עבור רחלי גולדברג וילדיה, העלייה למירון אינה רק מסורת שורשית, אלא חוב קדוש לאביהם שנספה באסון מירון לפני חמש שנים. למרות המגבלות והמצב הביטחוני, הצטיידה המשפחה בכל האישורים החוקיים הנדרשים כדי להגיע להר. אלא שמה שהיה אמור להיות מסע של התייחדות ותפילה, הפך לדבריה למסע של "התעללות בחסות משטרת ישראל".
גולדברג מתארת כיצד החלו העיכובים כבר בצומת גוש חלב, שם עמדו שעות בגשם ובקור. לדבריה, קצין משטרה במקום סירב להכיר באישורים הרשמיים שבידיהם: "עמדתי בגשם, התחננתי בצורה מכובדת, ובתגובה קיבלתי יחס ברוטאלי ושוטר שסנוור אותי עם פנס בעיניים כאילו הייתי אחרונת העבריינים… האטימות הגיעה לשיאה בצומת ספסופה. הקצין ראה את האישורים, ובכל זאת בחר להפר את הנהלים ולחסום אותנו. כשאמרתי לו שזה לא חוקי ושמגיע לנו להיכנס, הוא פשוט שאג: 'אין כניסה, ההילולה נגמרה'".
החלק הכואב ביותר בעדותה נוגע להשפעה של התנהלות המשטרה על ילדיה היתומים, הנושאים עימם את הטראומה מאז האסון שבו איבדו את אביהם. גולדברג מתארת כיצד חוסר הרגישות של הכוחות בשטח עורר אצלם מחדש פחדים עמוקים: "הילדים שלי נושאים איתם טראומה עמוקה עוד מהשנה הראשונה לאחר אסון מירון, שגם שם השוטרים התנהגו בברוטליות ובחוסר רגישות. שנאלצו לראות שוב מדים שמתנהגים באלימות ובצעקות – והתוצאה הייתה התקף חרדה קשה באמצע הכביש".
עוד באתר:
גולדברג תוהה בכאב כיצד ייתכן שבעוד שהם עוכבו שעות ארוכות תחת כיפת השמיים, הם ראו ניידות משטרה נכנסות ויוצאות ללא הפסקה, ואוטובוסים ריקים חולפים על פניהם מבלי שניתן להם לעלות. "האבסורד זעק לשמיים לאורך כל הדרך", היא כותבת, "בזמן שחסמו אותנו והכריחו את ילדיי לעמוד בגשם ובקור, ראינו ניידות משטרה נכנסות ויוצאות ללא הפסקה וללא שום מטרה נראית לעין".
את מכתבה היא חותמת בדרישה מהמדינה ומהדרג הפיקודי לתת דין וחשבון על המתרחש בשטח: "מדינת ישראל שלחה אותי עם אישור חוקי ביד, אבל קצינים בשטח החליטו שהם מעל לחוק. הגענו לציון אחרי 10 שעות מפרכות ומיותרות, כשהנזק הנפשי לילדים כבר נעשה. אני לא אשתוק על הביזיון הזה".
