איפה ההיגיון שלנו: "אתה פוגע בי כל יום; שאנקום בך?"

הרב פתח בהדגשת ריבוי המצוות בפרשיות אחרי מות וקדושים, הכוללות יחד 79 מצוות: 28 בפרשת אחרי מות ו-51 בפרשת קדושים. "פרשת קדושים ידועה בייחודיותה המיוחדת, שהיא נאמרה בהקהל," ציין הרב, והסביר כי התורה פותחת במילים "דבר אל כל עדת בני ישראל" (ויקרא יט, ב), כפי שמבאר רש"י: "פרשה זו בהקהל נאמרה, מפני שרוב גופי תורה תלויים בה".

הרב הביא את דברי השפתי חכמים, המסביר מדוע נאמרה פרשה זו בהקהל: "הסיבה שזה נאמר ככה, כי בפרשה הזו נאמרה לאנשים, נשים וטף," בניגוד לפרשיות אחרות שנלמדו לגברים בלבד או בקבוצות נפרדות. תירוץ נוסף שהביא הרב בשם הרא"ם הוא שמשה רבנו לימד את הפרשה הזו לכולם יחד, ולא בכיתות כיתות כבשאר התורה. הרב ציטט את אור החיים הקדוש: "כאן ציווה השם דבר אל כל עדת בני ישראל, שידבר לכל עדת בני ישראל, אנשים, נשים וטף, כסדר שהיו מקובצים במתן תורה".

הרב התייחס לדברי המדרש רבה (פרשה ח, ד) המובאים בשם רבי יהודה ורבי שמעון בר יוחאי, כי שלוש פרשיות בתורה – פרשת בוא, משפטים וקדושים – כוללות שישים מצוות כל אחת. הוא ציין כי לפי מניין המצוות המקובל, בפרשת קדושים יש 51 מצוות, ובפרשה אחת בלבד, כי תצא, יש 74 מצוות. עם זאת, הרב הביא את דברי רב לוי במדרש: "מפני שעשרת הדיברות כלולים בתוכה, הפר+6רשה הזו נאמרה בהקהל."

עוד באתר:

קטטה עם מלצרים

בני ברק: עימות חריג בחתונה הוביל לפצועים

אבי יעקב

כבוד התורה

על סוס ועגלה: קבלת פנים לאסיר אריאל שמאי. צפו

אלי יעקובוביץ

כתבה מצולמת

"מהדלת למדבר בערד" • קובי פינקלר בסיור מיוחד

קובי פינקלר

השלל הוחרם

סכנה לציבור: נתפסו בשר, ביצים וירקות ללא פיקוח

אבי יעקב

הרב הסביר כי עשרת הדיברות מופיעים בפרשת קדושים בלשון רבים, לעומת לשון יחיד בפרשת יתרו. לדוגמה: "אנוכי ה' אלוקיך" (שמות כ, ב) לעומת "אני ה' אלוקיכם" (ויקרא יט, ב); "לא יהיה לך" (שמות כ, ג) לעומת "ואלוהי מסכה לא תעשו לכם" (ויקרא יט, ד). הרב הביא את דברי הזוהר (חלק ג, עמוד פד): "בשעת מתן תורה היו כולם כאיש אחד בלב אחד, ולכן נאמר בלשון יחיד, אבל כאן, אחרי חטא העגל, כבר היה פירוד, ולכן נאמר בלשון רבים."

הרב ציין כי המדרש מסביר שמשה טען כי לשון היחיד במתן תורה גרמה לבלבול, כאילו הקב"ה דיבר רק אליו, ולכן בפרשת קדושים חזר הקב"ה על הדיברות בלשון רבים כדי להבהיר שדיבר לכל העם.

הרב הדגיש כי רוב המצוות בפרשת קדושים עוסקות ביחסים בין אדם לחברו, כגון: "לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו… לא תעשק את רעך ולא תגזל… לא תקלל חרש ולפני עוור לא תתן מכשול… לא תשנא את אחיך בלבבך… לא תיקם ולא תטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יא-יח). הוא ציין כי התורה מדגישה את חשיבות המצוות שבין אדם לחברו יותר מאשר מצוות שבין אדם למקום, כדברי הראש במסכת פאה: "הקדוש ברוך הוא חפץ יותר במצוות שיעשה בהן גם רצון הבריות ממצוות שבין האדם לקונו."

הרב הביא את דברי המבי"ט בספרו בית אלוקים, המראה כי בעשרת הדיברות יש 620 אותיות, כגימטרייה של "כתר", והדיברות שבין אדם לחברו (כגון לא תרצח, לא תנאף, לא תגנב) נכתבו באותיות גדולות יותר מאשר הדיברות שבין אדם למקום, כדי להדגיש את חשיבותן. "הקדוש ברוך הוא רצה להחדיר בנו כמה חשובות המצוות שבין אדם לחברו," אמר הרב.

הרב התמקד במצוות "לא תיקום ולא תיטור" (ויקרא יט, יח). הוא הביא את פירוש רש"י: "לא תיקום – אמר לו השאילני מגלך, אמר לו לאו, למחר אמר לו השאילני קרדומך, אמר לו אינני משאילך כדי שכאשר לא השאלת לי אני לא משאיל לך… לא תיטור – אמר לו השאילני קרדומך, אמר לו לאו, למחר אמר לו השאילני מגלך, אמר לו הא לך ואינני כמותך." הרב הסביר כי נקימה היא פעולה מכוונת להחזיר רע, ונטירה היא שמירת טינה בלב תוך התנהגות חיצונית של נתינה.

הרב ציין כי בגמרא במסכת יומא (דף כג, א) נאמר: "כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם," אך הגמרא מבארת כי איסור נקימה ונטירה נאמר רק בענייני ממון, ולא בצער גוף. עם זאת, הרמב"ם, החינוך והחפץ חיים פוסקים כי האיסור כולל גם צער גוף. הרמב"ם כותב: "מי שנוקם ונוטר עובר בלאו… אלא ימחה הדבר מלבו ולא יזכרנו כלל, וזו הדעה הנכונה שאפשר שיתקיים בה יישוב הארץ."

הרב הביא את דברי הגמרא (שבת קה, ב) על הנעלבים ואינם עולבים: "שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים בייסורים, עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו." הוא הסביר כי תלמיד חכם עשוי לשמור צער בלבו, אך אינו מגיב, ואם אחרים מגנים את הפוגע, הוא אינו מונע זאת. הרב ציין כי לפי הגמרא (ראש השנה יז, א), מי שמעביר על מידותיו, מעבירים לו על כל פשעיו, ולכן תלמיד חכם שפייסוהו מתפייס, אך אם לא, הוא נוטר בלבו.

הרב הביא את ספר אוזניים לתורה, המסביר כי תלמיד חכם נוקם ונוטר כנחש לא למען כבודו האישי, אלא למען כבוד התורה: "פגעו בתורה הקדושה שהוא למד… הוא צריך להרים מלחמה שערה… בגלל כבוד התורה."

הרב הביא את דברי הט"ז (יורה דעה, סימן רכא) כי "רוב העולם נכשלים באיסור זה… כי לא יודעים את ההלכות ולא חושבים שזה אסור." הוא ציין כי נקמה נתפסת כמתוקה, כדברי המסילת ישרים: "הנקמה מתוקה מדבש כי היא מנוחתו לבדה." הרב הביא את רבנו סעדיה גאון, שכתב כי "הנקמה מסירה הדאגה מהנפש ומשתלק מעליה היגון," ואת הרמב"ם, שציין כי "רבים מבני האדם מעדיפים להינקם מאויביהם יותר מרבים מתענוגות הגוף."

הרב הסביר כי המצווה "ואהבת לרעך כמוך" היא היסוד להתגברות על נקמה ונטירה. הוא הביא את דברי הירושלמי (נדרים ט, ד) על מי שחוטא לעצמו ואינו נוקם: "אדם חתך לעצמו את האצבע… האם יחתוך את היד השנייה ויאמר, חכי, חכי?… זהו ואהבת לרעך כמוך – כמו שאתה לא נוקם בעצמך, כך לא תנקום בחברך".

הרב ציין את דברי האלשיך הקדוש: "אתה יודע למה אני לא נוקם בך?… אתה לא שומר על הפה, אתה פוגע בי כל יום… ואתה מבקש ממני, אל תזכור לנו עוונות ראשונים?… אם אתה לא נוקם ולא נוטר, גם אני לא נוקם ולא נוטר… אם אתה שוכח, אתה יכול לבקש ממני, אל תזכור לנו עוונות ראשונים".

הרב סיים בציון כי בית המקדש השני נחרב בגלל שנאת חינם, שהיא הפרה של "ואהבת לרעך כמוך" ושל "לא תיקום ולא תיטור". הוא הזכיר את סיפור קמצא ובר קמצא, שם נקמה הובילה לחורבן, וקרא לקהל לקיים את המצוות הללו כדי לזכות בגאולה.