הרב המחיש: "כך מרגישה אשתך כשאינך מתייחס"

בראשית פרשת נח פרק ו פסוק (ט) אֵ֚לֶּה תּוֹלְדֹ֣ת נֹ֔חַ נֹ֗חַ אִ֥ישׁ צַדִּ֛יק תָּמִ֥ים הָיָ֖ה בְּדֹֽרֹתָ֑יו אֶת־הָֽאֱלֹהִ֖ים הִֽתְהַלֶּךְ־נֹֽחַ: (י) וַיּ֥וֹלֶד נֹ֖חַ שְׁלֹשָׁ֣ה בָנִ֑ים אֶת־שֵׁ֖ם אֶת־חָ֥ם וְאֶת־יָֽפֶת: פרק ז פסוק (א) וַיֹּ֤אמֶר יְקֹוָק֙ לְנֹ֔חַ בֹּֽא־אַתָּ֥ה וְכָל־בֵּיתְךָ֖ אֶל־הַתֵּבָ֑ה כִּֽי־אֹתְךָ֥ רָאִ֛יתִי צַדִּ֥יק לְפָנַ֖י בַּדּ֥וֹר הַזֶּֽה: (כג) וַיִּ֜מַח אֶֽת־כָּל־הַיְק֣וּם׀ אֲשֶׁ֣ר׀ עַל־פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֗ה מֵאָדָ֤ם עַד־בְּהֵמָה֙ עַד־רֶ֙מֶשׂ֙ וְעַד־ע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וַיִּמָּח֖וּ מִן־הָאָ֑רֶץ וַיִּשָּׁ֧אֶר אַךְ־נֹ֛חַ וַֽאֲשֶׁ֥ר אִתּ֖וֹ בַּתֵּבָֽה:  פרק ח פסוק (א) וַיִּזְכֹּ֤ר אֱלֹהִים֙ אֶת־נֹ֔חַ וְאֵ֤ת כָּל־הַֽחַיָּה֙ וְאֶת־כָּל־הַבְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אִתּ֖וֹ בַּתֵּבָ֑ה וַיַּעֲבֵ֨ר אֱלֹהִ֥ים ר֙וּחַ֙ עַל־הָאָ֔רֶץ וַיָּשֹׁ֖כּוּ הַמָּֽיִם:

שאלות:

א} יש לשאול מדוע כפל הלשון נח נח? ב} ועוד מתחיל אלה תולדות נח וממשיך בשבחי מעשיו ורק אחר כך כתב תולדותיו מדוע? ג}עוד יש לשאול אם הוא צדיק הראוי להינצל מדוע הכניס עימו בתיבה את כל הבעלי חיים אשר גרם להם סבל ונידודי שינה ולא הציל אותו בדרך אחרת?

סיפר הרב שוודרון זצ"ל מעשה שהיה:

נפתח בסיפור שסיפר הרב שוודרון זצ"ל מעשה שהיה: אחד מנכדי החפץ חיים זצ"ל למד בישיבת לייקווד בזמן שראש הישיבה הראשון הגר"א קוטלר זצ"ל עדיין היה בחיים ראש הישיבה וכן המשגיח הגר"נ ווכטפויגל זצ"ל היו גאים בכך שאברך בעל ייחוס כזה נמנה על אברכי הכולל שעל יד הישיבה, עם זאת הבחינו השניים שלעיתים קרובות מגיע אברך יקר זה באיחור לתפילת שחרית, ומפעם לפעם הוא אפילו מפסיד את המנין לגמרי הנהגה זו הפליאה אותם, עד שיום אחד קרא לו המשגיח כדי לשוחח עמו על תופעה תמוהה זו בנוכחות הגרא"ק אני תמה על כך שאתה מרבה לאחר לתפילה פתח המשגיח והוסיף כיצד היה סבך מגיב על דבר כזה, השיב האברך מאוד הייתי רוצה להגיע תמיד בזמן  אך אין הדבר עולה בידי בכל בוקר בדרכי לתפילה אני נתקל במקרה מעורר רחמים ואיני יכול לעמוד מנגד המדובר הוא באישה שנתברכה בילדים רבים ובכל בוקר אני שומע את הילדים בוכים האחד צורח עד שיקבל את הבקבוק שלו השני צריך להישלח לבית ספרו השלישי דורש ארוחת בוקר וכן הלאה אין אף אחד שיוכל לעזור לה לכן אני חש שמחובתי לעזור לה האברך המשיך וציין לפעמים אני מספיק להגיע להתפלל בישיבה אך לעיתים העיכוב הוא כה גדול עד שאני נאלץ לחפש מנין מאוחר יותר במקום אחר, המשגיח התפעל והתרגש מהתנהגותו הנישאה של האברך ואמר שרגישות מיוחדת זו מתאימה לנכדו של הח"ח, עם זאת הוא חש גם השתתפות בכאבה של האישה המסכנה, ושאל את בן שיחו מי היא האישה הזאת האם היא אלמנה או האם היא גרושה גם אני הייתי רוצה לעזור לה, אוי לא חס ושלום קרא האברך הצעיר יש לה בעל לאישה זו ואני בעלה.

המקובל בחברה:

כאשר נתבונן כיצד מתנהל אורח חיים בבית רגיל נראה כי התייחסות בענייני חסד לבני ביתו שונה מההתייחסות לחברה החיצונית, מאחר וטבעו של אדם אינו מרגיש שמעשיו כלפי בני ביתו ואשתו שהן מעשה חסד אלא חובות הבית והחיים כך שכל אחד מחפש להתחמק ולסמוך על השני שיעשה את הנצרך, ותמיד נשמעים המשפטים זה לא שלי או לא תפקידי זה תפקיד שלך וכדומא, לעומת זאת כלפי חברה חיצונית האדם מרגיש שכל עזרה שמושיט יד זו נחשבת פעולת חסד ואף בדרך כלל לא שמענו שנותנים אות הוקרה והערכה במה שעושה לבני ביתו אלא מה שעושה עם החברה החיצונית נחשב בעיני בני אדם יותר חשוב, אולם השקפת התורה הקדושה בדיוק ההיפך שמצוות חסד קודם עם בני ביתו כי מבשרך אל תתעלם כדנבאר ויכול להפוך את ביתו לתיבת נח.

דברי חז"ל לבאר הפסוקים:

מבואר במדרשים שבעצם התורה כתבה אלה תולדות נח והמשיכה בשבחו בכדי ללמדנו שיש שני תולדות לאדם ראשית. מידותיו ומעשיו של האדם, שנית. יוצאי חלציו, ולכן התחילה התורה לספר על תולדות מידותיו ומעשיו ואחר כך יוצאי חלציו, כי עיקר התולדות זה החלק הראשון שזה מידותיו ומעשיו של האדם, וביאר המהר"ל מפרג שני סיבות לדבר א. כיון שיוצאי חלציו יש שולשה שותפים האבא והאמא והקב"ה ואילו מידותיו ומעשיו זה האדם עושה לבד, ב. יוצאי חלציו הם מחוץ לגופו ואילו מידותיו ומעשיו הוא מוליד ומשלים את גופו.

בשבח מידת החסד:

נקדים לבאר עד כמה מעלת החסד, אברהם אבינו נשתבח על שמדריך בניו למידת החסד בפרשת וירא פרק יח פסוק יט: כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ יְקֹוָ֔ק לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט לְמַ֗עַן הָבִ֤יא יְקֹוָק֙ עַל־אַבְרָהָ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֖ר עָלָֽיו: על מידת החסד אמר דוד המלך בתהלים פרק פט פסוק (ג) כִּֽי־אָמַ֗רְתִּי ע֭וֹלָם חֶ֣סֶד יִבָּנֶ֑ה שָׁמַ֓יִם׀ תָּכִ֖ן אֱמוּנָתְךָ֣ בָהֶֽם: ועל כך אמר הנביא ירמיהו פרק ט פסוק (כב) כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר יְקֹוָ֗ק אַל־יִתְהַלֵּ֤ל חָכָם֙ בְּחָכְמָת֔וֹ וְאַל־יִתְהַלֵּ֥ל הַגִּבּ֖וֹר בִּגְבֽוּרָת֑וֹ אַל־יִתְהַלֵּ֥ל עָשִׁ֖יר בְּעָשְׁרֽוֹ: (כג) כִּ֣י אִם־בְּזֹ֞את יִתְהַלֵּ֣ל הַמִּתְהַלֵּ֗ל הַשְׂכֵּל֘ וְיָדֹ֣עַ אוֹתִי֒ כִּ֚י אֲנִ֣י יְקֹוָ֔ק עֹ֥שֶׂה חֶ֛סֶד מִשְׁפָּ֥ט וּצְדָקָ֖ה בָּאָ֑רֶץ כִּֽי־בְאֵ֥לֶּה חָפַ֖צְתִּי נְאֻם־יְקֹוָֽק: וכבר אמרו חז"ל במסכת סוטה דף יד ע"א דרש ר' שמלאי תורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים; תחילתה גמילות חסדים, דכתיב ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם; וסופה גמילות חסדים, דכתיב ויקבר אותו בגיא. ללמדנו עד כמה חשובה מידת החסד שהקב"ה בכבודו ובעצמו מאלפנו בתחילת התורה כיצד עושה חסד לאדם וחוה למרות שעברו על רצונו ובאשמתם התביישו שהם ערומים עשה להם כותנות עור, וסופה חסד שקבר את משה רבנו בגאי, בכדי שנלך בדרכיו לעשות תמיד חסד.

משלי פרק כא פסוק (ג) עֲ֭שֹׂה צְדָקָ֣ה וּמִשְׁפָּ֑ט נִבְחָ֖ר לַיקֹוָ֣ק מִזָּֽבַח:

ולכך כתוב באבות דרבי נתן פ"ד על גמילות חסדים כיצד הרי הוא אומר כי חסד חפצתי ולא זבח (הושע ו' ו') העולם מתחלה לא נברא אלא בחסד שנאמר כי אמרתי עולם חסד יבנה שמים תכין אמונתך בהם (תהלים פ"ט ג'). פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים והיה ר' יהושע הולך אחריו וראה בית המקדש חרב אמר ר' יהושע אוי לנו על זה שהוא חרב מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל. א"ל בני אל ירע לך יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה ואיזה זה גמילות חסדים שנאמר כי חסד חפצתי ולא זבח (הושע ו' ו').

הצלת נח אך ורק על ידי מפעל החסד:

ובזה נבין הטעם שהוצרך הקב"ה לצוות את נח לעשות תיבה ולהכניס בה את כל החיות ולהיות יחד איתם דוקא, בהיות שהעולם היה קיים על עמוד החסד בלבד, וכיון שהשחית כל בשר את דרכו על הארץ ומלאה חמס נמחק עמוד החסד ממילא אין זכות קיום לעולם ונגזר המבול למחוק העולם, ובכדי שנח יוכל להינצל במצב כזה יש אך ורק דרך אחת על ידי שהוא יהיה בתיבה אחת עם כל הבעלי חיים ויצטרך לטפל בהן יומם ולילה כדי שיעסקו כל הזמן בחסד ורק על ידי זה נבדל מיתר העולם להינצל, ולולי עסק החסד לא יועיל צדקותו להינצל מהגזרה הכללית, ובזה יובן היטב מדוע כתוב "ויזכור את נח ואת כל החיה אשר איתו בתיבה" מה הצורך להדגיש את החיה אשר איתו? אלא המכוון בזה בזכות החסד שעסק בו כל הזמן בלי הפסק.  ושמחתי כמוצא שלל רב שנלע"ד שזהו כוונת האור החיים הקדוש אשר עמד על דקדוק זה בפסוק בתירוץ שני עיי"ש.  נמצא יוצא לפי זה שגדר תיבת נח היינו תיבת חסד וכשמה כן היא להיות נח לבריות וזה סוד קבלת תפילתו והצלתו ממי המבול, כי כבר חז"ל אמרו חז"ל וצדקה תציל ממות כוח החסד להפך מידת הדין למידת הרחמים, ולכן למרות שמבואר בחז"ל שאנשי דור המבול היו גדולים מאוד ואף הן עשו תיבות מברזל ואילו תיבת נח מעצים הוא ניצל והן לא ניצלו, כי ברור שלא היה בכוח התיבה לעמוד מול עוצמת מי המבול באופן טבעי אפילו מאבן וברזל הכל נימוח על ידי הזרמים והחום, אולם התיבה של נח ניצלה מכח החסד שנעשה בה כל רגע ורגע והיינו עולם חסד יבנה. ולזאת דור הפלגה אשר חזה במו עיניו שבלעדי חסד ועזרה הדדית אין קיום לעולם התאחדו והיו לעם אחד ושפה אחת אמנם לרעה אך בגלל זה לא נעשו כדור המבול אלא בלל שפתם וגרם לפירוד בניהם.

ביאור וישוב הפסוקים:

אחר הדברים האלה ראשית. מתבאר מדברי חז"ל במה זכה רק נח להינצל שהמעלה הראשונה של נח שנחשב לאיש צדיק שהיה נח לבריות ונח למקום וזוהי גדולתו, וכמ"ש התנא משנה מסכת אבות פרק ג משנה י הוא היה אומר כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו, וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו. לזאת כפלה התורה נח נח והקדימה את שבחיו לבניו שהוליד, בהיות וזה עיקר התולדות של האדם שעושה ובונה את עצמו ויוצק תוכן רוחני לנשמתו וגופו, והוא היה יוצא דופן ועולה על כל בני דורו מאחר והיה כל כולו מתמסר עבור אחרים, ולזאת זכה להינצל הוא ובני ביתו מהמבול אשר נמחק כל היקום מלבד נח ובני ביתו ואשר איתו בתיבה, מכאן אנו למדים שגדולת האדם נמדדת בזה שהוא נח לסביבתו וממילא כל שהוא נח לבריות נח גם למקום.

הבית הוא תיבת חסד:

לאחר אשר השכלנו להבין כי עיקר גדולתו ומעלתו של נח שהיה נח לבריות וממילא נח למקום ומעשיו הטובים הן הם תולדותיו העיקריים כי עולם חסד יבנה, אלא שעלינו להתבונן בהשקפת התורה שעיקר מעשה החסד עם בני ביתו קודמין לכל אדם אחר היפך מוסכמות החברה שעיקר החסד לעזור לאחרים ואילו לבני ביתו אינו חשוב בעיניהם חסד כלל.  והנה כתב הנביא ישעיהו פרק נח פסוק ז הֲל֨וֹא פָרֹ֤ס לָֽרָעֵב֙ לַחְמֶ֔ךָ, וַעֲנִיִּ֥ים מְרוּדִ֖ים תָּ֣בִיא בָ֑יִת, כִּֽי־תִרְאֶ֤ה עָרֹם֙ וְכִסִּית֔וֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ֖ לֹ֥א תִתְעַלָּֽם: [ח] אָ֣ז יִבָּקַ֤ע כַּשַּׁ֙חַר֙ אוֹרֶ֔ךָ, וַאֲרֻכָתְךָ֖ מְהֵרָ֣ה תִצְמָ֑ח, וְהָלַ֤ךְ לְפָנֶ֙יךָ֙ צִדְקֶ֔ךָ כְּב֥וֹד יְקֹוָ֖ק יַאַסְפֶֽךָ: [ט] אָ֤ז תִּקְרָא֙ וַיקֹוָ֣ק יַעֲנֶ֔ה תְּשַׁוַּ֖ע וְיֹאמַ֣ר הִנֵּ֑נִי וגו': וכתוב במסכת סנהדרין דף עו ע"ב, וכן במסכת יבמות דף סב ע"ב לבאר דברי ישעיהו הנביא שרוצה ללמדנו שמי זוכה שתפילתו תתקבל מי שעוזר לקרוביו ושכיניו היפך מחשבת האדם שעיקר החסד הוא לאחרים אפילו על חשבון בני ביתו, ועוד יותר ניתן ללמוד בדברי הנביא שלעשות צדקה עם העניים זה דבר גדול אבל בתנאי שמבשרך אל תתעלם והם קודמים לאחרים ואם מתאפשר עוד יעשה גם עם אחרים ולא ההיפך. וכתב רבנו אברהם בן חייא [לפני כשמנה מאות שנה] בספר היגיון הנפש בעמוד השני. וז"ל ואמר בחתימת הכתוב 'ומבשרך לא תתעלם', ורוב המפרשים מוציאים ממנו שחייב אדם לעשות חסד עם קרוביו ואנשי ביתו, שהם עצמו ובשרו, יותר משאר בני עמו, וזה דבר ברור וידוע ויכול להידרש ממקומות רבות עכ"ל.

דברי הרמב"ם במורה נבוכים:

ואחד הדברים שאמר דוד המלך בתהלים פרק טו פסוק ג לֹֽא־רָגַ֨ל׀ עַל־לְשֹׁנ֗וֹ לֹא־עָשָׂ֣ה לְרֵעֵ֣הוּ רָעָ֑ה וְ֝חֶרְפָּ֗ה לֹא־נָשָׂ֥א עַל־קְרֹֽבוֹ: ומבואר במסכת מכות דף כד ע"א וחרפה לא נשא על קרובו – זה המקרב את קרוביו. עוד מבואר במסכת יבמות דף סב ע"ב האוהב את שכיניו, והמקרב את קרוביו, והנושא את בת אחותו, וכו' עליו הכתוב אומר: אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני. וכתב הרמב"ם בספר מורה הנבוכים חלק ג פרק מב וזאת המדה תשמרה ותחזקה זאת התורה הישרה מאד, ר"ל נשיאת פני הקרובים והטיב להם, כמו שאמר הנביא ועוכר שארו אכזרי, ודברי התורה בצדקות לאחיך לענייך וגו', והחכמים ז"ל משבחים מאד מדת האדם שיהיה מקרב את קרוביו ונושא את בת אחותו, וכבר הודיעתנו התורה בזאת המדה הפלגה גדולה מאד, והוא שהאדם צריך לישא פנים לקרוביו ולקרב מאד כל מי שיש לו עמו אחוה. ואפילו חטא לו וחמסו, ואפילו היה הקרוב ההוא בתכלית ההפסד אי אפשר לו מבלתי שישא פנים לקרובו.

איך אפשר לעשות חסד בלי הפסקה:

ובזה נבין את המבואר במסכת כתובות דף נ ע"א שאיך אמר דוד המלך [תהלים קו] אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת, וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת? ופירשו חכמים שאדם שזן ומפרנס בניו ובני ביתו זה עוסק בחסד כל היום וכן פסק הרמב"ם. וכן נפסק בשולחן ערוך יורה דעה הלכות צדקה סימן רנא סעיף ג: הנותן לבניו ובנותיו הגדולים, שאינו חייב במזונותיהם, כדי ללמד את הבנים תורה ולהנהיג הבנות בדרך ישרה, וכן הנותן מתנות לאביו והם צריכים להם, הרי זה בכלל צדקה. ולא עוד אלא שצריך להקדימו לאחרים. ואפילו אינו בנו ולא אביו, אלא קרובו, צריך להקדימו לכל אדם. ואחיו מאביו, קודם לאחיו מאמו. ועניי ביתו קודמין לעניי עירו, ועניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת (כ"מ בסמ"ג וסמ"ק וטור) עכ"ל. ואפשר לומר כרמז לדבר בדברי התנא במסכת אבות פרק א משנה ה יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך. הכוונה בזה שיתייחס לבני ביתו כמו שעושה חסד עם עניים.

 

עיקר החסד מתחיל בבית:

אחר הדברים האלה הראת לדעת ולהבין ראשית. כי בראש ובראשונה על האדם להיות נח עם בני ביתו ואשתו והם הראשונים שמחוייב כלפיהם לגמול איתם חסד, ובמקום לחשוב שזה חובות ומטלות וממילא כל אחד מתבצר בעמדה שזה אינם חובותיו או תפקידו והדבר גורם לעגמת נפש וויכוחים בבית בין ההורים וגם הילדים, יכול להפוך את ביתו לתיבת נח וחסד במה שיפנימו בבית שכל פעולה שעושים בבית אחד לשני היא מצוות חסד יותר גדולה מעם אחרים, ולזאת צריך לדבר על כך שכל שקית זבל שמורידים או כל הגשת עזרה בבית היא מצוות עשה כמו הנחת תפילין או קניית ארבע מינים וכדומא ועוד יותר מקניית איזה עליה או איזה פעולה בבית הכנסת וההיפך צריך לחטוף את המצוות ולעשותן בשמחה ולא כעול ומשא כבד ובזה הופכים את הבית לתיבת חסד אשר המעשים האלה מגינים ומצילים ומבטלים מעל כל בני הבית כל גזירה קשה ח"ו והאוירה הופכת לאוהדת ושמחה. וכל אדם כאשר מתחיל את חיי הנישואין צריך לבנות את הבית על היסוד הזה שהבית יהיה תיבת נח שהיא תיבת החסד, והוא חלק מתכלית האדם בעולמו  להידמות לבוראו להיות מהנותנים ולעשות חסד עם אחרים ובתחילת דרכו עם אשתו ולאחר שהבית מתרחב כן גודל התפקיד. שנית. עני אינו רק אדם הנצרך לכסף. כל אדם הזקוק לעזרה באיזה דבר הוא נחשב כעני בתחום החסר לו. ילדינו הם כעניים הזקוקים למזון, לניקיון, לבגדים ועוד. כמו כן יש להם צרכים נפשיים חום, אהבה, מחמאות, מילות עידוד, הבנה ועוד. גם בן הזוג זקוק לקבל מאתנו מזון, בגדים נקיים וכדומה, ולא פחות חשוב מכך מזון לנפש חום ואהבה, מחמאות, עידוד והבנה. הכול זקוקים להארת פנים, להרגשה שהם רצויים, אהובים ומכובדים. הבה נעניק את המתנות האלה ראשית לבני משפחתנו, ולאחר מכן לשאר סובבנו. ורק כך ניתן לפתח את הקשר בין בני הזוג ולהצליח בחינוך הילדים מתוך חום ואהבה ותשומת לב.

דברי מהרח"ו והחיד"א:

כתב רבי חיים ויטאל ז"ל תלמידו של האריז"ל בספר שערי קדושה ישנם בני אדם אשר מטיבים עם זולתם ועושים חסד עם אחרים, אולם עם נשותיהם ובני ביתם אינם מטיבים, ושוחקים ליום אחרון לאמר שבבואם לבית דין של מעלה יפתחו להם שערי גן עדן, אבל אוי להם ואוי לנפשם כי לא ידעו ולא יבינו שכל מעשי החסד שלהם הבל ורעות רוח, כי בראש ובראשונה יש לאדם לעשות חסד עם אשתו ובניו וענייך קודמים, בבא מציעא ע"א עיין שם ורק אז יחשב לו החסד אשר הוא עושה עם אחרים והחי יתן אל לבו.

מעשה שהיה:

מעשה שהיה איתי בתחילת הקמת העיר אלעד בהיותי משמש כרב העיר ופתחתי כולל בעיר, יום אחד צלצל אלי אדם שרוצה להיפגש איתי קבענו פגישה והגיע דיבר איתי על הקמת כולל גדול והוא ידאג לכסף, אמרתי בליבי אנני יודע עד כמה הדבר רציני שיבוא אדם שמוכן להחזיק כולל בלי שהכרתי אותו קודם ומה מטרתו בזה אבל אמרתי אין מה להפסיד נתן לי את כל הפרטים שלו וקבענו להיות בקשר בכדי לקדם את הנושא, והנה פעם צלצלתי לפלפון ולא ענה נסיתי לצלצל לבית וענתה אשתו בקשתי אם אפשר לדבר עם הרב פלוני, היא שאלה בהקשר למה והשבתי שהוא דיבר איתי על הקמת כולל, מיד התפרצה זה רב זה רשע פושע נאצי אכזרי אין לו רחמנות עליה שהיא חולה ולא איכפת לו מהבית כל הזמן מחפש לעשות עם אחרים חסד אבל בבית אין רע ממנו.

מעשה עם הרב שודרון זצ"ל:

וכך מספר רבי שלום שבדרון:  לפני כעשרים שנה חלה אחד מילדי הקטנים. כיון שחששתי שהילדים האחרים ידבקו חלילה, החלטתי לשכנם בבית אמי, ליום יומיים. קמתי בבוקר התפללתי ואח"כ יצאתי מביתי עם הילדים. צעדתי ברחוב היוצא משכונת שערי חסד לכיוון שכונת בית ישראל הרחוקה, שם התגוררה אמי. בדרך פגשתי ברבי אייזיק שר זצ"ל. עמדתי בדרך ארץ והרכנתי ראש לשלום. והוא השיב לי בפה מלא: בוקר טוב ר' שלום". החזרתי לו שלום. "להיכן הולכים?" שאל ר' אייזיק. סיפרתי לו על הילד החולה, ושאני בדרך עם הילדים לבית אמי. שתיקה קצרה עמדה בינינו. רבי אייזיק הפר את השתיקה בשאלה: "נו, אז מה?". לא הבנתי מה רצונו, מה כוונתו במילים "אז מה". לא ידעתי מה להשיב לו. למעשה, הוא התכוון לשאול אותי על תוכן הפעולה שלי – מה הדחף הפנימי שלי לקחת את הילדים לבית אמי. עמדתי נבוך ואמרתי "אז אני חושש שהם לא ידבקו, לכן אני לוקח אותם". "ולמה ובגלל מה" – הוסיף ושאל בסגנון אחר. התרעמתי קצת כביכול, וחזרתי על התשובה שכבר השבתי בתחילה: "הילד חולה ובעקבות זה, אני לוקח את הילדים לבית הסבתא…" שתיקה מתונה נותרה בינינו. שקט. ואז, נעץ בי ר' אייזיק את מבטו באומרו: "זאת אומרת שהבהמה הגדולה לוקחת ומובילה את הבהמה הקטנה"… נדהמתי מתגובתו ולא הגבתי מאומה. הוא הבין לליבי, ומיהר להסביר את עצמו: רק מה?! – אתה הולך לעשות גמילות חסדים עם ילד יהודי שבמקרה הוא גם הילד שלך"… הדברים יצאו מפיו.

נפרדנו לשלום. וכשפסעתי כמה צעדים רוחי החלה לסעור בקרבי "אה, אה, אלו מלים יקרות שמעתי!" התרגשתי. האם הבנתם, איזו מתנה הוא העניק לי במשפט קצר זה? – "הולכים לעשות חסד"… באותו בוקר כששבתי לשערי חסד, ראיתי ממרחק את רעייתי הולכת מולי, כשהיא נושאת שני דליי מים מהבאר, (אז עוד שאבנו מהבאר) הזדרזתי לעברה ומלמלתי בלחש "הנני מוכן ומזומן לעשות חסד עם אשה יהודייה שבמקרה זה אשתי"… נטלתי מידיה את הדליים… למעשה, חצי שנה אח"כ הלכתי יד ביד עם משפטו זה של ר' אייזיק, עד כדי כך, שאמרתי עשרות פעמים בפה מלא "הנני מוכן ומזומן לעשות חסד" כך בהתנהגותי עם הרעיה, עם הילדים ובכל מעשה. בכל אורחותי פעלתי לאור דבריו. חכם יכול להפוך עפר לזהב! אלו חכמי התורה והמוסר, כי האמת – שכל פעולה בבית יכולה להתפרש כך: יש אנשים או נשים החושבות שהן לא עושות כלום. הן רק מגדלות את הילדים… למה הן מטעות את עצמן ועוד מתאוננות בכאב, והלא כל פסיעה בבית עם כוונה טובה היא "מכרה זהב"! לגדל ילדים שיהיה להם כח ובריאות, להאכילם, להשקותם, לסעדם לתורה ויראה וכו' – הרי זה חסד ותורה גם יחד. ואכן כ"כ השל"ה במסכת מגילה נר מצוה אות כד. אָדָם הַזָּן בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ הַקְּטַנִּים, שֶׁכְּלָלוּהוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל (כתובות נ א) בַּפָּסוּק (תהלים קו, ג) 'עֹשֵֹה צְדָקָה בְכָל עֵת', אַף שֶׁהָאָדָם עוֹשֶֹה מֵחֲמַת 'כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים', מִכָּל מָקוֹם יָשִֹים בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ רְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ:

סיפור הרב עקיבא איגר והסנדלר:

פעם הגיע רבי עקיבא איגר לעיר וורשה, לחתונת נכדו. כל אנשי העיר התאספו בסמוך לאכסניה שבה שהה גדול הדור. הרחובות השחירו מרוב בני אדם, אי אפשר היה לזוז מרוב צפיפות, ומשטרה לא הייתה שם שתשמור על הסדר. רבי עקיבא איגר, שראה מחלונו את המוני בני האדם, שאל את השמש שלו: 'אמור לי, כלום הגיבנת שלי כל כך נוראה עד שאלפי אנשים באים לראות את המום שלי?!'… לא עלה בדעתו שבאים לכבודו! הוא חשב שבאים לראות יהודי כפוף עם גיבנת, "על כל פנים, הוא שהה באכסניה זמן־מה, ואז פנה אל אחד מהנוכחים ושאל: 'היכן גר פלוני הסנדלר? ברצוני לבקר אותו!'. נהיתה סערה גדולה. מה רוצה גדול הדור מהסנדלר, איש פשוט ביותר? לא עברה שעה-שעתיים וכל ורשה ידעה שרבי עקיבא גילה צדיק נסתר, הסנדלר… אלפי אנשים הגיעו במרוצה לראות את הצדיק הנסתר. "והסנדלר עצמו? לא ידע מה רוצים מהחיים שלו. הוא אפילו לא ידע מי זה רבי עקיבא איגר. סביב בית המלאכה שלו נוצרה מהומה. אלפי אנשים התאספו שם. היה לו חלון קטן הפונה לרשות הרבים, בקושי נכנס קצת אוויר, וכעת מחמת הצפיפות האיומה מסביב לחנותו לא נכנס אוויר פנימה, ונעשה מחניק. "הוא צעק: 'לכו מכאן, מה אתם עושים פה?'. 'באנו לראות את הצדיק הגדול', קראו לעברו. "'איזה צדיק, מי צדיק?', תמה הסנדלר.  אומר הסנדלר שהוא לא צדיק… נו, אבל אם הרב'ה אומר – ברור שהוא צדיק, אלא שצדיק נסתר הוא, "אלפי אנשים עמדו שם, שורות שורות. כל וורשא באה לראות את הצדיק הנסתר שרבי עקיבא איגר גילה. בינתיים שאלו את רבי עקיבא מהיכן ידע שהוא צדיק נסתר – ברוח הקודש? או שהיו לו קשרים אתו, התכתב אתו "'צדיק נסתר?', תמה רבי עקיבא איגר, 'יתכן, אך לי לא ידוע שהוא צדיק'. "'הוא לא צדיק נסתר? אז למה הרב'ה ביקש ללכת אליו מיד כשהגיע לעיר?'. "'מה זאת אומרת למה? משום שהוא קרוב שלי, שאר בשרי, ואסור לי להתעלם ממנו. ההלכה היא שזקן הרואה אבדה, זקן ואינה לפי כבודו – הוא פטור. פעמים שאתה מתעלם. אבל אצל קרוב משפחה כתוב: 'ומבשרך אל תתעלם', כאן אין היתר של 'והתעלמת', ואפילו זקן ואינה לפי כבודו מחויב במצווה זו. לכן הייתי מוכרח לבקר את קרובי על אף שסנדלר הוא'.

מעשה עם הגרע"א שלח לכבד בחתונה לקרובו במקומו:

הגאון בעל ה'חמדת שלמה' זצ"ל, רבה של ורשה, עיר ואם בישראל, מתמיד עצום היה וטרוד בכל עניני העיר. לפיכך, גם אם בא לשמחות היה מקצר ועולה, מאחל "מזל טוב", מברך ויוצא. פעם הגיע לחתונה, והמחותנים אינם קרובים ואינם מקורבים. קיבלו פניו בכבוד והושיבוהו בראש, ועלה וישב והאיר ה'מזרח'. ותמהו, מה ראה לחרוג ממנהגו, הלוא כל רגע יקר לו. הסוד נתגלה על ידי המחותן, שסיפר שה'חמדת שלמה' הודיעו, שהגיעה אליו בקשה מרבם של ישראל, רבי עקיבא איגר זצ"ל: בהיות שהמחותן הוא קרוב רחוק שלו, ונאמר: "ומבשרך [מקרובך (רש"י)] לא תתעלם" ואמרו (יבמות סב:) על המקרב את קרוביו "אז תקרא וה' יענה, תשווע ויאמר הנני" (ישעיה נח, ט); והואיל וקשה לו להשתתף בשמחתם בעצמו, מבקש הוא מה'חמדת שלמה' שיהיה שלוחו.

הגרי"ס שאל את תלמידו אם עוסק בגמילות חסדים בביתו:

רבי נפתלי דב אמסטרדם גאב"ד אלקסוט מספר כי לאחר נישואיו נשאל על ידי רבו רבי ישראל מסלנט, ר' נפתלי אמור נא לי האם אתה עוסק במצות גמילות חסדים, השיב לו מורי ורבי אין לי כסף במה לעשות גמ"ח, לא התכונתי לגמ"ח בממון החזיר לו ר' ישראל, אני מתכון אם אתה עוסק בחסד בתוך ביתך עם אשתך, צריך אתה לדעת כי לא לקחת שפחה כדי שתשרת אותך, אשתך היא כגופך ועליך עזור לה [בטוב ירושלים שצב].

רבה של ירושלים תולה כביסה:

מסופר על הגאון רבי שמואל מסלנט זצ"ל גאב"ד ירושלים שפעם אחת כאשר אשתו הרבנית תלתה כביסה לאחר ימי מחלה ניגש אליה רבי שמואל מסלנט לעזור לה, הרבנית התנגדה בכל תוקף שרבה של ירושלים יעמוד ויתלה כביסה בטענה שזה זלזול בכבוד התורה, השיב לה הרב הרי את אחרי מחלה ואסור לך להתאמץ, ולשכור עוזרת אין משכורתי מספיקה, כך השתדל לפייסה בדברים עד שהסכימה לקבל את עזרתו.

הרב משה פיינשטין מדיח כלים:

פעם אחת לעת זקנתו של רבי משה פיינשטין מצאוהו עומד במטבח ומדיח כלים, הוא הסביר בפשטות הרבנית אינה חשה בטוב ואני יודע עד כמה היא לא אוהבת לראות את הכלים בלתי מודחים ולא במקומם.

סיפור על הסטייפלר האיך התחשב באשתו:

בימי האבל של הגר"י קנייבסקי סיפרו עליו שכשאשתו הלכה לישון מרוב עייפותה מבלי להדיח את הכלים הוא בא מאוחר בלילה אל המטבח והדיח את הכלים כי ידע שאשתו תשמח בבוקר למצוא מטבח נקי ומסודר.

הנהגת חכם בן ציון אבא שאול זצ"ל:

בן משפחה של הגרב"צ אבא שאול זצוק"ל סיפר, שבתקופה שחלתה אשתו של הגרב"צ עשה הכל בעצמו, ניקה וכיבס ובישל. ואף בימים כתיקונם, בכל בוקר הלך למכולת וחזר עם הסל. לא אחת, בענוותנותו המופלגת, סייע לרבנית במטבח, בניקיון. התלווה לקניות כשביקשה. סיפר תלמידו: נסענו לקברי צדיקים בגליל ורבינו נסע עם הרבנית. ירדנו לאכול. התלמידים אכלו יחדיו, ורבינו והרבנית אכלו לחוד. סיימנו וחזרנו לאוטובוס. ראיתי שרבינו מתמהמה. הבטתי לראות במעשיו. הרבנית ישבה, ורבינו רוקן את הצלחות לאשפה וניקה את המקום בטבעיות. כשהגענו למירון הרגישה הרבנית שלא בטוב, ואמרה לבעלה הגרב"צ תלך אתם, תתפלל גם עבורי על הציון הקדוש. אני אשאר ברכב. השיב לה הגרב"צ בנינוחות אני אשאר אתך. כולם ירדו, הרבנית אבא שאול ביקשה התחננה לך אתם. כולם ידעו שלגרב"צ זצ"ל יד ושם בתורת הנסתר, הוגה בתורת רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר הקבורים במערה, יודע גם את סוד ההשתטחות, העתירה על הקברים; וכן שהשכינה שורה בקברות הצדיקים שהיו מרכבה לשכינה בחייהם, והתפילה שם רצויה ומקובלת ביותר ואף־על־פי־כן ענה אני ואשתי נתפלל מכאן.

המהרי"ל דיסקין זצ"ל איך להתייחס לאשתו:

מסופר על רבי יהושע ליב דיסקין זצ"ל היה מעשה באברך מתמיד עצום שמרוב למודו בקושי היה משוחח עם אשתו, כשספרו זאת לר' יהושע לייב ביקש ממשמשו לקרוא לאותו אברך, בשעה הגיע האברך לביתו של ר' יהושע ליב נכנס לסלון אך ר' יהושע לייב לא הביט לעברו, ניסה האברך להרעיש ולמשוך את תשומת לבו של מהרי"ל דיסקין אך הוא בשלו שקוע, אחר כשעתיים ביקש רבי יהושע ליב דיסקין לקרוא לאשתו הרבנית כשהגיעה שאל אותה מה עשית היום כיצד עבר עליך היום מה קנית במכולת ושאלות נוספות בעניני הבית, לאחר מכן פנה לאותו אברך ואמר לו כשם שהרגשת אצלי מהשעה שנכנסת עד עכשיו כך מרגישה אשתך כל יום כשאינך מתייחס אליה וכיצד מתייחסים לאשה כבר הראיתי לך.

מוסר השכל:

עלה בידינו להבין ולהשכיל כי כל אדם הרוצה לבנות בית יהודי ברוח התורה עליו להחדיר בבית מתחילת בנייתו כי הבית היא תיבת נח ותיבת חסד, ויהיה מושתת על היסוד הזה שכל הנעשה בבית אינם חובות ומטלות אלא מעשי חסד כך שכל פעולה וכל מעשה שנעשה בבית ידעו כי מקיימים מצוות עשה מהתורה של ואהבת לרעך כמוך וכן של והלכת בדרכיו, והדבר מחייב כל אחד לעשות חושבים וסדרי עדיפות פעמים מוכן להשקיע ולהתאמץ על הידורי וחיבובי מצוה על חשבון הפסד מצוה מהתורה, וכאשר הבעל מוריד שקית לפח או עושה כלים וכדומא בבית יחשוב שמקיים מצוות הנחת תפילין וכן האשה כל בישול וכביסה וכל הכנה שעושה בבית עוסקת במצוות חסד מהתורה, ובדרך זו יחנכו את בני הבית עד שכל הבית הופך לתיבת נח וחסד אשר בכוחה להגן ולהציל את בני הבית מכל מרעין בשין ולבטל גזרות קשות וזוכים שתשרה אהבה ואחוה שלום ורעות ושורה השכינה בביתם תמיד.

מקורות:

כתבו במדרש אגדה (בובר) בראשית פרשת נח פרק ו פסוק [ט] אלה תולדת נח. נח לשמים ונח לבריות. וכו' תולדות נח. היה לו לומר נח הוליד שלשה בנים, למה נאמר תולדת נח? לפי שמעשיו הן תולדותיו, וכה"א פרי צדיק עץ חיים (משלי יא ל). ובפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרשת נח פרק ו פסוק ט נח איש צדיק. שני פעמים נח נח, נח לבוראו, ונח לבריות, כדתנן כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה ממנו: ועוד יותר מבואר במדרש הגדול בראשית פרשת נח פרק ו פסוק ט איש צדיק. היה לו למקרא לומר אלה תולדות נח שם? אלא להודיעך שייחוס מעשים טובים קודם לייחוס בנים, לפיכך נתייחס במעשיו הטובים תחלה ואחר כך בבניו. וכן פרש"י בראשית פרשת נח פרק ו פסוק (ט) אלה תולדות נח נח איש צדיק. הואיל והזכירו ספר בשבחו, שנאמר (משלי י ז) זכר צדיק לברכה. דבר אחר ללמדך, שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים: וביאר ר' עובדיה מברטנורא (עמר נקא) פרשת נח פרק ו פסוק (ט) אלה תולדות נח הואיל והזכירו ספר בשבחו וכו'. קשה מאי קשיא ליה לרש"י שהוצרך לו' הואיל והזכירו ספר בשבחו. י"ל שאחר שכתב אלה תולדות נח היה לו לכתוב שם וחם ויפת פי' תולדות הבנים שהוליד לכך אמר רש"י שהפסיק הענין הואיל והזכירו ספר בשבחו ולפי' זה קשה שלא היה צריך לכתוב אחר כן פעם אחרת ויולד נח ולכך פי' רש"י ד"א שעתה הוצרך לומר אחר כן ויולד נח:

ומבאר המהר"ל בספרו גור אריה בראשית פרשת נח פרק ו פסוק ט שעיקר תולדותיהם. ב"ר (ל, ו). ומה שהמעשים טובים נקראו "תולדות" דכתיב (ר' ישעיה ג, י) "אמרו לצדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו", שהמעשים הם פרי שמוליד האדם. ומה שאמר ש'עיקר תולדותיהם' היינו מפני שהקדים תולדות המעשים לפני תולדות הבנים, שמע מינה שאלו עיקר. ויראה לי הטעם מפני שבתולדות משותף האדם עם הקדוש ברוך הוא יתברך שמו, והקב"ה הוא העיקר, והמעשים טובים הם מצד האדם בלבד, לכך אמרו שעיקר תולדות שלהם הם המעשים טובים. ועוד, כי עיקר תולדות האדם מעשים טובים, כי התולדות לאו בגופו, ואילו מעשים טובים הם בגופו, ואין לך תולדות יותר מזה, שהרי הוא כאילו מוליד עצמו, וזהו יותר תולדה עכ"ל:

הנה מבואר במסכת סנהדרין דף עו ע"ב, וכן במסכת יבמות דף סב ע"ב תנו רבנן: האוהב את שכיניו, והמקרב את קרוביו, והנושא את בת אחותו, והמלוה סלע לעני בשעת דוחקו – עליו הכתוב אומר אז תקרא וה' יענה. ופרש"י מסכת סנהדרין דף עו ע"ב תקרא וה' יענה. לעיל מיניה כתיב הלא פרוס לרעב לחמך וגו' ומבשרך אל תתעלם היינו נושא בת אחותו, ומקרב את קרוביו, ואוהב את שכניו נמי כמקרב את קרוביו, דכתיב (משלי כז) טוב שכן קרוב מאח רחוק.

במסכת מכות דף כד ע"א בא דוד והעמידן על אחת עשרה, דכתיב: מזמור לדוד [ה'] מי יגור באהלך מי ישכון בהר קדשך, הולך תמים וכו'. וחרפה לא נשא על קרובו – זה המקרב את קרוביו.

במסכת כתובות דף נ ע"א [תהלים קו] אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת, וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת? דרשו רבותינו שביבנה, ואמרי לה רבי אליעזר זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים ע"כ. ללמדנו שהדאגה לבני ביתו זו מצוות חסד. וכך פסק הרמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ז הלכה יג. עני שהוא קרובו קודם לכל אדם, עניי ביתו קודמין לעניי עירו, עניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת שנאמר לאחיך לענייך ולאביונך בארצך. וכתב מרן הבית יוסף יורה דעה סימן רנא ג (א) הנותן לבניו ולבנותיו הגדולים שאינו חייב במזונותיהם. כלומר שהם יותר על בן שש שנים, דאילו פחותים מבן שש חייב הוא במזונותיהם כדאיתא בסוף פרק אף על פי (כתובות סה:) ואמרינן בפרק נערה שנתפתתה (שם נ.) עושה צדקה בכל עת (תהלים קו ג) זה הזן בניו ובנותיו הקטנים כלומר שהם יתרים על שש שאינו חייב במזונותיהם וכשהוא זנם צדקה תחשב לו.