1.
פרשת בהר עוסקת בעניין השמיטה. "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר, דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם: כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם" וגו' "בשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ". לא זורעים בשנה הזאת, לא זומרים בה, לא קוצרים ולא בוצרים, שבת להשם.
הקב"ה, בוחן כליות ולב, מבין שיהיו שישאלו: מה נאכל? "הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו", מה נעשה? איך נתפרנס?
עוד באתר:
לכך פונה אליהם ריבונו של עולם כאן, בפרשת השבוע, ואומר: "וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים". אני מבטיח לכם, שהשנה השישית תהיה מלאה בשפע רב, שיספיק לשלוש שנים: גם לשנה השישית עצמה, גם לשנה השביעית - שנת השמיטה וכן לשנה שלאחריה - השנה השמינית.
נשאלת השאלה, למה כל ההקדמה הזאת "וכי תאמרו מה נאכל" או אז "וציוויתי את ברכתי"? איפה ראינו עוד דבר כזה?! התורה הייתה יכולה לכתוב את עצם הברכה, ההבטחה, הציווי של הקב''ה, על כך שלא ייווצר מחסור לאותם גיבורי כוח, שלא עובדים בשנה השביעית ודי בכך. מה כל צחצוח הלשון הזה?
2.
באופן די נדיר, בפירושו על פרשת השבוע, מביא רבי אלימלך מליז'ענסק את דבריו של אחיו, רבי זושא מאניפולי, שמפרש את הדברים באופן הבא:
אלו שלא שואלים ולא מפקפקים אלא בוטחים בהקב''ה, להם הוא בוודאי עוזר ומצווה את ברכתו בכל עניין, והם רואים אותו בחוש בכל צומת בחיים - בבריאות, בנחת מהילדים ואפילו בפרנסה היומיומית, לאו דווקא בשנת השמיטה. אולם כאן, בעניין השמיטה, יש חידוש גדול: "וכי תאמרו, מה נאכל בשנה השביעית" - אלו שתמיד דואגים ומפקפקים ולא מספיק בוטחים, כלשון הספורנו, אפילו להם אומר הקב"ה: אל תדאגו, הכל יהיה בסדר. יש לכם הבטחה ממני, ריבונו של העולם כולו: "וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים."
3.
לסיום, נביא מדבריו של מרן "החזון-איש" זצ"ל, שפירסם איגרת אשר נכתבה באופן ציורי במטרה למשוך את הלבבות אחר שמירת 'שבת-הארץ' בדור האחרון.
"בן משק אנוכי, מתפרנס בעמל, והנה הגעתי לקראת שנת השמיטה, וכבן-בנו של עם קשה עורף התגנבה בליבי המחשבה לשמור את השביעית כהלכתה בקשיות עורף. הייתי בודד וגלמוד, שחוק לכל שכניי. הייתכן, הן לא נזרע ולא נאסוף. הלא אי אפשר ללחום במציאות!
אבל עקשנותי עמדה לי, ולמרות שכל מי שיש לו מוח בקדקדו יודע, שאי אפשר לשמור - ולא ניתנה שמיטה אלא למי שיש באסמו תבואה מוכנה לשלוש שנים ולא כדורות הראשונים דורות אחרונים. למרות כל אלה כבר יצאה פלגא דשתא והמציאות מתרפקת באהבתה עמדי.
זרעתי הכל לפני ראש השנה בשנה השישית, בשביעית ישבתי, לא חרשתי ולא זרעתי. את יבול שישית הנכנס לשביעית אני נוהג בו קדושת שביעית, ואני בתקוותי להשלים עם המציאות - או יותר נכון, המציאות תשלים איתי - בחצי שנה הבאה. ושכניי המלעיגים עליי חרשו וזרעו בשביעית, והמציאות לחמה בם בחמת זעפה ותשחת כל יבולם ברוב גשמיה ובמטרות עוזה.
ועתה בקשתי שטוחה לפני המתירים, שיסלחו לי על שמריתי את פיהם, ויואילו נא בטובם לעיין עוד פעם בדבר, אולי המוח בקודקוד ישוב ויבין, שהתורה לא תהא מוחלפת, ושמירת השביעית רק ברצון תליא."
"השלך על ה' יהבך" תסמוך עליו. תאמין בו. "והוא יכלכלך".
