אחי היקר, הלוחם.
אני כותב אליך את המילים האלה כשאני יודע שאתה עייף, מותש, וכועס. אתה חוזר מעוד סבב מילואים, שבועות ארוכים של מלחמה בחזית רחוק מהבית. כשהעסק שלך נפגע, כשאשתך קורסת תחת הנטל, וכשאתה מאבד חברים לנשק, אתה מסתכל עליי, החרדי שיושב בבית המדרש. אתה מרגיש שאתה נושא בנטל לבד, ושהדם שלך סמוק יותר.
אני רוצה להגיד לך דבר אחד לפני הכל: הכעס שלך מובן לחלוטין.
מנקודת המבט שלך, אתה מסכן את חייך בגופך, בעוד שאני יושב בבית המדרש ולומד תורה. אדם שמוסר את נפשו כדי להגן על כולנו, ומרגיש שהוא עושה זאת לבדו, ראוי לכל ההערכה, והמרירות שלו טבעית ומוצדקת.
עוד באתר:
החלוץ נתן גרדי זצ"ל, שהקים וניהל את המחלקה לענייני דת בצה"ל בקום המדינה, כתב שידוע לו שקשה מאוד להסביר זאת לאדם שאינו בן תורה, שלא למד בישיבה ואינו מכיר את המנטליות של עולם הישיבות, או לאדם שאינו מעריך כלל את לימוד התורה כערך חיוני לעם ישראל שבלעדיו אין לו קיום.
אבל אני כותב אליך כדי לשתף אותך בפרספקטיבה שלנו. לא כדי להתווכח או לנצח, אלא מתוך אמונה עמוקה שאנחנו, למעשה, שותפים במערכה קיומית אחת.
כדי להבין זאת, צריך לחזור אל נבואות התנ"ך בספר זכריה פרק י"ב. הנביא מתאר שם את מלחמת גוג ומגוג ואת המערכה הגדולה של אחרית הימים על ירושלים. בתוך סערת הקרבות, הנביא מתאר שני כוחות מרכזיים שפועלים בעם ישראל: אלופי יהודה ויושבי ירושלים.
אלופי יהודה הם הלוחמים היוצאים להילחם בשטח מול האויב, בעוד יושבי ירושלים הם לומדי התורה הנמצאים בתוך העיר.
לפני כשלוש מאות שנה, המקובל רבי משה דוד וואלי הרמ"ד וואלי שהיה שותפו של הרמח"ל, העמיק בסוד הנבואה הזו והסביר כיצד בדיוק עובדת השותפות הזו.
הרמ"ד וואלי מסביר שיושבי ירושלים הם אותם צדיקים שיושבים ועוסקים בתורה תמיד. הם לא מתנתקים מהמערכה, אלא להפך. ממש בזכות עסק תורתם, הם מזרימים כוח רוחני ועוצמה לאלופי יהודה הלוחמים בחזית, כדי שיוכלו להתגבר על האויבים ולשורפם ככיור אש בעצים.
אבל המבחן האמיתי בנבואה הוא מבחן היוהרה.
בזמן המלחמה, אלופי יהודה ינצחו נצחונות כבירים, אך הם לא יפלו למלכודת של כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. הפסוק אומר ואמרו אלופי יהודה בלבם אמצה לי יושבי ירושלים בה' צבאות. הלוחמים יודו בפה מלא שגבורתם והצלחתם בקרב נמשכות בזכות אותם יושבי בתי המדרש.
וכאן מתרחש מהלך אלוקי מופלא, שנועד לשמור בדיוק עלינו, לומדי התורה.
הנביא אומר והושיע ה' את אהלי יהודה בראשונה למען לא תגדל תפארת יושב ירושלים על יהודה.
למה הישועה מגיעה קודם כל לאוהלי הלוחמים? הרמ"ד וואלי מסביר שבשכר ההודאה והענווה של אלופי יהודה, הקב"ה מושיע אותם ראשונים, וזאת כדי שלומדי התורה לא יוכלו להתפאר. המטרה היא שיושבי ירושלים לא יתגאו מפני עסק תורתם ויאמרו זכותנו היא שגרמה להם את הישועה. כך נוצר איזון מושלם. הלוחמים מכירים בכוחה של התורה, ולומדי התורה אינם מתנשאים על הלוחמים, וכולם מבינים שהישועה היא מאת ה'.
כדי להמחיש עד כמה שני הכוחות האלה שווים לחלוטין, מביא הרמ"ד וואלי משל על מלך שיצא למלחמה וניצח בזכות שני שרי צבא שפעלו באותה מידה. כדי שהשרים לא יריבו ביניהם מי חשוב יותר, נתן המלך לכל אחד מהם פתק.
לאחד הוא נתן פתק שעליו כתוב על ידי זה נעשה הכל ולשני הוא נתן פתק שעליו כתוב בלעדי זה לא נעשה כלום.
אחי היקר, הפתק שלך אומר על ידי זה נעשה הכל.
אני מבקש ממך להבין את הפתק שאני מחזיק. בלעדי זה לא נעשה כלום.
עבורנו, ישיבה בבית המדרש איננה נוחות או התחמקות. זוהי חזית קיומית. לאורך אלפיים שנות גלות, התורה הייתה החמצן הרוחני ששמר עלינו כעם. אנחנו מאמינים באמונה שלמה שלימוד התורה מוסיף לעם ישראל הגנה וסייעתא דשמיא, גם אם אי אפשר למדוד זאת בכלים רגילים.
הנשק שלך הוא הכלי שמכריע את המערכה, והתורה היא התשתית שמגבה ומגינה עליו. כלי בלי אנרגיה לא יכול לפעול, ואנרגיה בלי כלי לא יכולה לנצח במציאות. אחד לא שלם בלי השני.
אני מבין לחלוטין שקשה לראות את זה בעין פיזית כשאתה תחת אש. אבל אנחנו לא אויבים, ולא שני עמים. אנחנו אלופי יהודה ויושבי ירושלים שאמורים להעריך זה את זה. אנחנו מחזיקים יחד את הפתקים של המלך.
בזמנים הקשים האלו כשאני פותח את הגמרא, אני עושה זאת מתוך תחושת אחריות עצומה. אני מתפלל ומאמין שהתורה שאני לומד תעמוד לך לזכות ותוסיף שמירה וסייעתא דשמיא. יהי רצון שתחזור הביתה לאשתך ולילדיך בריא ושלם.
באהבה,
אחיך החרדי
