מחאות 'הפלג' – גרמו לפגיעה חסרת תקדים בציבור החרדי

השיח הציבורי הפנימי בתוך היהדות החרדית, על נושא הגיוס, לוקה במידה רבה בחוסר הבנה עמוק. רבים טועים לחשוב שחקיקת חוק היא הסכמה לפשרה של גיוס חלקי, תמורת שקט לכל השאר.

זו אינה טעות שהחלה עכשיו, אבל כעת היא קונה שביתה בתוך לבבות רבים מתוך טעות. מן הראוי להפשיל קצת שרוולים ולעשות סדר בעניין בצורה יסודית יותר.

מאז ומעולם מלחמתה של היהדות החרדית בנושא הגיוס לא הייתה גורפת על כל מי שנקרא חרדי. הדרישה והמאבק היו אך ורק על בני הישיבות ואברכי הכוללים. אף לא אחד מגדולי ישראל לא ניהל מערכה או משא ומתן, על פטור למי שחרדי רק כי הוא חרדי. אפילו לא דחייה. אך ורק על בני הישיבות.

איש מהם לא אמר או חשב שמי שאינו בן ישיבה כן צריך להתגייס, מן הסתם ברור שחשבו ההפך – בהמשך נתייחס לנקודה זאת – אבל אף אחד מהם לא ניהל מלחמה, לא מעשית ולא אידיאולוגית בכיוון הזה.

התפיסה הרווחת הייתה, שמי שאינו לומד בישיבה ואינו מוגדר כתורתו אומנותו, הגיוס הוא עניינו שלו, ולא עניינו של הציבור. אם הוא רוצה לשמור על עצמו עליו למצוא את הדרך לבד. כשיבוא להתייעץ יקבל תשובה אישית באוזנו. כך היה מעולם ועד השנים האחרונות.

בחוגים הקנאים נשבו רוחות אחרות. לאחר מכן גם אותו עורך ידוע שהצטרף לגל הזה, והפך להיות קנאי כביכול. הם החלו להוביל מערכה נגד גיוס חרדים כקולקטיב, בלי להתמקד על בני הישיבות בלבד. כאן החל הנזק וההרס.

לא שזה לא נכון. זה נכון שמי שנקרא חרדי ויש לו טיפה יראת שמיים, הוא והצבא זה אש ומים. אבל מלחמה עושים על דברים הגיוניים. אין היגיון ואין סיכוי לנהל מלחמה לפטור את מי שחרדי רק באשר הוא חרדי.

מה שהיה נכון לגבי גיוס בנות בזמנו, לא יכול לעבור את המציאות בגיוס גברים. את זה הבינו כל גדולי ישראל לדורותיהם, ומיקדו את המאבק ואת הדרישה רק לבני הישיבות. רק מי שהולך ראש בקיר יכול לחשוב שיש לכך סיכוי כלשהו, ושבכוח ובמלחמה נוכל להתעקש על זה ולהצליח.

הדרישה על בני ישיבות היא עניין אחר מכמה סיבות. האחת – ההסכמה ההיסטורית מאז בן גוריון ולאורך כל שנות המדינה נותנת קייס שכך היה ולכן כך יהיה.

השניה – שהדרישה לפטור בני ישיבה משירות, היא דרישה בעלת פן לאומי של קיום התורה, באשר רוב העם אינו עוסק בתורה וחלק לא קטן מתכחש לה. לכן נתבעת הלגיטימיות להכיר בלימוד התורה כצורך לאומי קריטי, גם מהבחינה הלאומית וגם מהבחינה הסגולית האמונית. אנחנו לא מתביישים לומר את מה שאומרים חז"ל, שתורתם של לומדי תורה מגינה על העם כולו וביטולה היא סכנה איומה.

שלישית – אדם שמקדיש את חייו לאידיאל מסוים נעלה, ופורש במידה ידועה וניכרת מעיסוקים של ממון ובליינות כאורח חיים קבוע, יש לגיטימיות גבוהה לדרוש ממי שאינו שונא ישראל, להבין את הצורך לפטור אותו משירות צבאי.

ללמוד בישיבה – שירות במטכ"ל

בדיוק כמו שישנם חיילים שבמשך שנים לא עוסקים כלום בביטחון, אלא משמשים כספקי בידור, מוזיקה, וענייני תרבות שלהם. מכירים את יאיר לפיד הלוחם הדגול במערכת עיתון במחנה? אם זהו שירות צבאי, ללמוד בישיבה הוא שירות במטכ"ל עצמו. זוהי דרישה לגיטימית עליונה. לכן התמקדו גדולי ישראל אך ורק בדרישה על בני הישיבות.

מאז קום המדינה נרדפו בני הישיבות והכוללים, והושמצו ברבים ובכלי התקשורת, על כך שאינם משרתים בצבא. כדרכנו בגלות, הרכנו ראש והמשכנו הלאה.

לפני יותר מ-20 שנה החלה מערכה אינטנסיבית יותר. המציאות שבני ישיבות קיבלו דחייה מכוח החלטת שר הביטחון כל פעם מחדש ולא במסגרת חוק, נתנה לשונאי ישראל במפלגות ובמערכת המשפט ובתקשורת, חרב מתנופפת לנסות לעקור את עולם הישיבות. החל ויכוח בין גדולי התורה. היו שגרסו שצריך לצאת למלחמה על כל הקופה. והיו שגרסו שצריך לנהוג בתבונה, ולחלק בין שתיקה על תקנות וחוקים ש"הם" מחוקקים, שהדבר בלאו הכי אינו בידינו. ולקבל בתמורה שקט לעולם הישיבות. כך גרס חכימא דיהודאי מרן הרב שטיינמן זצ"ל בגדלותו ובפיקחותו הנדירה הידועה לכל.

בניגוד לתמונה מעוותת שהוצגה על ידי אינטרסנטים וקנאי שקר, גם מרן הרב אלישיב זצ"ל, סמך ידו על ההכרעה, וביטל דעתו והתבטא למקורביו שאחרי פטירת מרן הרב שך, קיבלנו עלינו הנהגתו של מרן הרב שטיינמן. (מתועד). כל שאר השמועות שקריות. שלא לדבר על מרן רבי חיים קנייבסקי, ועוד רבים מגדולי התורה שסמכו ידיהם לחלוטין על ההחלטה.

העיקרון המנחה של הדברים, שבחוקים ותקנות שהם יכולים לחוקק לפי רצונם ואינם בידינו, עדיף לנו לשתוק אם הם מאפשרים לבני הישיבות להמשיך ללמוד. לדעתם הגדולה, אין לנו אפשרות לחפש הסכמות לטווח ארוך וקבוע, ועלינו לסחוב את העגלה ולאפשר לבני ישיבות להמשיך בלימודם ככל האפשר, ואם יחזרו ויציקו בגלל אי עמידה ביעדים, דיה לצרה בשעתה. זוהי הנהגת הגלות מאז ומעולם.

ההסכמה לוועדת טל ההיסטורית, נבעה מהתפיסה הזאת שאפשרה שנים רבות להמשיך ללמוד. ההסכמה שלנו כביכול למסקנותיה של הוועדה, היא מסיבה פשוטה שהדברים בלאו הכי אינם בידינו. להישאר במצב שבני ישיבות הם עבריינים הוא גרוע יותר. בהמשך נסביר למה.

ההחלטה הזאת גררה מלחמה מתוך החוגים הקנאיים ומתוך חוגים ממורמרים מכל הסיבות שבעולם, נגד מקבלי ההחלטה גדולי התורה.

החלק הגלוי כלל את קנאי ירושלים ועוד כמה אחרים שירדו לחייו של מרן בעל איילת השחר. גם בתוך הציבור הליטאי קינן לו כוח נסתר שגם שלט בעיתון. החלק הזה פרץ החוצה בגלוי עם הקמתו של הפלג הירושלמי לאחר שנוטרל בחוכמה מחוץ למעגל קבלת ההחלטות.

מחאת 'הפלג' – וההשלכות החמורות

מאז הפכו הללו את המלחמה והמאבק תחת כותרת חדשה: "נגד גיוס חרדים". במקום דרישה לדחיית שירותם של בני הישיבות כמאז ומעולם, נולד אידיאל חדש, "נגד גיוס חרדים". לוגו מיליטנטי חדש.

המחיר המתבקש לא אחר להגיע. המאבק החילוני ובעיקר הפרוגרסיבי שכולל גם חלקים בימין ובימין הדתי, תודלק והוצת, וצבר כוח ותמיכה שלא היו לו מעולם. הסגירות הפראיות האינסופיות של כבישים במשך יותר מעשור  ומיליוני נהגים רותחים ומקללים, מול שלטים של "נמות ולא נתגייס" ודומים לכך, הפכו את רוב רובו של הציבור החילוני והדתי לאומי בישראל לתומכי מאבק מוחלט נגד החרדים בנושא הגיוס.

המאבק המתגלגל עד למצבו הנוכחי, מציב שתי אלטרנטיבות. האחת, אי הסכמה נחרצת לכל חוק שמדבר על גיוס חרדים. השניה, הסכמה לחוק – כמובן מחוסר ברירה – ולא מתוך רצון לחוק כזה. חוק שמדבר על יעדים וסנקציות  ובתנאי שאינו מחייב מצידנו לספק בני ישיבות, כחלק מן המכסה. בתמורה לכך, יוסדר מעמדם החוקי של בני הישיבות להמשיך וללמוד ללא איומים וללא להחשב עבריינים על פי החוק.

מאין ילקחו המכסות, ומה יהיה כשלא יעמדו ביעדים כצפוי? דיה לצרה בשעתה.

כי מה האלטרנטיבה? להישאר במצב שבני הישיבות הם עבריינים וכל אחד עלול להיעצר בכל רגע נתון, לשלם ביטוח לאומי פי כמה, להפסיד קצבאות בשנות הנישואין הראשונות, להפסיד הטבות דיור, למנוע מאברכים רישיון נהיגה, למנוע מכל בני הישיבות יציאה מן הארץ, ועוד גזרות שנמצאות ומסתובבות במוחם הקודח של שונאי ישראל?

ההכרעה התורנית של גדולי הדור בחרה באפשרות הראשונה, כרע במיעוטו. מתוך התפיסה המסורתית של גדולי ישראל לאורך הגלות הנמשכת, להתגלגל ולהתגלגל עד שיבוא משיח או עד שתבוא הישועה.

ההיסטוריה מלמדת שרק משיחי שקר הבטיחו פתרונות של קבע לעם ישראל.

איבוד אבר או איבוד נשמה?

החוק המוצע כרגע הוא רע. מי שיגיד שהוא טוב לא יודע מה שהוא מדבר. הבחירה בו, היא כמו בחירה בין איבוד אבר לאיבוד נשמה.

אבל כאן ישנה טעות שאותה צריך לשרש. אף חוק מוצע כולל הנוכחי שזוכה להסכמת גדולי ישראל, אינו מחייב את היהדות החרדית וראשיה לספק לצבא אחוזים מסוימים מתוך בני הישיבות! הוא מגדיר בחוק את דרישות החוק לאחוזים כאלו ואחרים מתוך היהדות החרדית. בשום אופן אין הסכמה לחוק שמחייב את היהדות החרדית לספק זאת במו ידיה.

ההתמודדות להשגת היעדים היא של הממשלה והצבא. לא של הציבור ולא של מנהיגיו. אם הצבא והממשל אינו יכול או לא יוכל להשיג את יעדיו, וירצה להטיל סנקציות אישיות או מוסדיות כאלו ואחרות, הדבר אינו בידינו. וכי כעת לפני החוק וללא חוק, לא זה הוא המצב? לא זה מה שהם עושים בפועל?

הדגש הוא, שהחוק שזוכה כעת להסכמה מאולצת שלנו לא יגדיר אחוזים כאלה או אחרים של חייבי גיוס מתוך הישיבות! לזה איש לא יסכים.

האלטרנטיבה להישאר במצב מלחמה הנוכחי, ללא חוק, אינה מובילה לשום מקום. היא הרבה יותר גרועה. היא מנציחה מצב שבני הישיבות הם עבריינים מאוימים במאסר, נתונים לרדיפה בכל תחומי החיים בכל זמן נתון. זהו מצב שעלול להרחיב מאוד את שולי הנושרים מעולם הישיבות. ולזה בדיוק מכוונים הרודפים.

אל תתנו לסרטונים הנלהבים של חגיגות המשוחררים מן המעצר, והמחאות הנזעמות או המוזיקליות בשערי הכלא, להטעות אתכם. זה מצטלם יופי. אבל את אלו שבתוך ליבם נחלשים, לפעמים בלי שהם עצמם מרגישים, בגלל הפחד מן המציאות המאיימת, אותם לא מצלמים, הם נכנסים בשקט בשקט לסטטיסטיקה של נושרי הישיבות.

מי שחושב ורוצה במאבק קבוע מול השלטונות מתוך תקווה שהמצב לא יזיק לציבור החרדי ולבני הישיבות, חי באשליה. המצב המתמיד שבני הישיבות הינם עבריינים נתונים לרדיפה, הוא לא מצב  שהיהדות החרדית יכולה לחיות איתו בשקט לאורך שנים. אלו הם דמיונות. רוב הסיכויים שבמהלך כמה שנים נגלה נזקים אדירים ונשירה מתרחבת והולכת.

נכון יש הטוענים שאדרבה המצב מחזק את בני הישיבות. שני הדברים נכונים. ישנם רבים המתחזקים ומוכנים למסירות נפש ברמה כזו או אחרת. אבל יש אחרים שבהם אנחנו מתקשים להבחין, שבתוך תוכם נחלשים או מתקשים לעמוד במצב ואין לנו שליטה לאן הם מתגלגלים והולכים.

האפשרות התיאורטית לנצח במלחמה ולהשיג מצב חוקי שפוטר בני ישיבות כמו שהיה לפני 40 שנה או את כל החרדים, היא דמיונית. מסיבה פשוטה. כדי להצליח בכזה דבר צריך לרתום את כל מי שמכונה חרדי, כמיליון ורבע עד מיליון וחצי נפש כאן, למאבק עוצמתי בסגנון מרי אזרחי מתמשך.

הסיכוי לכך הוא אפסי. מכיוון שאין דבר כזה ציבור חרדי. יש מיליון ורבע או מיליון וחצי חרדים אבל הם לא ציבור. הם יחידים וקבוצות. הסיכוי לאחד אותם ואת מנהיגיהם לדעה אחת ודרך אחת, הוא הרבה מתחת לאפס.

ובמקום שאין אחדות אין כוח.

הערת המערכת:
הדברים הם דעתו ועמדתו של הכותב, מתלמידיו של מרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל ומי שהיה שותף למאבק החריף על 'הפלג הירושלמי'