"חשבתי לעצמי: מה אני ארגיש כשישרפו אותי?"

שמעון רוטשילד, כיום בן 97, היה בן 11 בלבד כאשר הגרמנים פלשו לפולין. בראיון מרגש עם הרב משה בן לולו בתוכנית "הפוך על הפוך", הוא פורש בכנות מצמררת את קורותיו בתקופת השואה – סיפור שראשיתו בגטו בנדין, המשכו באושוויץ ובמחנה זקסנהאוזן, וסופו בצעדת המוות שכמעט גבתה את חייו.

"נשארתי לבד מכולם", מספר רוטשילד בתחילת הראיון כשהוא מונה את שמות בני משפחתו – אביו יצחק דוד, אמו שרה, ושבעת אחיו ואחיותיו, שכולם נספו בשואה. משפחת רוטשילד חיה בעיר בנדין, כ-32 קילומטרים מאושוויץ, עיר בה חיו כ-35 אלף יהודים.

עם כיבוש העיר, הנאצים החלו מיד במסע השמדה שיטתי. "דבר ראשון, שרפו את כל בתי הכנסת," מספר רוטשילד. אביו, שהיה חסיד גור, הצליח להציל ספר תורה, וכך במשך שנות הגטו התקיימו מניינים חשאיים בבית המשפחה. בגיל 12, כמו כל ילד יהודי בגטו, נאלץ שמעון לעבוד. "אם לא הייתי הולך לעבוד, לא היה לי מה לאכול," הוא מסביר. רוטשילד עבד במפעל שייצר נעלי עץ עבור אסירי מחנות הריכוז – בלי לדעת שגם הוא עצמו עתיד להיות אחד מהם.

עוד באתר:

צפו

שלג ראשון הגיע: תיעודים מאתר החרמון

אבי יעקב

הסודות מאחורי הקלעים

מנחם טוקר ומנהל התזמורת חשפו פדיחות

מנחם טוקר

"איפה החמלה שלך?"

מאמינים שהפצ"רית במצוקה נפשית? צפו בעימות הסוער

נתי שולמן

צפו

בך בטחו: תיעוד מיום ההצלה בבני ברק

נתי קאליש

ב-24 ביוני 1943, כשהיה בן 15, נתפס שמעון יחד עם אביו ושלושה מאחיו והובלו לאושוויץ. "ידענו על מה שקורה באושוויץ", הוא מספר בכאב. "לפעמים הרגשתי את הריח של שריפת הגופות". ברכבת לאושוויץ, המחשבות המטרידות ביותר ליוו אותו: "חשבתי איך אני ארגיש בתוך האש, כשישרפו אותי. אתה יכול לתאר לך דבר כזה?"

עם ההגעה למחנה, הגברים והנשים הופרדו. אחותו הקטנה בת השמונה, פריידל, נשלחה עם קבוצת הנשים. בהבינה שהיא לבדה, רצה האחות הקטנה בבהלה לקבוצת הגברים, אל אביה ואחיה. "אבא היה בשוק כזה שהוא לא הגיב", נזכר רוטשילד. "אמרתי לעצמי, אין לי מה להפסיד", והוא לקח את אחותו הקטנה ביד, הוביל אותה חזרה לקבוצת הנשים ומסר אותה לאשה שהייתה עם ילדה קטנה משלה.

כשניסה לחזור לאביו, גילה רוטשילד קבוצה קטנה של 18 נערים שעמדו בצד, כשאנשי ה-SS שומרים עליהם. בהחלטה אמיצה, הוא ניסה להתגנב לקבוצה זו. "לכל היותר ישלחו אותי בחזרה, אבל אין לי מה להפסיד", חשב. ברגע מכריע זה, עמדו מולו שני קצינים – האחד, כפי שגילה לימים, היה מנגלה ימ"ש, והשני רופא מהצבא הגרמני שחיפש אסירים לניסויים רפואיים. כשהשומרים חשפו את הסתננותו, בחר הרופא השני להציל את חייו: "הוא שייך לפה, תשאיר אותו פה".

"הודות לזה אני היחיד שניצלתי מכל המשפחה שלי", אומר רוטשילד בקול רועד. באותו רגע, כשעמד בקבוצה, ראה כיצד משאיות הגיעו לקחת את שאר משפחתו – הישר לתאי הגזים.

לאחר כמה חודשים באושוויץ, הועבר עם קבוצת הנערים למחנה זקסנהאוזן, כ-100 קילומטרים מברלין. שם, במשך כמעט שנתיים, שימשו הנערים כשפני ניסיונות בניסויים רפואיים בהפטיטיס. "התחלנו להקיא, והכבד מתנפח", הוא מתאר.

סיומה של המלחמה לא סימן את סוף הסבל. עם התקרבות הצבא האדום, הוצאו האסירים למסע רגלי אכזרי שנודע כ"צעדת המוות". "הלכנו מה-20 לאפריל 45 עד ה-2 למאי, בלי לאכול," מספר רוטשילד. "כל אלה שלא היה להם מספיק כוח ללכת וביקשו לנוח, קיבלו כדור בראש אחרי 10-20 מטר". בלילה האחרון של הצעדה, כוחותיו אזלו. "כבר לא היה לי כוח ללכת," הוא נזכר. הוא נאחז בעגלה כדי לשרוד, "והלכתי כל הלילה בלי להרגיש שאני ישן וגם הולך".

כשהתקרבו כוחות בעלות הברית, נטשו השומרים הגרמנים את האסירים. רוטשילד ואחרים מצאו מקלט בכפר סמוך. "הגענו בכוחות האחרונים והלכנו לשם לישון," הוא מספר. לאחר שחרורו, חזר שמעון לפולין, אך שם לא נכונה לו קבלת פנים חמה. "הפולנים לא רצו לקבל אותנו חזרה. אפילו כוס קפה לא נתנו, לא נתנו מיטה לשים את הראש," הוא נזכר במרירות.

בסופו של דבר הגיע לצ'כוסלובקיה, שם התחבר לקבוצה של כמאה ניצולים צעירים שהפכו ל"כמו משפחה". בשנת 1947 עלה לארץ ישראל באוניית מעפילים.

"אני רוצה להזכיר קודם כל את כל השמות של המשפחה שלי ביום זה", אמר רוטשילד בתחילת הראיון. סיפורו המטלטל הוא עדות חיה לניצחון הרוח היהודית על השטן הנאצי.

האזינו לשיחה המלאה, מתוך התוכנית 'הפוך על הפוך' בהגשת הרב משה בן לולו: