ָמָרוֹר זה שֶָׁאָנוּ אוֹכְִלִים עַל שׁוּם מָה עַל שׁוּם שֶׁמְָּרְרוּ הַמִּצְִרִים את חֵַיֵּי אֲבוֵֹתֵינוּ בְּמִצְרִָיִם. שֶׁנֶּאֱַמַר, וַיְמְָרְרוּ
ֶאֶת חַיֵּיֶהֶם בַּעֲבָֹדָה קָָשָׁה בְּחֶֹמֶר וּבִלְבִֵנִים וּבְָכָל עֲבָֹדָה בַּשֶָּדֶה
עוד באתר:
עיקר המצוה היא לשבח ולהודות על שהוציאנו ממצרים.
כ"כ הרמב"ם שאין ענין להאריך בסיפור השעבוד אלא בסיפור היציאה בלבד.
וכמ"ש 'חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'.
למה צריך לאכול מרור?
אוכלים מרור שהוא תחילתו מתוק וסופו מר
כי כך היה קושי השעבוד, בתחילה באו בפה רך, ושילמו ממון לכל מי שעשה לבֵנים
כי הגלות – בהתחלה זה 'מתוק' אח"כ זו התמכרות רעה.
כמו שאמר פרעה בתחילת הגלות: אמר ליוסף אֶֶרֶץ מִצְרִַיִם לְפֶָנֶיךָ היא בְּמֵיַטַב הָאֶָרֶץ הוֵֹשֵׁב
אֶת אִָבִיךָ וְֶאֶת אֶַחֶיךָ יְֵשְׁבוּ בְּאֶֶרֶץ גֶֹּשֶׁן המשובחת
ה'קבלת פנים' המכובדת הזאת, הביאה אח"כ להתקרב לתרבות המצרים, עד שבאו גם לתיאטרוניהם.
לכן מרור זה מתוק ואח"כ מרור, המרירות זו המתיקות שבהתחלה!
על ראשית ה'פה רך' של מצרים, כמו שצדיקי הדור בכו כאשר ביטלו את המחיצות בין ישראל לעמים.
בצרפת ניתנה הרשות לבני ישראל לבא לתיאטרון, כך הייתה קבלת הפנים של מצרים לישראל, לא כנוסח רוסיה אלא כנוסח צרפת, זהו נסיון תמידי בגלות!
כמ”ש במדרש שיר השירים עה”פ
שׁוִּבִי שׁוִּבִי הַשּׁוּלִַמִּית שׁוִּבִי שׁוִּבִי וְנֶחֱֶזֶה בךְ, ומובא ברש”י
שהאומות אומרות שובי שובי מאחר המקום, שובי שובי אלינו ונחזה בך = נציב ממך נציבים ושלטונים
שהאומות אומרים לישראל הבה
נהיה יחד, למה אתם נפרדים מאתנו, עד מתי אתם נהרגים על אלקיכם, בואו אלינו ונמנה אתכם לשרים ונכבדים.
אבל יעקב אבינו בחכמתו האין הרואה למרחוק חשש מקבלת הפנים הנחמדה הזאת, ולכן שלח את יהודה להורות לפניו גושנה לבנות ישיבה כדי מאלו הסכנות.
ולמה דווקא ישיבה? למה דווקא ת"ת?
כי היצר הרע אומר לאדם תעשה הכל, תצום תרקוד תעשה חסד…הכל רק משהו אחד לא!
אל תלמד תורה
היצה"ר יכול להיכנס טוב חלק ובצורה פשוטה אצל כל המעשים שעושה האדם
אבל האדם שלומד תורה שם ליצה"ר הרבה יותר קשה
שם צריך היצה"ר להתאמץ הרבה יותר
שם זה לא פשוט!
שם זה מורכב וקשה! כי המח של האדם תפוס בתורה
לכן יעקב אבינו אמר ליהודה לבנות ישיבה בגושן, כי ע”י לימוד התורה יוכלו להינצל מ'פה רך' של פרעה ומצרים, וכל מה שישבו במצרים היה רק בדרך עראי, וכמ”ש רש"י עה"פ:
וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים וַיַּצִּגֵם לִפְנֵי פַרְעֹה.
"מן הפחותים שבהם לגבורה שאין נראים גבורים שאם יראה אותם גבורים יעשה אותם אנשי מלחמתו ואלה הם ראובן שמעון לוי יששכר ובנימין"
שלח דווקא את השבטים החלושים שלא ימצאו חן בעיני פרעה למנות אותם לשרים ונכבדים בפרלמנט המצרי
אבל אח”כ כשמת יוסף וכל הדור ההוא
נשארו ישראל במצרים
ואז היה עדיין ה'פה רך' בתקפו, שאמרו המצריים לנוער היהודי 'מה לכם לשבת בין עצמכם צאו למרכזי הקניות, תשוטטו בפרברי מצרים לפתוח עיניים ולראות עולם'
כך כתוב בילקוט שמעוני עה"פ ותמלא הארץ אותם שהיו הולכים לתאטראות
ומכיון שבני ישראל הם בעלי שכל ובינה יותר מחמורי בני חם, ממילא הגויים קנאו בהם ,עד שאמרו הִֵנֵּה ַעַם בְֵּנֵי יִשְׂרֵָאֵל רב וְָעָצוּם מִֶמֶּנּוּ הָָבָה נִתְחַכְָּמָה לוֹ. וכך התגלגלו הדברים ויצא פרעה מפה רך לפרך קשה. וכך היה בגרמניה, שהיה מקום ישוב של מנוחה לעם ישראל, זה היה נדמה כמקום הכי מאושר ליהודי, נתנו להם את כל הרשויות להתקדם במשרות המדינה, וכמובן שזה מה שקירר את הלב מהיהדות האמיתית, וכך היתה ירידה מדור לדור.
כמה מפליאים דבריו המפוכחים של רבי מאיר שמחה הכהן בספרו משך חכמה על התורה (פרשת בחוקותי)
מתוך ראיית המצב הזהיר עשרות שנים על אפשרות של שואה שתיגרם על ידי ההתבוללות וזה ייקרה כאשר הישראלי ישכח מהמקור שלו
והיהודים היו מכנים את עצמם גרמנים בני דת משה כך כינו את עצמם המתאזרחים
אח"כ היו אומרים שברלין היא ירושלים
ואמר המשך חכמה, אם היהודים לא עשו את הקידוש הגוי יעשה את ההבדלה ובצורה רעה וקשה מאד.
רק מציון ומירושלים תצא תורה
ולמדנו שלא רק הרדיפות והייסורים שבגלות גורמים לשיבוש הדעת אלא גם השפע הרווחה והעושר
גם אלה מעוותים את הראייה וההגיון כי כל ענייני העולם הנה הם נסיונות לאדם.
העוני מצד אחד והעושר מצד אחד השלוה מצד אחד והייסורים מצד אחר
אנשים בארה"ב אומרים מבוסטון ממיאמי מלוס אנג'לס תצא תורה אנו מסודרים שם
הם אומרים אין שם רדיפות דת אין מה לחפש אבל לצערנו מתקיים בהם האובדים בארץ אשור המאושרים שם ברוב אושר ועונג והנידחים בארץ מצרים, לא רק ארץ שבה חיים יהודים בצרות מגבלות ומיצרים
אלא גם האובדים בארץ אשור, המאושרים בגלויות הם בבעיה גדולה, הם גם במיצרים… ופלא גדול, גלות מצרים הובטחה על ידי ה' כבר בברית בין הבתרים ולפי חז"ל מנין ארבע מאות שנות הגלות מתחיל כבר אז בברית זו וגם הובטח
לאברהם שייולד לו בהיותו שממנו יהיה בעתיד עם העם.
העם יהיה בגלות והוא לא חטא וכבר נקבעה הגלות
ועבדום ועינו אותם זמן ממושך ארבע מאות שנה איך אאע"ה מבקש לעשות משפט ראוי בסדום, והתורה מתארת התמקחות ארוכה ונועזת להוריד את המחיר ומדובר שם על אנשים רעים וחטאים לה' מאד וחטאתם כי כבדה מאד עד שאין מנוס אלא להפוך לגפרית ומלח שריפה כל ארצה.
עליהם שאינם בניו קרוביו ממשפחתו על אלה הוא כה מתמקח ואילו על בניו על עמו העתיד שעדיין לא חטאו עליהם הוא כלל לא מתווכח
ההסבר הוא שמצרים זה כור הברזל הקשיים הסבל זה מבחן לאדם שימשך להתמיד בעשייה ערכית למרות הקשיים.
כתוב בגמ' פסחים קיח
מי גרם לישראל שיתפזרו לבין האומות ?
כשהקב"ה רואה שיהודי מתפעל מהבלי הגויים המחניפים ואומרים 'שובי שובי השולמית' הקב"ה מפזרם למדינות אחרות שלא יתחברו עם הגויים במקומם
וכך היה במשך כל אורך הגלות.
לכן עלינו לאכול מרור בליל פסח שתחילתו מתוק וסופו מר.
ואין הכוונה בעיקר על המרירות שהרי אלא שעיקר הכוונה הוא התחילתו רך! זהו עיקר החינוך להתרחק מה'פה רך' של האומות, לבעוט בחיוך המזויף הזה בכל הכוחות.
בגמ פסחים לט. כתוב רב אחא היה מחפש דווקא מרור מרירותא, כי סבר שעיקר המצווה היא לספר את פרטי קושי השעבוד שהיה במצרים, אמר לו רבינא, לא כך אין אנו עסוקים בליל פסח בפרטי המרירות כלל, אלא מצוה בחזרת שתחילתו מתוק, חסה היא אף שתחילתו מתוק סופו מרור .
הביאור הפשוט הוא שאילו לא היו קוטפים אותו עכשיו, אלא היה נשאר באדמה, אזי היה סופו מר.
כך תרבות אומות העולם תחילתן מתוק, סופו מר, לא רק ברוחניות אלא בגשמיות
וַיְמְָרְרוּ אֶת חַיֵּיֶהֶם בַּעֲבָֹדָה קָָשָׁה בְּחֶֹמֶר וּבִלְבִֵנִים וּבְָכָל עֲבָֹדָה בַּשֶָּדֶהֵ… אֲֶשֶׁר עְָבְדוּ בֶָהֶם בְּפֶָרֶךְ, בפרך – בפה רך, כיון שהתחילו בפה רך, והתוצאה הייתה מאד קשה,
כתוב בתהילים קיז השם לי בְּעֹזְָרָי וַאֲִנִי אֶרְֶאֶה בְשׂנְָֹאָי, רבונו של עולם אני צריך שתרחם עלי ותשמרני מאלה שבאים לעזור לי, כי את שׂנְָֹאָי אני מבין לבד מי שונא אותי כדי להישמר מהם, אבל בְּעֹזְָרָי איני יודע ממי להישמר, ולכן התפלל תפילה מיוחד מאלו העוזרים בפה רך.
הצילני נא מיד אחי מיד עשו
נדמה לנו שיש הרבה חוצפה אצל הילדים, אבל בהרבה מקרים זו הרגישות יתר של ההורים, הם מפחדים להביע עמדה ולאמר את מה שהם מצפים מהילדים שלהם
ולכן הילדים לא לומדים להתמודד עם סמכות עם עשייה עם אהבת המאמץ הם מתרגלים שאם הם בוכים מיד הם אמורים לקבל מה שהם רוצים וכך הילד לומד 'להתחצף' ולהשיג מה שהוא רוצה
לא הדור חוצפן, אלא ההורים חלשים לכן התוצאה היא הדור חוצפן, ואז הילד לומד לוותר לא להשקיע לא להתאמץ לא לאהוב את העמל ואת היגיעה
וכך לגבינו המרור הוא מתוק בהתחלה ואח"כ הרבה מר
נבחר במר בהתחלה אח"כ יהיה הרבה מתוק
הכאב של ההתחלה הוא זמני ההצלחה היא נמשכת לזמן ארוך כדי להצליח צריך האדם להיות מוכן לעשות מה שאחרים לא מוכנים לעשות
להתגבר על פחדים חששות אי נעימויות והרגלים קשים, אם לא מוכן האדם לעבוד קשה שלא יצפה לתוצאות
פעם ניגש משהו לרבי משה שפירא זצ"ל ואמר לו שהוא רוצה לגמור את הש"ס אמר לו רבי משה, אל תהיה תרח, כלומר גם אברהם וגם תרח יצאו לארצה כנען אלא שתרח עצר באמצע הדרך יש הרבה אומנים בחלומות אבל העיקר להיות אומן בעשייה
הרב דסלר במכתב מאליהו (יו"כ סוכות שצו) אמר
שאלו אותו איזו מידה אחת כדאי לעבוד עליה?
אמר נחישות התמדה ועקביות, מידת ההתמדה
אצל גדולי עולם תמיד הייתה ההבנה הברורה, הצדיק הגדול ביותר זה מי שמתמיד בלימוד התורה, זו עבודת השם הכי קשה ומאתגרת הצלחה היא לא מקרית, היא תוצאה של עבודה קשה, למידה, הקרבה ואהבה למה שאתה עושה
הרבה אנשים מספרים סיפורים על החלומות שלהם, העוצמה היא מה אנו עושים למען החלומות.
עשייה והצלחה היא לא 'סתם' לעשות מעשים אלא זו אומנות שהאדם מכניס את עצמו למצב תודעתי ורגשי של מוכנות לעבוד להזיע להתאמץ ולאהוב את העמל, אדם לעמל יולד.
וכל יום יש לאדם הזדמנויות לצמוח, שלא יחכה ליום המזל אלא האדם עצמו צריך וחייב לייצר את יום המזל
וזה מתחיל עם גישה בריאה של אהבת העמל. להפסיק לדבר ולהתחיל לעשות לא המדרש עיקר אלא המעשה. הנפש היא גמישה והיא יכולה לפעול לעשות לצמוח להתרומם אנו צריכים לאמן את הנפש הדבר הרע הוא להפסיק לנסות ומי שלא מוכן לאהוב מאמצים הוא תקוע בגלות מצרים ההצלחה היא לא מה עושה האדם אלא מי יהיה האדם אם האדם הוא עם אופי וגישה בריאה נכונה מלאת מרץ הוא אדם שיכול להצליח