד, ואינו נכון, כי מה שאנו משבחים את הקב”ה הוא לא על מה שהצילנו מלעשות לבנים בכל יום

אלא העיקר זה לא המרור שאנו לא מרגישים, אלא התורה שאנו משועבדים אליה, ולכן אחרי הפסח יש את המרור, אבל זה המרור 'החיובי' מרור של גאולה, מרור של שיעבוד להקב"ה

אז הרמב”ם הרי”ף והרא”ש גרסו תחילה מרור ואח”כ מצה, ואעפ”כ מנהג כל ישראל שלא כדבריהם, וגם  הרמב”ם עצמו בנוסח ההגדה היפך והקדים פסח ומצה לפני מרור