3:30 לפנות בוקר: כמעט שעתיים עמדנו בצומת ג'ש מול מחסום משטרתי סגור. לא ברכב, לא ברגל, לא עם תעודה, לא עם הסברים. הכל היה נעול. ואז, ברגע אחד שלא הצלחתי להבין עד עכשיו, השוטר שסירב לנו הסתובב, סימן ביד - ועברנו.
במעבר חד: יום שישי אחה"צ, ובשעה שכל בית יהודי נמתח דום לקראת כניסתה של שבת המלכה, אני רק מסיים לקפל את אירועי השבוע, שכללו את הילולת הרשב"י במירון וסדרת חגיגות לכבוד החלאקה של הבן יקיר שלנו. ולמה אני כותב את זה? כי הסיפור מתחיל ונעוץ בציון הרשב"י במירון, וזה בודאי שווה טור, אולי אפילו שניים.
במוצאי השבת האחרונה יצא לי לקרוא את אחד ממגזיני הסופ"ש, יסלחו לי עורכיו שאיני זוכר את שמו, ובו נערך פרויקט מיוחד בו ראיינו שורה רחבה של אנשי מירון וותיקים, כאלו שמזוהים יותר מכל עם הילולת הרשב"י באתרא קדישא. מטבע הדברים, בימים שלפני ההילולא שהשאלה המרכזית הייתה האם ואיך ייראה היום הזה, לא היה נושא יותר מעניין מז'אנר הכתבות הללו. ראיה לדברים – הפיק העצום של משדר 'מוצ"ש חי' מיוחד בהגשת מנחם טוקר, כאן ב'אמס', שזכה להדים נרחבים. אולי אפילו חסרי תקדים.
עוד באתר:
אז איפה היינו? בכתבה המגזינית ההיא. אז כל אחד מעשרת המרואיינים המירוניים כתב טור מיוחד. ובאורח די צפוי, כל אחד מהם פתח את דבריו, בסגנון כזה או אחר, בהתייחסות למספר השנים בהם הוא עולה ברציפות למירון, בל"ג בעומר. אצל הראשון לא שמתי לב לזה, בשני זה קצת צרם לי ואצל השלישי כבר ממש הרגשתי אי נוחות. קצת פתטי ונלעג אולי, שכל אחד מתחיל בלהשוויץ ולדבר על עצמו, ככה חשבתי בקריאה ראשונה.
רק אחר כך, נפל לי האסימון, וזה גם מה שמצדיק את הטור כולו. כאשר יהודי מחובר בלב ובנפש לציון הרשב"י, להילות הרשב"י, ליישוב הרוחני והנעלה מירון, זה הופך להיות חלק מהזהות שלו, חלק בלתי נפרד מהגדרת האישיות שלו. כאשר אדם כותב לראשונה טור במגזין, ברור שיפתח ב'אני נוסע כל שנה למירון', או 'מעולם לא פספסתי שנה אצל ר' שמעון', זה לא שיתוף אישי אלא הזעקה שבוקעת ומבהירה כבר בתחילת הדברים את כל המהות.
ובכן, עוד בטרם החלו הדיונים הביטחוניים והפוליטיים, כבר ידעתי וקבעתי לעצמי שאני אצל ר' שמעון בל"ג בעומר. לפני שלוש שנים יצאתי מחדר הלידה, שעה קלה אחרי שהפכתי לאבא, כדי להגיע למירון, שנה אחר כך הייתי בין 35 המאושרים שהשתתפו בהדלקת האדמו"ר מבויאן על גג הציון, באישון ליל ובהסתרה מוחלטת, וכמובן שנה אחרי, בינות לעשרות האלפים המאושרים לא פחות.
בחסדי שמיים לא הייתי צריך לחכות ממש הרבה, אבל בקצת שכן הספקתי להתפלל שוב ושוב במירון ולבקש להיפקד, מספיק כדי להרגיש קשר פנימי ונפשי, מספיק כדי לייתר את שאלת השם ולהכריז בברית שייקרא שמו שמעון. בשביל להרגיש חובה להגיע גם השנה ולציין את החלאקה שלו (כן, זה הוא, נכון חמוד?), לומר תודה.
נסחפנו קצת. במחילה. אולי נתחיל מהסוף כדי להתקדם כבר לעיקר. אין מי שלא ראה ושמע על הנעליים המכוסות בוץ והמכנסיים מלאות הכתמים, אלו הפכו לסימן ההיכר והגאווה של הילולת הרשב"י במירון השנה. ייתכן שזו הסיבה לגשם החריג שפקד את הר מירון לאורך כל ערב ההילולא, כדי לעטר בתעודת כבוד מיוחדת את מוסרי הנפש הגיבורים.
לא זכיתי לעשות את הדרך הרגלית, לצערי. עד עכשיו אני מקנא ממש במי שכן עשה את זה והגיע לציון בתחושת זוך וטוהר כמו שרק דרך מאומצת של מספר שעות בקור ובבוץ ובין ניידות ומחסומים יכולה לייצר. כן חוויתי דרך לא פשוטה והרבה נחישות ומאמץ, ובעיקר החלטה ברורה לקחת חלק בשמחת הרשב"י במירון.
גם אם חשבתי לנצל את תפקידי כאן ב'אמס', הגיעה הגרלת כלי התקשורת והותירה אותנו בחוץ. שליחי 'קול חי' נועדו איפוא להשלים גם את חלקינו, אבל אני לא ויתרתי. יצאנו לדרך וקיווינו לטוב.
לא אפרט את שרשרת הניסים המלאה וההשגחה שליוותה אותנו, רק אתעכב על מחסום אחד, שעד עכשיו נותרה בעיניי לחידה מופלאה.
אחרי שעברנו מספר נקודות משטרתיות בצורה כזו או אחרת, הגיע הרכב לצומת ג'ש, שם הייתה חסימה הרמטית של המשטרה, שלא נתנה לאף אחד לעבור. לא ברגל ולא ברכב.
ניסינו לבקש ולהסביר, ללא הועיל. שלפתי את התעודה המצויה ברשותי, אבל בלי אישור מיוחד זה לא שווה כאן כלום. ניסיתי להתקשר למקושרים, לפנות ליודעי דבר, להפעיל גורמים שונים, מאף אחד מהם לא צמחה הישועה. חלקם כבר פרשו לשנת ליל, חלקם לא יכלו לעזור וייתכן גם שחלק לא ממש רצו, כנראה שלא הייתי היחיד שביקש...
עצרנו את הרכב בתחנת הדלק הסמוכה, ויצאתי לדבר עם השוטרים. פעם, פעמיים ושלוש. כך לאורך כמעט שעתיים.
בפעם האחרונה, יצאתי נחוש יותר, והחלטתי להמר על כל הקופה. פניתי למפקד הצוות ושאלתי אותו מי יכול לאשר את המעבר שלנו גם בלי אישור מראש. רק החפ"ק המשטרתי במירון, ענה לי. אם כך, ביקשתי, תפנה אליהם בקשר ותשאל אם אני יכול לעבור.
למה שיאשרו לי? לא יודע, החלטתי לנסות.
מופתע מהתעוזה, שולף השוטר את המכשיר ופונה לממונים בחפ"ק. אני ממתין בציפייה אבל הוא מאכזב אותי ואומר – אין אישור.
אני מסתובב, מעט שבור ומדוכא, פונה לחזור לרכב ולסוב על עקבותינו. כאשר פתאום שחור המדים זועק מאחוריי. אני מסב את הראש והוא מנפנף לי כאומר – תבוא עם הרכב.
אני ממהר לרוץ לרכב, אנחנו יוצאים לכיכר ומגיעים למחסום. השוטר הבכיר נועץ בי מבט עמוק, לא מסביר במילים מאין צץ לו האישור המסתורי, ומחווה לי בידו להתקדם.
עברנו.
בחפ"ק לא אישרו. איך אני יודע? במחסום הבא נעצרנו שוב, אבל זה כבר סיפור אחר.
עד עכשיו אני תוהה. מי אם לא רשב"י בעצמו פתח את שערי ליבו של הממונה על המחסום, ואפשר לנו לעבור.
כאשר הגענו לציון, אחרי עוד שעה של דרך חתחתים מרובת תלאות, התפרקתי לגמרי. לראשונה הרגשתי את ליבי נמס ממש על ציון הרשב"י. בכיתי כפי שלא בכיתי מימיי, והרגשתי את אותו אור מופלא רום מעלה.
אולי, זאת התחושה שמלווה את חסידי ברסלב הנכספים להגיע לראש השנה באומן בכל מחיר. אשריהם.
נסכם - מירון השנה לא הייתה רק 'הילולא שהצלחנו להגיע אליה', אלא מבחן של רצון. מי שבא השנה, בא כי משהו בפנים לא נתן לו לוותר. אשריכם ישראל.
