פרישות או תאוות? קדושה היא דרך מיוחדת

א} יש לשאול ולתמוה כיצד הקב"ה מבקש מאיתנו להיות קדושים ופרושים מטעם שהוא קדוש, הרי כידוע אין הקב"ה בא בטרוניא על בריותיו כי אדם הוא ולא מלאך, ובמה איפה שייך לדרוש ולומר לבן אנוש הגשמי אשר נקרץ מעפר האדמה שהוא החומר המגושם ביותר מארבע יסודות העולם ולהפוך עצמו כמלאך שאינו נצרך לקיום הגוף ויותר מכך? ב} ועוד יותר קשה הרי פרשה זו נאמרה בהקהל וכל הציווי דבר אל "כל עדת בני ישראל" הוי אומר שציווי זה להיות קדושים לא נאמר דווקא לצדיקים והפרושים המסגפים עצמן אלא לכל אדם מבני ישראל אפילו הפשוט ביותר והרחוק מתורה וכיצד אפשר לבקש מהם קדושים תהיו? ג} עוד יש לשאול כאשר נתבונן בהמשך כל הפרשה עוסקת בציווי של בן אדם לחברו ובינו למקום וכלל לא פירטה התורה על פרישות והתבדלות בכדי להיות קדוש, מאחר ולכאורה בכך עוסקת הפרשה, ואף על שם כך נקראת בשם קדושים בהיות ועוסקת בהתקדשות?

תפיסת העולם:

כאשר נתבונן בתפיסת העולם שקדושה המשמעות שלה פרישות מחיי העולם והתנזרות מהנאות העולם וסיגוף ועינוי הגוף ובזה הוא מתקדש אחרת אינו יכול להיות קדוש, ולכן קדושה אינה אלא נחלת יחידי סגולה בלבד מעין רבי שמעון בר יוחאי שהתחבא במערה שלוש עשרה שנים וכעין רבי צדוק שהתענה ארבעים שנה וכדומא, אבל לשאר העם אינו שייך מושג של קדושה, אולם תורתנו הקדושה מלמדת אותנו שהקדושה המתבקשת מכל אדם היא כאשר האדם מקדש את הגשמיות וזה תפקידו של האדם והדבר שייך ושווה לכל נפש כאשר נבאר.

למה הבבא סאלי גזר עליו לאכול את כל הבשר בשולחן:

מעשה באברך שהיה מבאי ביתו של רבינו הבבא סאלי זצ"ל רצה אותו אברך שאדמו"ר יכבדו יותר משאר הבאים לבית והחליט להפגין את חסידותו ופרישותו בפני האדמו"ר באחת ההילולות שערך רבינו בתוך חוג מצומצם של המקורבים השתתף גם אותו אברך, כאשר הביאו את מנת הבשר לשולחן לחש אותו אברך לחתן רבינו אמור לאדמו"ר כי אני לא אוכל בשר וכפל את דבריו פעמיים שלש, ראה רבינו את אותו אברך מתלחש ושאל מה הוא לוחש שם, נמנעו המסובים לומר לאדמו"ר את דברי אותו אברך. גזר רבינו על אותו אברך אמור מה היית לוחש אינני אוכל בשר ענה האברך, מדוע שאלו אדמו"ר חושש אני לכשרות השחיטה והבדיקה ענה בקול רועד ובגמגום. העמידו רבינו על עומדו ואמר לו גדולים ממך בתורה וביראה מסובים בשולחן ואינם חוששים ואתה חושש לכשרות אתמהא, ולכן אתה תאכל כעת בעמידה את כל הבשר המובא לשולחן אותה אכילה הספיקה לאברך למשך כל ימי חייו ללמוד ולהבין שהפרישות שלו שלילית ולא כדרכה של תורה.

הקדושה התבדלות מדרכי האומות:

כתבו חז"ל במדרש הגדול ויקרא (פרשת קדושים) פרק יט פסוק ב קדשים תהיו. פרושים היו. ובביאור פרושים תהיו נחלקו הראשונים רש"י מפרש מהעריות הרמב"ן מפרש מהמותרות, אולם מלבד זאת ביארו חז"ל במדרש אגדה (בובר) ויקרא (פרשת קדושים) פרק יט פסוק [ב] קדשים חסר וי"ו, ללמדך שאם ילך אדם בדרכי בוראו קדוש יאמר לו. והוסיפו על כך במסכת יבמות דף כ ע"א אמר אביי כל המקיים דברי חכמים נקרא קדוש. ביאור הדברים שכוונת התורה קדושים תהיו לא על סגפנות עינוי וצער הגוף, כי התורה דרכיה דרכי נועם עד שמכך לומדים חז"ל שלא יתכן שהתורה תתן מצוה שיש בה איזה צער כגון הדס שלא יהיה קוצים או סוכה פטור המצטער.

אלא עשיית רצון השם בקיום התורה והמצוות זו הקדושה והפרישות מדרכי אומות העולם, מעין הנאמר בתפילה ברוך אלקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת. הבדלה זו היא נקראת בשם קדושה, מעין אדם שמקדיש איזה חפץ הרי מבדילו משימוש שאר אדם, וכן אדם מקדש אשה מבדילה משאר בני אדם, כך הדבר רצון השם שנהיה קדושים הכונה מובדלים משאר אומות העולם בכל דרכנו ומעשנו לעשות רצונו יתברך, ולזאת במצוות רבות תיקנו חכמים לשון הברכה אשר קדשנו במצוותיו על נטילת ידים, עטיפת הטלית, הנחת התפילין, ישיבה בסוכה, ותקיעה בשופר, ונר חנוכה, וקריאת המגילה, ועוד רבים ללמדנו שהקדושה עצם קיום רצון השם בזה הוא מקדש ומבדיל עצמו מאומות העולם. ואכן כתוב מפורש בתורה במדבר (פרשת שלח) פרק טו פסוק מ לְמַ֣עַן תִּזְכְּר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֶת־כָּל־מִצְוֹתָ֑י וִהְיִיתֶ֥ם קְדֹשִׁ֖ים לֵֽאלֹהֵיכֶֽם: מבואר שקדושה שייכת בכל מצוות התורה. ולזאת מצוה זו נאמרה בהקהל ולכל עדת ישראל גם לפשוט שבבני ישראל, ולזאת בפרשתנו הנקראת בשם קדושים אשר כוללת מצוות רבות בין אדם לחברו ואדם למקום על הכל שייך קדושים תהיו. ואכן כך מסיימת פרשתנו בפסוק ויקרא פרק כ פסוק (כו) וִהְיִ֤יתֶם לִי֙ קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אֲנִ֣י יְקֹוָ֑ק וָאַבְדִּ֥ל אֶתְכֶ֛ם מִן־הָֽעַמִּ֖ים לִהְי֥וֹת לִֽי: ללמדנו שהקדושה שהתורה מצווה על כל אדם היא ההתבדלות מדרכי אומות העולם וללכת בדרכי התורה.

כיצד התורה מבקשת קדושה מאדם שיש בו מינות ועבודה זרה:

ובדרך זו שואל רבינו בעל החפץ חיים זצוק"ל התורה מצווה לאדם ולא תתורו אחרי לבבכם ומיד לאחר מכן והייתם קדושים, והלא מרחק רב הוא בין אדם התר אחר לבבו שהיא מינות ועבודה זרה לבין הציווי להיות קדושים, וכי כיצד אפשר לדרוש מאדם שהוא בדרגה נמוכה כזאת עד שמצווים עליו לבל ילך אחר לבבו במינות ועבודה זרה שיהא קדוש? אלא לימדה אותנו התורה שהתביעה להתקדש בכל יכולתו מופנית גם לאותו אדם שיש להזהירו על דברי מינות שיש באפשרותו והוא מחויב להתעלות עד כדי כך שיהא ראוי להקרא בשם קדוש וזהו ולא תתורו אחרי לבבכם וסמיך ליה והייתם קדושים, להודיעך שאפילו האפיקורס שמוזהר שלא ללכת אחרי נטיותיו המזיקות מוזהר באותה נשימה שיהיה קדוש והייתם קדושים לאלקיכם, הרי שפרשה זו דקדושה מקפת וכוללת את כל עם ישראל בלי יוצא מן הכלל, והאמת שהדברים מבוארים בדברי חז"ל דז"ל התנדב"א סדר אליהו רבה פרק ט"ו אמרו לא לכהנים בלבד ניתנה קדושה אלא לכהנים ללויים ולישראל כולן שנאמר וידבר ה' וגו' דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אלהם קדשים תהיו ע"כ.

קדושה היא לעשות כל צרכיו כרצון השם:

אחר הדברים האלה הנה ראיתי דבר נפלא בספר פרשה ופישרה של הרב גרילק שליט"א והנני כותב תוכן המסר בשינוי ותוספת מרובה, שאמנם במוסכמות החברה מקובל אכן שהקדוש הוא המתבדל ומופרש מכל חיי הגוף ומהאנושות בשם קדוש יכונה וככל שיתבדל יותר ויסגף את עצמו ויענה את גופו כן קדושתו תגדל בעיני הבריות להבנתם, ולכן זו נחלת הצדיקים והפרושים ולא כל אדם יכול להגיע לפסגה זו, אולם התורה מלמדת אותנו שאין זו דעת תורה ולא רצון השם יתברך מכל אדם כי התורה לא ניתנה למלאכים והרבה עשו כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם, אלא כוונת התורה על כל אדם מישראל באשר הוא לנהוג בהם מנהג דרך ארץ ברוח התורה ולא לענות עצמו, כמו שאמרו חז"ל במסכת תענית דף יא ע"א אמר שמואל כל היושב בתענית נקרא חוטא. סבר כי האי תנא, דתניא רבי אלעזר הקפר ברבי אומר מה תלמוד לומר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים קל וחומר ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה. רבי אלעזר אומר: נקרא קדוש, שנאמר קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו. ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר – על אחת כמה וכמה.  ואמנם רבי אלעזר חולק וסובר הפוך שסגפנות מביאה קדושה. לא נפסק כמותו אלא כשמואל. וכמבואר במסכת נדרים דף ט ע"ב על שמעון הצדיק שאמר מימיו לא אכל קרבן נזיר אלא במקרה מיוחד שעשה כן מפני שיצרו תקפו מפני יופיו עיי"ש, ועוד אמרו בירושלמי מסכת קדושין פ"ד הי"ב עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראו עיניו ולא אכל ממנו, וכן כתב רמב"ם הלכות דעות פרק ג הלכה א שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר, ולא ישתה יין, ולא ישא אשה, ולא ישב בדירה נאה, ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה, וכיוצא בהן כגון כהני העובדי כוכבים, גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה, המהלך בדרך זו נקרא חוטא, שהרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, אמרו חכמים ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה, לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד, ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים, כך אמרו חכמים לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים, ובכלל הזה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית, ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן צוה שלמה ואמר אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם עכ"ל. והראיה לכך שאם זה היה רצון השי"ת הרי הקב"ה יכל לברוא את גוף האדם כמלאך שלא יזדקק לא למאכל ולא למלבוש ולא לשינה מעין אשר חיו בני ישראל במדבר שאכלו את המן לחם מהשמים אשר לא עמלו עליו ואין נצרכים להפרשת פסולת מגופם, ואף כתוב שמלתך לא בלת מעליך וכו', אם כן מדוע הקב"ה אשר ברא את האדם בחכמה ומאידך הצריכו לאכול ולשתות ואף לישון דבר המבלה את רוב שנותיו של האדם עלי אדמות, כמבואר במסכת שבת דף פט שבזה לימד יצחק אבינו סנגוריה על ישראל, בהכרח שרצון הקב"ה ותכלית האדם להחיות ולקיים גופו עם כל צרכיו, אלא שמחובתו לקדש עצמו ולבקר את מעשיו שהכל יעשה כרצון השם יתברך, וכמו שהמשיך שם לבאר הרמב"ם וכתב מרן הכסף משנה הלכות דעות פרק ג הלכה ב צריך האדם שיכוין לבו ומעשיו כולם לידע את השם וכו' עד סוף הפרק. כלל כל זה באבות דרבי נתן ואומר שם שכל העושה כן נקרא קדוש: ובזה יובן דרשת חז"ל במסכת ברכות דף נד ע"א ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך וגו'. בכל לבבך בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע. ולכאורה קשה מה שייך לעבוד את השם יתברך ביצר הרע? התשובה שכוונת התורה שחובת האדם ורצון השם שהאדם יעבוד ויעשה רצון השם עם היצר הרע שיש לכל אדם ולא לברוח מהמציאות אלא יאכל וישתה ויתחתן ויבנה בית ויעבוד לפרנסתו אך את הכל עושה ברוח התורה.

הקרבת מעט מהתשוקה נחשב תענית וקרבן:

וכבר כתב הראב"ד בספרו בעלי הנפש בשער הקדושה וז"ל ואני רואה הגדר הגדול והשמור המעולה והדרך הטוב להכנעת היצר הוא רעבון הנפש ממעוט הנאותיה ותענוגיה במאכל ובמשתה, רק שיהנה מן הריח הטוב ורחיצת החמין לפי שהחמין ערבין עליו. והמאכל המעט שיאכל יהא מתוקן ומתובל יפה בעבור אשר יערב עליו ותהיה נפשו מקבלתו ומתפייסת במועט ממנו. ולעולם יניח מעט מכדי צרכו ומהשלמת תאותו. ולא ישתה יין כי אם מזוג מזג יפה כדי שלא תטרף דעתו עליו, ועל זה אמרו רבותינו ז"ל (גיטין ע א) סעודה שהנאתך משוך ידך ממנה. ושתי תקנות גדולות יש בענין הזה, האחת שלא תזיקנו אכילתו, והשנית כי היא כניעת היצר ושברון התאוה. וכמו שאמרו בסעודה כן הדרך לכל הנאות העולם ותענוגיו שלא ימלא האדם מהם כל תאותו. וכו' ואל יתענה אדם ענוי נפש פן יחלש לבו ויתקלקלו מעשיו וטבעיו ויתערבב מוחו ויהיה הפסדו מרובה משכרו כי יבטל מן התורה ומן התפלה, ואם ילמד לא תהיה תורתו מיושבת ולא יסכים להלכה ולפלפול השמועה, לפי שאין התורה נקנית אלא מתוך שמחה (ע' שבת ל ב) עכ"ל.  וביאר דבריו רבנו אהרון מלוניל בספרו אורחות חיים חלק א ענינים אחרים מתשובה וכן אמ' הראב"ד ז"ל שהי' א' מחסידי העול' אומ' הגדר הגדול והמופלא במניע' המאכלות וזהו פי' לדבריו אל יחשוב אדם לגמרי שלא יאכל בשר ולא ישתה יין כי די לנו במה שאסרה תורה אך בעוד שהמאכל לפניו ועודנו תאב לאכול ממנו ימשך ממנו לכבוד בוראו ולא יאכל כדי תאותו וזה הדבר יזכירנו אהבת הבורא יותר מתענית א' בשבוע כי זה בכל יום מידי אכלו ושתותו. והובאו דברי הראב"ד בספר חסידים (מרגליות) סימן יב וכן בספר כלבו סימן סז וכן במנורת המאור פרק ג – תשובה, וכ"כ בספר מגיד משרים למרן רבינו יוסף קארו (פרשת ויקרא, דף מ ע"ב) וז"ל וזכור דברי יונה קרישי כי בעוד שהאדם מאכלו ערב עליו יסלק ידו ממנו לעבודת בוראו וזה חשוב יותר מתענית עכ"ל. וכ"כ מרן החיד"א בספר עבודת הקודש (מורה באצבע סימן ג' אות קיב) וז"ל: אם מאכל אחד מתוק לחיכו וערב עליו, וכן בעודנו נהנה ממנו מושך ידיו לסגף עצמו, נחשב לו כקרבן ומזבח כפרה, עכ"ל. והובא בפוסקים רבים השל"ה והחס"ל והבא"ח כולם המליצו על תענית זו יותר מכל תענית וסיגוף ובזה מתאפשר לו ללמוד ולעבוד השי"ת ומאידך חשוב כתענית.

ויש להוסיף שכבר אמרו חז"ל על הפסוק ועשו מקדש ושכנתי בתוכם בתוכו לא נאמר אלא בתוכם למדנו בתוכו של כל אחד ואחד יכול להיות מקדש ומזבח ובו יוכל לעשות רצון השם אשר יעלו לריח ניחוח לפני השם יתברך ובזה יתכפרו לו עוונותיו.

 

הדרך בעבודת השם:

וכך כתב בספר "שם משמואל" (פר' ויחי שנת תרפ"א) כתב "מוטב שיאמר כל אחד לנפשו: מוטב להשתעבד בביתה של תורה ולצמצם את כל מעשיו ותהלוכותיו שיהיו בדרך התורה (וכך יתוקנו חטאיו) ולא להשתעבד לתעניתים וסיגופים, כמו שהגיד הרה"ק מקאצק זצללה"ה זי"ע שבהילוך בדרך התורה הוא הגדול שבסיגופים לגוף, ומובן שהאיש השם שכמו להשתעבד לתורה, הן ביגיעת הלימוד והן בצמצום תהלוכות מעשיו עפ"י דרכי התורה, מועיל יותר מכל סיגופים הגוף עכדה"ק.

הרגישות כלפי הזולת היא קדושה:

הראת לדעת כי כוונת השם יתברך להיות קדוש כביאור הרמב"ם לחיות עם הגוף וצרכיו בקדושה ולא לברוח מהמציאות האנושית כי זה תפקידנו, וזו חובתנו לאכול כפי צורכי הגוף בכדי לעשות רצון השם, וכן לישון ולהתחתן ולהקים משפחה, ולעסוק לפרנסתו וכל הנצרך לאדם בכדי שיוכל לעשות רצון השם, ואף גם זאת אין הדברים אמורים רק כלפי אכילתו ושינתו אלא כלפי כל מעשיו של האדם בביתו ובחברתו שינהג באצילות המידות מתוך רגישות לזולת וזו ההתקדשות שהתורה מבקשת מכל איש ישראל. ולזאת התורה מפרטת דוגמאות רבות עד כמה חובת האדם לחשוב על מעשיו שיהיו על פי דרכה של התורה הקדושה.

מעשה שהיה עם הנדיב רבי שמעון רוטשילד:

ראיתי בספר סיפורו של יום מעשה שהיה עם הנדיב רבי שמעון רוטשילד שהגיע לארמונו אורח הצדיק רבי שלמה מבאבוב נכדו של הגר"ח מצאנז זצ"ל כמובן שמח לקראתו וקיבלו במאור פנים ולרוב התפעלותו על ביקורו הראה לו רוטשילד את כל ארמונו המפואר ומרוהט בטוב טעם ודעת, והנה אחד הדברים המיוחדים שהראה לו רוטשילד והתפאר בו הוא שיש לו דירה מיוחדת לפסח אשר מרוהטת בצורה הטובה ביותר עם כל הכלים הנצרכים ומשתמש בה רק לחג הפסח, אולם רבי שלמה לא הביע שום התפעלות מהרעיון למרות כל ההתלהבות של רוטשילד מהדבר, מאחר והרגיש בכך פנה רוטשילד לרבי שלמה הרי כל אדם מישראל שיכול לזכות לדבר כזה היה צריך להיות מאושר מרוב שמחה שאת הבית של החמץ מוכרים לגוי ואילו בפסח משתמש בבית של פסח ללא שום חשש ממשהו של חמץ ומדוע אינך מתפעל מהדבר? השיבו רבי שלמה הנך יודע שסבי הגר"ח מצאנז היה מהדר בכל מצוה ולא היה מוותר על שום הידור למרות העוני שהיה בביתו, ואם כן אילו היה הידור בזה שיהיה דירה נפרדת לפסח סבי לא היה מוותר על כזה הידור בעד כל הון, ואכן למה אין הידור בדבר בהיות והחמץ הוא רמז ליצר הרע ואילו המצה ליצר הטוב ורצון התורה ובקשתה מכל אדם לבער את החמץ מהחורים והסדקים ואת היצר הרע מכל מקום שהוא נמצא ולחזור בתשובה, ורק לאחר מכן יוכל לאכול את המצה ולגבור בקרבו היצר הטוב, אך כאשר יהיה דירה מיוחדת לפסח הרי אין כלל חיפוש וביעור החמץ ואינו נזקק לטרוח ולעמול לבער את החמץ, וממילא גם יצרו של האדם תקוע בקרבו מבלי ביעורו, ולכן התורה מצווה אותנו לא לברוח מהחמץ אלא לחיות עם החמץ ולחפשו בחורים והסדקים. כי זו דרכה של תורה להתמודד עם המציאות ולא לברוח מהמציאות, כמובן שרוטשילד התפעל מדבריו מאוד.

הגדולה לחיות כיהודי:

וראיתי בשם הרב ש"ך זצ"ל שאמר על הפסוק אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, שאמנם חז"ל למדו מכאן שפיקוח נפש דוחה הכל, אך ניתן ללמוד גם שכוונת התורה שרצון השם שהאדם יקיים המצוות בחייו ולא רק במסירות נפשו למיתה, כפי שרמזו בדברי בלעם הרשע שאמר תמות נפשי מות ישרים, כוונתו שרצה למות כמו עם ישראל אבל לא לחיות כיהודי, אלא חובתו של האדם שיחיה על קדושת השם פירושו שלמרות כל הניסיונות שיהיו לאדם יקיים התורה והמצוות וזו הכוונה וחי בהן ולא שימות בהם, כי למות על קידוש השם זה פעולה אחת אבל לחיות על קידוש השם זו פעולה התחדשת בכל יום יום ורגע רגע.

כבוד החכם זה כבודו של השם יתברך:

מסופר על ה"חכם צבי", הרב צבי אשכנזי, רבה של קהילת האשכנזים באמסטרדם, הגיע לביקור אצל ידידו חכם משה חאגיז, שאיתו שיתף פעולה במאבק נגד השבתאות. המאבק המשותף קירב את שני החכמים, והם הפכו לידידים. כשנכנס חכם צבי לביתו של חכם חאגיז עמד נדהם למראה הבית המטופח, הכלים הנאים והיופי שניכר מכל פינות הבית. חדר הסלון היה מואר ומבושם, וחכם חאגיז ישב על כיסא יפה ועל שולחנו ספרי לימוד.
ה"חכם צבי" המופתע שאל את חברו: "מה יש צורך לרב בכלים נאים כל כך?"

הרי התנא באבות אמר כך היא דרכה של תורה פת במלח ומים במשורה ועל הארץ תישן? ענה לו רבי משה חאגיז: התנא מדבר שחייב האדם לעסוק בתורה בכל מצב אפילו כשיש לו רק פת במלח ומים במשורה אבל אסור לאדם לצער עצמו בכוונה תחילה בהיות בזה שהאדם נוהג בכבוד בית נאה וריהוט מפואר וכלים נאים זה כבוד השכינה שמשפיע טוב על האדם "וכבודנו – כבודו."

ה"חכם צבי" התרגש לשמע תשובתו של רבי משה, ניגש אליו ונשקו על מצחו: "אשריך, ואשרי הדור ששומע לקולך."

נטילת ידיים לתינוק:

לזאת קדושת האדם היא על ידי שמקיים התורה והמצוות ונביא כמה דוגמאות כיצד ראוי לכל אדם ובית יהודי להרגיל עצמו ולחיות בקדושה, כתב הבן איש חי שנה ראשונה פרשת תולדות סעיף י. יזהר כל אדם לצוות את אשתו שתעשה כל יום נטילת ידים לילדים הקטנים, אפילו שהם יונקי שדים, וכו' וגם מנהג זה הוא סגולה טובה לקטנים כדי שיגדלו בטהרה ויהיו גדולי הקדש כנ"ז בחס"ל:

רבי יהושע אשרי יולדתו:

דוגמה נוספת לגדל בקדושה אשר אמר רבן יוחנן בן זכאי על רבי יהושע אשרי יולדתו וכתב לבאר במגן אבות לרשב"ץ מסכת אבות פרק ב משנה ח פרש"י בשם הירושלמי סנהדרין פ"ז הי"ב שכל אותם ימים שעיברה אמו ממנו היתה מחזרת בכל יום על ארבעה ועשרים בתי מדרשות שהיו בעירה ואומרת להם, בבקשה מכם בקשו רחמים על העובר הזה שיהיה חכם, ועוד הוסיף בשם הירושלמי, יבמות פ"א הל"ב שאמר רבי דוסא בן הורכינס לחכמי ישראל עליו, שמיום שנולד לא הוציאה העריסה שהיה בה, מבית המדרש, כדי שלא יכנסו באזניו אלא דברי תורה. הראת לדעת שהשבח לאמו שכבר מעיבורו דאגה לברכות רבות וגם מקטנותו שמרה על אוזניו לשמוע דברי תורה בכדי להשפיע עליו מקדושת התורה ודבר זה זיכה אותו לחכמת התורה יותר מחבריו. כך מה שהיום מגלים במחקרים של הפסיכולוגיה עד כמה התינוק מיום לידתו מושפע מהסביבה וכל הנעשה בסביבתו גורם לגרויי החושים והדברים באים לידי ביטוי בגדילתו, כבר חז"ל מקדמת דנא לימדונו שהגם שהתינוק אינו מבין ולא מגיב למה ששומע או רואה אך ההשפעה היא מאוד גדולה, ולפי המחקרים התקופה הראשונה היא בעלת השפעה הכי גדולה על האדם, ולזאת אשרי יולדתו שהחכימה לעשות כן לבנה דבר שלא עשו אחרים ובכך זכה לחכמה יתירה. וכן ראיתי בדרך זו כתב מרן הבן איש חי בספר בניהו בן יהוידע בחגיגה דף ג שם נשים באות לשמוע טף למה באים. שהקשה מדוע לא שאלה הגמרא גם על נשים שלא מבינות למה באו? ומתרץ כיון שהשמיעה משפיעה גם כשלא מבינים.

בית שלא נשמעין בו קול תורה:

עוד כתב הבן איש חי על קדושת הבית בבניהו בן יהוידע לבאר הגמרא בעירובין דף יח ע"ב שם כל בית שנשמעין בו דברי תורה בלילה אינו נחרב. נראה לי בס"ד וכו' ולכן אם האדם עוסק בתורה בלילה בביתו ששם אשתו, דאף על פי שהיא אינה לומדת היא שומעת, ואפילו אם היא ישנה וגם אינה מבינה, נשמתה שומעת דברי תורה וקולטת אותם, נמצא גם אדם שאינו מבין או אם הוא ישן מרויח מדברי תורה שלומדים סמוך לו, דאף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי.

איסור השמעת שירי עגבים לתינוק:

ומטעם הנ"ל כתב החפץ חיים בשער הציון סימן תקס ס"ק כה ומיהו כבר הזהיר השל"ה ושארי ספרי מוסר שלא לזמר שירי עגבים לתינוק, שזה מוליד לתינוק טבע רע, ובלאו הכי נמי איכא איסורא בשירי עגבים ודברי נבלות, דקא מגרי יצר הרע בנפשיה, ושומר נפשו ירחק מזה ויזהיר לבני ביתו על זה [מאמ"ר]:

כי מציון תצא תורה:

ומעין זה מבואר במסכת בבא בתרא דף כא ע"א בתחילה התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים, מאי דרוש? כי מציון תצא תורה. וכתבו בעלי התוספות לבאר במסכת בבא בתרא דף כא ע"א כי מציון תצא תורה לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה. והיות וחז"ל לימדו אותנו שהאדם מושפע מסביבתו וממראות עיניו, היא רבה, ולכן אמרו (מגילה כח ע"א) אסור לאדם להסתכל בפני אדם רשע, כי הוא משפיע עליו לרעה.

מוסר השכל:

עלה בידנו ללמוד בכדי להיות קדוש אין כוונת הבורא יתברך שצריך לחיות בסגפנות בתעניות וצער כי דרכיה דרכי נועם ואדרבא יענש על כך כדברי שמואל שהלכה כמותו כמ"ש הרמב"ם והירושלמי, ועיקר הקדושה היא אדרבא מחוייב לחיות ולדאוג לכל צרכיו וליהנות ממה שהשם יתברך העניק לו, אלא שזה צריך להיות על פי דרכי התורה והמצוות, ולזאת חובת האדם לקדש עצמו ומעשיו וביתו בזה שעושה רצון השם בקיום התורה והמצוות האדם נקרא קדוש, וככל שהאדם מקיף אורח חייו בזה הרי הוא מקדש את ביתו ובני ביתו וזוכה לדור ישרים מבורך כמו רבי יהושע שזכה לגדולה בזכות הנהגת אמו ואמרו חז"ל במסכת יומא דף לט ע"א תנו רבנן: והתקדשתם והייתם קדשים – אדם מקדש עצמו מעט – מקדשין אותו הרבה, מלמטה – מקדשין אותו מלמעלה, בעולם הזה – מקדשין אותו לעולם הבא.