לפני שאפתח בסיפור אי אפשר שלא להתרגש מהשחרור של עידן אלכסנדר, ובקרוב כל החטופים בעז"ה, ודווקא בעקבות המפגש המרגש של החטופים עם משפחותיהם הייתי רוצה לדבר היום על משמעות של מפגש.
וכך משתף תלמיד שעובר תהליכים בקבוצות שבמסגרת בית הספר להכשרת יועצים: "היו ימים שחשבתי שהדבר הכי נפלא זה שאחרים מתייחסים אליי, נותנים לי מקום – או לחילופין להפך, כשאני מתייחס לאחרים ונותן להם מקום. חשבתי שזוהי משמעות של מפגש אמיתי.
אבל לאחרונה, במפגש איתכם, הבנתי שמשהו אחר קורה כשבאמת נפגשים.
עוד באתר:
זה התחיל בבוקר. מישהו דיבר אליי בצורה שלא אהבתי. קפצתי בפנים. נעלבתי. התכווצתי. ואז, רגע של כנות: למה אני כל כך נפגע?
ופתאום קלטתי – אני מצפה שהוא יתנהג אליי כמו שאני הייתי מתנהג אליו. כאילו שהוא חייב לפעול לפי הכללים שלי, לפי הקוד הפנימי שלי.
ואז קרה מקרה נוסף – הפוך. אני אמרתי לאשתי משפט יומיומי, אבל ראיתי על פניה משהו. שאלתי את עצמי: אם היא הייתה אומרת לי את אותו המשפט – איך הייתי מגיב?
והבנתי שכן, הייתי נפגע. פתאום קלטתי – כמה אני בעצמי עובר על הכללים שאני דורש מאחרים. כמה אני צריך ללמוד ענווה.
אחר כך התחילה הפסיכודרמה. תרגיל של מפגש עם חבר – שיר שמתנגן, עיניים שנפגשות, גוף שנוכח. ופתאום – אני שם באמת. רואה ונראה.
ואז נבחרתי לעבור פסיכודרמה בעצמי. ראיתי איך פעם נלחמתי על מקום בקשר – רק כדי לא להיעלם. ואיך אשתי, מתוך פחד לאבד אותי – גם לא באמת הייתה שם. אבל הפעם – משהו השתנה. הייתי נוכח. גם לעצמי, גם לה. לא רק לוקח מקום – גם נותן.
ובסוף עשו סוציומטריה. התבקשנו להעמיד את חברי הקבוצה לפי תחושת הקרבה. ודווקא מי ששמתי בסוף – ממנו הרגשתי חיבור. וגם האחרון – דווקא שם מצאתי תכונה שאני אוהב, אבל אולי משתמש בה בלי לשים לב, כאילו הוא אובייקט. דווקא הכנות הזו – יצרה חיבור. כמה מעט אנחנו יודעים על הקשרים שלנו.
ופתאום הבנתי – כל היום הזה, כל מה שעברתי – לא היה על אחרים. זה היה עליי. על היכולת שלי להיפגש באמת.
וכאילו שזה לא נגמר", ממשיך אותו תלמיד ומשתף, "בדרך הביתה, סימנתי חניה. מישהו חתך אותי ונכנס. ברגע הראשון – רציתי להתפוצץ. אבל אז – נזכרתי בכל היום. ונרגעתי. לא כי הוא צודק – אלא כי הצלחתי לפגוש אותו. להיכנס לנעליים שלו. לראות גם אותו.
חשבתי שאולי, זה המשמעות של מה שהתורה אומרת: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" – לא רק להבין את הסיפור שלו. אלא לפגוש אותו. גם כשזה קשה. גם כשזה לא נעים.
וככה, היום הזה נגמר – לא בשיעור על פסיכודרמה, ולא בהרצאה על זוגיות – אלא בחניה, ברחוב, עם לב פתוח קצת יותר", עד כאן דבריו של אותו תלמיד.
והאמת שגם אני הבנתי את העומק הזה כעת כשהגעתי לרדיו, יש כאן בכניסה מכשיר שנקרא טביעת פנים שדרכו נפתח דלת הכניסה לרדיו, הסתכלתי למכשיר וראיתי את עצמי. ולרגע חוויתי שפחות נעים לי להסתכל. לא מהמראה – אלא מהמפגש. כי פתאום הבנתי את המשמעות של מפגש, היא החזירה לי את המבט.
ובואו נלמד כמה תובנות מהסיפור:
מפגש אמיתי לא תלוי בהתייחסות הדדית – אלא במוכנות לראות ולהיראות באמת.
כללי ההתנהגות שלנו – לעיתים הופכים לציפיות שמונעות מפגש אמיתי.
כנות עצמית – היא שער להבנה עמוקה וענווה.
אנחנו לעיתים שופטים אחרים לפי חוקים שאנחנו בעצמנו לא עומדים בהם.
לפעמים רגע של קרבה מתגלה דווקא מול מי שחשבנו שהוא הכי רחוק.
הפסיכודרמה מלמדת שהקשר נבנה לא רק בלקחת מקום – אלא גם ביכולת לתת.
גם תגובה רגשית פשוטה (כמו בכביש) יכולה להפוך לרגע של מודעות ומפגש.
משפט חז"ל מקבל משמעות חדשה כשחווים אותו בגוף ובנפש – לא רק בראש.
הדרך ללב פתוח עוברת דרך פגיעות, מודעות וכנות מתמשכת.
האזינו לדברים המלאים, מתוך התוכנית 'בית נאמן' בהגשת הרב אריה אטינגר:
