
למה הקמת המשכן איננה מספיקה דיה להשראת השכינה ומדוע ולמה בשביל השראת השכינה במשכן צריך את עבודת הקרבת הקורבנות?
רבינו תם בספר הישר מבאר כי יש 'ימי אהבה' ויש 'ימי שנאה', ימי האהבה מלאים בסיפוק רוחני בלימוד תורה מתוך רצון ובקיום מצוות. אבל ימי השנאה הם ימים שעוברים בחושך ובקושי לכבוש את היצר.
עוד באתר:
עבודת היהודי בימי השנאה היא לשמר את רמתו הרוחנית העליונה שהוא קבל בימי האהבה ולא ליפול או לקחת אחורה.
כלומר הקדוש ברוך הוא נותן לאדם אורות רוחניים לטווח קצר בשביל שהאדם יטעם טעם ערב ויחוש 'קרבת אלהים לי טוב' ומיד לאחר מכן נלקח ממנו האור הגדול בשביל הוא יעבוד עליו.
זהו גם הסוד של 'אתערותא דלעילא' ו'אתערותא דלתתא': 'דלעילא' שפע ואור מצד ה' יתברך אבל לאחר מכן 'דלתתא' התעוררות ומעשים מצד עצמנו.
השראת השכינה במשכן היא מצד ה' יתברך בבחינת 'אתערותא דלעילא' ולאחר מכן הקדוש ברוך הוא מצפה שנשיג את השראת שכינתו בלבבנו על ידי הקרבת הקורבנות וקיום התורה והמצוות בבחינת 'אתערותא דלתתא'
חומש ויקרא הוא שורש חטא העגל ותיקונו:
לאחר שעם ישראל ראה את מראות האלהים במעמד הר סיני וקבלו אורות גדולים, הקדוש ברוך הוא לקח מהם את האורות הללו בשביל שהם עצמם ישיגו את השפע הרוחני והמדרגה העליונה מכח מעשיהם ובזכות עצמם.
דא עקא שעם ישראל לא עמד במשימה ולא שמר על האותות ומראות האלוקים שיעשו אות נצחי בנפשם וחטא בחטא העגל.
לכן נבנה המשכן שבו יהיה אפשר לשמר את השראת השכינה מצד עצמנו לא על ידי המשכן שהוא מצד ה' יתברך אך לא מצד הקרבת הקורובנות שהוא מצד עצמנו ומעשינו
ועוד משהו: רבי משה מקוברין אמר: 'גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם' גדולים מעשי הצדיקים בימי השנאה המוות החושך וחוסר החשק בעבודת ה' 'יותר מבחייהם' מכאשר הם עושים את מעשי המצוות בחיות ובאורות.
הרגש מתעתע ולכן גם אם נדמה שעבודת ה' בימי השנאה ריקים ממשמעות ההפך הוא הנכון.