לא בהמה ולא עוף: ייחודיותו של קרבן העומר

בין דפי הזמן, מיד לאחר יציאת מצרים, חבוי לו קורבן – צנוע, שקט, פשוט. קורבן העומר  לא עגל ולא איל, לא עולה ולא זבח – אלא עומר שעורים בלבד  כמות קטנה – אך ערכה עד אין שיעור.

ביום ט"ז בניסן, למחרת יום טוב ראשון של פסח, הביאו את קרבן העומר – קומץ שעורים מן התבואה החדשה, שנקצרו בלילה והונפו ביום בטקס מיוחד ומרשים, דבר המבטא את עומק ההודאה וההכרה שהכול מאת ה'. ומאותו רגע – הותרה אכילת התבואה החדשה בכל הארץ. חז"ל במסכת מנחות (ס"ו ע"א) מציינים שהיו קוצרים את השעורים בלילה דווקא, ומכאן למדו שגם ספירת העומר, מתקיימת בלילה.

אולם לא רק היתר טכני יש כאן – אלא יסוד פנימי. המדרש (ויקרא רבה כ"ח, ג') דורש שירושת הארץ באה בזכות העומר:

"אמר רבי ינאי: בנוהג שבעולם – אדם משקיע כל כך כדי לאכול בשר… ואילו כשהוא חפץ תבואה – הקב"ה מגדל לו אותה כמעט בלי מאמץ… ומה הוא נותן לקב"ה בתמורה? עומר אחד של שעורים."

ומוסיף רבי תנחומא במדרש אגדה:

"הקב"ה נותן בלי גבול, זן ומפרנס את כל העולם כולו – ומה הוא מבקש? עומר אחד."

כאן מתעוררת שאלה: מדוע שמו של הקורבן אינו "קורבן שעורים" אלא "קרבן העומר" – כינוי שמדגיש דווקא את הכמות (עומר – מדה של קמח, כשני לוגים) ולא את הסוג (שעורים)? והתשובה נרמזת בדברי המדרש עצמו:

"כשם שבמדבר אכלתם מן מהשמים – עומר לגולגולת – כך כעת, בארץ, תביאו לי עומר אחד, לא מכל אחד ואחד, אלא עומר אחד מכם כולכם."

אותו "עומר לגולגולת", אותו מזון שמיימי, נחשב למזון האידיאלי – טהור, מענג את הנפש. והנה, גם כעת, בכניסה לארץ – ה' מסתפק בעומר אחד בלבד. כעין רמז: "אכלתם ארבעים שנה עומר, עכשיו תנו לי עומר – כקרבן תודה על העבר, וכבקשה על העתיד."

אבל עדיין יש לשאול: מדוע נקבע קרבן העומר דווקא למחרת הפסח?
הרי חג הפסח הוא חג הגאולה, היציאה משעבוד לגאולה  ומה עניינו של קרבן תבואה פשוט מיד לאחריו?

התשובה טמונה בתהליך: פסח אינו סוף הדרך – הוא מסמל תחילת תהליך  היציאה ממצרים, אומר הזוהר הקדוש  היא כמו טהרת אשה לבעלה – למען הקשר יש זיכון וטהרה, למען קבלת התורה גם יש צורך בתהליך של טהרה שלמה – שבעה שבועות של זיכוך והתבוננות – "שבע שבתות תמימות תהיינה"

רק לאחריהם ראויים ישראל לעמוד מול הר סיני ולקבל תורה.

קרבן העומר, אם כן  הוא נקודת הפתיחה והזינוק – ממנו ואילך סופרים כל יום, כל שבוע, ומתקדשים בהדרגתיות, בתיקון המידות, באמונה, בציפייה, עד חג השבועות.

והמספר 49 איננו מקרי: הוא מקביל למ"ט שערי טומאה שיצאנו מהם, ולמ"ט שערי בינה שעלינו להגיע, כל אחד כל איש איש כפי כוחו.

וכך כתב הרמח"ל (ב"דרך ה'"):

ימי הספירה הם ימי תיקון, אשר בכל יום נבנה עוד נדבך אחד באישיות הרוחנית של ישראל, עד שמגיעים למעמד הר סיני שלמים

ועוד נוסיף: קורבן העומר הוא שעורים – מאכל בהמה, בניגוד לחיטים – מאכל אדם. ללמדך שתחילת הדרך הרוחנית מתחילה מהשפלות, מהקרקע, מההכרה במיעוט ערכנו, ורק משם ניתן לצמוח – "מאפסיות לשלימות".

אז קרבן העומר הוא הרבה יותר ממנחה של שעורים.
הוא נקודת חיבור בין העבר לעתיד:
בין המן שירד משמים – לעמל התבואה בארץ.
בין פסח – לחג השבועות.
בין הגוף – לנשמה.

עומר אחד הוא אמנם מעט אבל. מעט מן האור – העומר – שדוחה הרבה מן החושך.

קרבן העומר — גשר האמונה מן הפסח אל השבועות

ימי הספירה, מהווים גשר בין חג הפסח לחג השבועות, הם אינם סתם מעבר טכני בין שני מועדים. הם תהליך פנימי, עמוק ומובנה של זיכוך הנפש, עידון התכונות, ועבודת האמונה. ומהו סוד קרבן העומר, ומהי משמעותו בתוך מסע זה?

אומר השפתי חיים שישנן שלושה שלבי ההתהוות

השפתי חיים מבאר: עם ישראל לא נהיה לעם באחת. היו לכך שלושה שלבים — עיבור, לידה וגדילה.
שלב העיבור היה בגלות מצרים — עינויים, סבל, הסתר פנים. עם שנראה כאילו אין לו ריבון, כעובר בבטן אמו, טמון עמוק בחושך.
שלב הלידה התחולל ביציאת מצרים — שנה רוויה בניסים, עשר מכות, קריעת ים סוף, הנהגת ה' הגלויה. אך העם, שהיה עדיין שקוע במ"ט שערי טומאה, לא השתנה מהותית.
שלב הגדילה — ספירת העומר. חמישים יום של טיפוס במדרגות הקדושה, לקראת המפגש עם דבר ה' במעמד הר סיני.

אלא שאפילו לאחר כל אלה, חטאו בעגל. מדוע? כי היו תינוקות באמונה. הם חוו שפע רוחני אדיר — אך עדיין לא בחרו בו. זו לא הייתה אמונה מעמלה, אלא קבלה פסיבית של שפע עליון.

המדבר — זמן של ניסים ולימוד אמונה

בגלל שלא היו מוכנים להפנים את חיי התורה, לכן נשארו במדבר ארבעים שנה. ארבעים שנה של אימון באמונה.
מן יורד מהשמים, מים מבאר מרים, הגנה מענני כבוד, ביגוד מתחדש מאליו — אין פרנסה, אין אחריות, יש רק אמונה פשוטה.

במשך אותם שנים, הם נושמים אמונה. ואז, כשגדלו באמונה, היה אפשר להיכנס לארץ. לא עוד ניסים גלויים. עכשיו — עבודה בתוך השגרה. עשייה בתוך ההסתר. חיים טבעיים מתוך אמונה פנימית.

העומר מסמל אמונה בשגרה

כדי שלא יטעה אדם לומר: "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", ציווה הקב"ה להביא עומר — קורבן קטן, שני ק"ג של שעורים.
למה עומר? כי הוא מידת המן — "עומר לגולגולת". רמז לימים ההם במדבר, כאשר ראינו את השפע השמיימי בעינינו.

כעת, כשחיים בטבע, נדרשת אמונה אחרת — אמונה בנס הנסתר.
כי כמו שאמרו חז"ל: אם אתה מאמין בתחיית המתים — אמור משיב הרוח ומוריד הגשם. כי גשם, גם הוא תחיית המתים.
התבואה נרקבת, נעלמת באדמה — ופתאום, שדה שיבולים פורח. זו תחייה לכל דבר, אלא שהיא שגרתית, ולכן — מוסתרת.

עומר — הכנה לקבלת תורה

חג הפסח — אמונה מתוך ניסים.
קרבן העומר — אמונה מתוך הסתר.
שבועות — קבלת התורה מתוך הכרה פנימית ואישית בא-לוהות.

זהו הסדר האלוקי: תחילה נמשכים מתוך השפע, אחר כך בוחרים בו ביוזמה חופשית.
ולכן, בזכות העומר זכו ישראל לארץ ישראל. כי רק מי שמכיר בנס הנסתר, יכול להיכנס לארץ ולהתמודד עם חיי טבע מתוך חיי אמונה.

כוחו של העומר – אמונה בשעת הסתר

במדרש רבה (ויקרא כ"ח, ו') נאמר שמצוות העומר היא שעמדה לישראל בימי גדעון, בימי חזקיה, בימי יחזקאל ובימי מרדכי ואסתר. וכך כאשר בא המן הרשע – ביום ט"ז בניסן – להלביש את מרדכי בבגדי מלכות, היה זה יום הקרבת העומר.

מרדכי, כאשר ראה את המן בא וסוס בידו, סבר כי בא להורגו. אמר לתלמידיו: ברחו, הרשע הזה בא להורגני! השיבו לו: אנו עמך לחיים ולמוות.

שאל המן: במה אתם עוסקים? אמרו לו: במצות העומר. והסבירו לו, שכאשר בית המקדש היה קיים – היינו מקריבים עומר ביום זה.

אמר להם המן: ניצחתם אותי עם העומר הקטן שלכם – את עשרת אלפים ככר הכסף שלי! – והשאלה היא: מה ראה המן להתפעל כל כך?

העמידה בשעת הגזירה

מבארים בעלי המוסר: המן נדהם. שהרי, לפי כללי הסיבה והתוצאה של עולם הטבע – עומדת גזירה נוראה על עם ישראל להשמיד להרוג ולאבד. ואין לאן לברוח. וברגעי שיא אלו, בני ישראל לא עוסקים בלחצים, לא בהלכות קידוש ה', לא בהיערכות ליום פקודה – אלא… בעומר! בקרבן שהיה בבית המקדש, בימים טובים שהיו ואולי עוד יהיו!

זוהי תודעה אחרת לגמרי. הם לא מונחים בהישרדות אלא באמונה. הם עוסקים בבניין המקדש – בעת החורבן. הם זוכרים כי העולם הזה – אינו חזות הכול. ומאחורי כל מסכה של טבע – עומד הקב"ה. זו עוצמה.

פתאום קלט המן, שמולו עומד עם שהטבע לא שולט עליו. עם שהאמת שלו נמדדת לא לפי חדשות היום, אלא לפי נצח. הם עדיין לומדים הלכות העומר – מפני שהם מאמינים שבית המקדש עוד ייבנה. וזו אמונה שמניעה מהפכות.

לכן, העומר הוא נשק. נשק רוחני. הוא שמזכיר שבאמת – הקב"ה הוא המנהיג, גם אם נראה שהמן מולך.

ומכאן אל השלב הבא:

למה חג השבועות אחרי ספירת העומר הוא חג– ללא תאריך?

לאחר חג הפסח, ולאחר קרבן העומר, אנו מתקדמים אל חג השבועות. והוא פלא: לחג השבועות – אין  לו תאריך מפורש בתורה. לא נאמר בו "ביום פלוני", אלא רק: "וספרתם לכם ממחרת השבת… שבע שבתות תמימות תהיינה… תספרו חמישים יום… והקרבתם מנחה חדשה לה'" – וזהו חג השבועות.

ממילא, חג השבועות תלוי בספירת העומר – החל בט"ז ניסן, יום הקרבת העומר, ונמשך עד יום הקרבת שתי הלחם. הוא אינו מקובע בתאריך אלא בתהליך. כי שבועות איננו חג של רגע – אלא של תהליך: התחיל בעומר, נגמר בלחם.

העומר – היה משעורים, תבואה פחותה. קצרוהו בליל ט"ז ניסן. ואילו שתי הלחם – היו מחיטים, תבואה מובחרת. והוקרבו בחג השבועות.

ניסן – זמן גדילת התבואה, ולכן מקריבים עומר. סיון – זמן חנטת הפירות, ולכן מקריבים שתי הלחם – וסימן לדבר: כשם שבסוכות מנסכים מים כדי לברך בגשמים, כך בפסח ובשבועות מקריבים תבואות לפי זמני הצמיחה – והכול על פי הסדר האלוקי בטבע.

מביאים עומר לפני האכילה, כדי להודות. קודם להנאה – אנו מודים. וכפי שכתב ספר החינוך: "תחילה יש לאדם להודות למי שנתן לו את התבואה, ועל ידי כך יושפע עליו שפע רב".

ומכאן אל העומר, חז"ל מתארים את

המעמד המרטיט של קצירת העומר

בגמרא (מנחות ס"ה ע"א) תיארו חז"ל את גודל המעמד: קצירת העומר – הייתה בעסק גדול! כל עיירות הסביבה מתקבצות. ובליל ט"ז ניסן, אחר צאת החג, שואל הקוצר: השקיעה החמה? במגל זה אקצור? בשבת זו אקצור? – ועל כל שאלה עונים לו הקהל: הן! הן! הן! שלוש פעמים.

ומדוע כל כך הרבה רעש ודיון?

ומדוע הדבר כך?

במשנה מבואר שהיו עושים קצירה בפרהסיה מפני הבייתוסים  שהיו טוענים כי אין קצירת העומר אלא ביום ראשון שלאחר שבת שבחול המועד פסח. לטענתם, פירוש הפסוק "ממחרת השבת" הוא כפשוטו – למחרת יום השבת ממש, דהיינו יום ראשון בשבוע, ולא יום טוב ראשון של פסח.

לפי שיטתם, ממתינים עד שתעבור שבת של חול המועד, ורק אז – ביום ראשון שלאחריה – קוצרים את העומר. לשיטתם, קצירת העומר בשבת עצמה – אינה באה בחשבון.

כנגד טעות זו ולמיגדר מילתא, תקנו חכמים לקצור את העומר אף בשבת, כאשר יום טוב חל ביום שישי. בכך רצו להדגיש קבל עם ועדה שקצירת העומר אינה תלויה דווקא ביום ראשון של השבוע, אלא מתקיימת תמיד "ממחרת השבת" – היינו למחרת יום טוב ראשון של פסח, אף אם יום זה חל בשבת.

ולכן, כאשר קוצרים את העומר בשבת, הקוצר שואל תחילה: "האם שקעה החמה?" כדי להראות קבל עם ועדה שהוא מקפיד שלא לקצור ביום טוב עצמו, ורק לאחר צאתו – גם אם זה חל בשבת – הוא יוצא לקצור את העומר, כפי הדין האמיתי שנמסר לנו מדור דור.

ובגמרא (ראש השנה) מובא שחכמי ישראל הביאו שבע ראיות ברורות לכך שקצירת העומר דוחה שבת, ושאין הלכה כבייתוסים.

נשאלת השאלה: מדוע קראה התורה ליום טוב ראשון של פסח בשם "שבת"?
הביאור הפשוט הוא, שכשם שבשבת שובתים ממלאכה, כך גם ביום טוב – ובפרט ביום הראשון של חג הפסח – מצווים אנו על שביתה ממלאכה. לפיכך, כאשר נאמר בתורה: "ממחרת השבת יניפנו הכהן", הכוונה למחרת יום טוב ראשון של פסח.

אך לא זו בלבד. חג הפסח, מלבד היותו זמן חירותנו, הוא גם ראשית ימי הקציר – הזמן שבו נידונים אנו על התבואה. כשם ששבת היא "מקור הברכה", כך גם פסח הוא שורש ברכת התבואה לכל השנה.
ובדרך זו כתב גם המהר"ל מפראג, שביאר: כשם שלאחר שבת אנו סופרים את ימות השבוע, כך לאחר פסח אנו סופרים את ימי העומר, עד שנגיע למתן תורה.
מכאן מתגלה עומק הקשר שבין פסח, השבת, והעומר – כולם ראשית, מקור וספירה.

שורש המחלוקת – אמונה או כפירה?

אולם, עם כל יופיו של הביאור, מתעוררת שאלה מהותית:
מדוע דווקא בנקודה זו ביקשו הבייתוסים לחלוק על חכמים? מה בער בהם כל כך, עד שהתעקשו ש"ממחרת השבת" פירושו יום ראשון של השבוע – ולא יום טוב ראשון של פסח?

כדי להבין את עומק המחלוקת, יש לשוב אחור, לתחילת תקופת התנאים.
במשנה במסכת אבות (א', ג') נאמר:
שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה.

 הוא היה אומר: על שלושה דברים העולם עומד – על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים.
שמעון הצדיק קיבל את תורתו מחגי, זכריה ומלאכי – נביאים אחרונים – והיה חוליה אחרונה בשלשלת קבלת התורה מפי הנביאים.
תלמידו היה אנטיגנוס איש סוכו. הוא אמר משנה יסודית:
"אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא היו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס."

אמרה זו, אשר שורשה בעבודת ה' לשמה, נתקלה באוזניים שלא היו ראויות לה. מבין תלמידיו היו שניים – צדוק ובייתוס – שלא הבינו את עומק דבריו. הם פירשו את דבריו כהכחשה של שכר ועונש.
בפשטות שאלו את עצמם: וכי ייתכן שפועל אינו מקבל את שכרו? ואם אין שכר – לשם מה לעמול ולעשות?

מתוך טעות זו כפרו בעיקר, כפרו בעולם הבא, כפרו בגמול, ונפרדו מעל דרך התורה שבעל פה. הם לא יכלו להכחיש את התורה שבכתב – שהרי היא כתובה וגלויה – אך ביקשו לבטל את כל מה שאין לו זכר בכתב, וכל שיש לו שורש במסורת החכמים.

כך קמו להן שתי כתות – הצדוקים והבייתוסים – ששמותיהן משמרים עדות לעומק הכשל: כפירה שנולדה מחוסר הבנה בתורה שבע"פ.

וכך ביאר הרמב"ם (פירוש המשניות, אבות שם), שכשסברו שאין שכר ועונש, תמהו על עצם הטרחה והעמל שבקיום התורה בפרטיה ודקדוקיה, ובחרו לפרש את הכתובים לפי ראות עיניהם. הם ביקשו "תורה נוחה", ללא עול מסורת, ללא מסירת הדורות, ללא מחויבות לקול הסנהדרין.

ואז …. העומר – הוא המפתח להכרעה

על רקע זה מאיר החתם סופר (שו"ת או"ח סי' קמ"א) את מחלוקתם בקרבן העומר באור חדש ונוקב.
הבייתוסים שאלו: וכי ייתכן שיש חג כה מרכזי – חג מתן תורה – ואין תאריך קבוע לחג השבועות?
הרי הפסח קבוע בט"ו בניסן, ואילו חג מתן תורה – אין לו תאריך?!
וכי יעלה על הדעת שלא נקבע חג לזכר מעמד הר סיני?!

מתוך שאלה זו ביקשו להשליט סדר "שכלי", פשוט, על סדר התורה.
לטענתם, יש לקצור את העומר תמיד ביום ראשון שאחרי שבת הפסח, ובכך קובעים אנחנו בני אדם קובעים את חג השבועות בדיוק חמישים יום לאחר מכן – אבל תמיד החשבון מתחיל ביום ראשון.
וכך יצרו לעצמם חג קבוע, מסודר, ברור – אך מנוגד למסורת חז"ל, ולפירוש האמיתי של "ממחרת השבת".

מעתה מובן מדוע עשו חכמים כל מאמץ להוציא מלבם של הבייתוסים: היו קוצרים את העומר בפרהסיה, שואלים שאלות פומביות, ומדגישים שהקצירה מתקיימת גם בשבת.
לא היה זה רק דיוק הלכתי – אלא הכרעה עקרונית: האם תורת ה' נמסרה בסיני עם מסורתה שבע"פ, או שהיא ניתנת לפרשנות אישית, חיצונית, שכלית, על פי רצון האדם?

לפי זה, מבאר החתם סופר (שו"ת או"ח סי' קמ"א) מהלך עצום בקרבן העומר:

הייתה לבייתוסים הזדמנות פז לבסס את שיטת הכפירה שלהם.

שכן שאלו הבייתוסים:
איך ייתכן שיש חג על יציאת מצרים – פסח – ואין תאריך מדויק לשבועות?
למה אין שום חג על מעמד הר סיני??

ולכן הם התעקשו לדרוש את פשט הפסוק:
שקרבן העומר יהיה ממחרת השבת – היינו ביום ראשון.

שכן אז לעולם לא יצא חג השבועות בו' בסיוון – זמן מעמד הר סיני.

שהרי אם צריך להמתין מספר ימים מפסח עד שבת חול המועד, ורק אז לספור חמישים יום – יצא חג שבועות בז' בסיוון, בח', בט', או בי' בסיוון.
העיקר – לא ביום מתן תורה.

העיקר אנחנו בני אדם נקבע את התאריך

בהתאם לכך, ביססו את טענתם:

הטעם שאין יום מדויק למתן תורה הוא – מכיוון שכפה הקב"ה על עם ישראל הר כגיגית.

כלומר, תורה שבכתב ניתנה באונס! ולכן כביכול העלימה התורה את התאריך המדויק, ואין לחוג באותו יום שבו ניתנה התורה בפועל.

וכיון שהורידו מחשיבותה של תורה שבכתב – ממילא המשיכו וטענו שיש דופי בתורה שבעל פה.

לכן באו חכמי ישראל, ועשו מעמד רב רושם לכלל עם ישראל – בטקס קצירת העומר בליל ט"ז בניסן.

שכן "ממחרת השבת" – הכוונה ממחרת הפסח.

ולפיכך, יום החמישים הוא ו' בסיוון תמיד – יום מתן תורה.

וזאת כדי להדגיש:
התורה שבכתב ניתנה ברצון, שהרי אמרו "נעשה ונשמע".
ולכן חוגגים בדיוק באותו יום שבו היה מעמד הר סיני.

ורק תורה שבעל פה ניתנה באונס – שכפה עליהם הר כגיגית.

אנו מקבלים את התורה ברצון באהבה מתוך ידיעה שעולם החומר, מושפע מונהג ומופעל על ידי ובאמצעות עולם הרוח, התורה, תורה שבכתב ושבעל פה.