הילד בודק גבולות; כך ההורים יצליחו להתגבר

מה קורה להורה – כשילד שהוא אוהב פתאום לא רוצה לקום מהמיטה

האם יכול להיות שאנחנו מאבדים שליטה – דווקא כשאנחנו מנסים לשלוט

האם גיל ההתבגרות של הילד – הוא גם גיל ההתבגרות של ההורה

מה עושים כשהילד מרים עלינו קול – אבל בתוכו הוא פשוט מבקש: תבינו אותי…

האם יכול להיות שהכאב של הילד – פותח אצל ההורה פצעים שהוא שכח שהיו שם?

כשהילד סוטה מהמסלול – האם אנחנו עדיין יודעים מי אנחנו כהורים

מה קורה כשהילד בודק גבולות – וההורה בודק את ערכו?

 

 

 

 

יש רגעים בחיים שההורים קמים בבוקר, אבל הלב לא קם אתם.

השעון מצלצל, השמש זורחת –והילד, הנער עדיין במיטה
לא בגלל שהוא עייף – אלא בגלל שהוא מתוסכל, ההורה מנסה להעיר את הילד, והנער עונה, אני לא אקום, לא היום וגם לא מחר

ההורים בלחץ להספיק להגיע לעבודה, אבל הם בעוד יותר לחץ מה יהיה עם הילד שלהם, מה יהיה בעתיד שלו

וכאשר הם יוצאים לעבודה, כולם נוסעים אפילו יש להם מצב רוח לצפור על מי שמתעכב…והם בעולם אחר בפלנטה אחרת, הם בצער בעצבות בכאב ובבכי גדול על הילד שלהם

יש הורים שאומרים, פעם היינו הורים. היום אנחנו לוליינים הולכים על חבל דק בין הבנה לגבול, בין רגש להיגיון, בין ייאוש לתקווה

כל מילה יכולה להבעיר. כל שתיקה – עלולה להכאיב הבית הופך לשדה מוקשים… עם נעלי בית

האמא אומרת
אני מכינה לו את האוכל שהוא אוהב – והוא לא אומר תודה
אני בוכה בלילה – והוא ישן טוב עם אוזניות
אני מדברת עליו בתפילות – והוא מדבר עליי בטלפון לחבר שלו"

 

ההורים מתחננים לשינוי, שינוי של הילד, אבל התקווה והשינוי לא יתחילו אצל הילד אלא אצל…ההורים!

 

האור שם מתחיל השינוי
לא שינוי שלו – קודם כל שינוי שלנו
כי החינוך האמיתי לא מתחיל כשילד עושה מה שאומרים לו – אלא כשאנחנו לא מתפרקים גם כשהוא לא עושה מה שהוא אמור לעשות

החוסן היציבות העוצמה הנחישות המחוייבות לערכים שלנו לעשייה יעילה גם שהוא פרק עול, זה חינוך שהוא רואה מפנים ולא יישכח לנצח.

אם אנחנו רואים שאנו מעירים את הילד בבוקר, ולא רק הוא אמור להתעורר מהרעשים אלא גם כל השכנים… אז כנראה שאיבדנו את הכוון הבריא איך מעירים נער שמורד

אם הורים מוצאים את עצמם שוב ושוב מרימים את הקול, מתווכחים ומאשימים, הקשר הוא לא בריא לא יעיל הורס ומזיק

אז מה הורים אומרים כשאין מה לומר

איך אפשר לחזק קשר עם ילד שבור – בלי לשבור את עצמנו ההורים

האם נוכל לבנות אמון אחרי שכבר התרסק כל הגשר?

הידיעה שחשובה שתהיה היא שלכל ילד יש שער בלב – והוא לא תמיד נפתח עם מפתח
לפעמים הוא נפתח עם דמעה.

עם הקשבה.

עם שתיקה לא שיפוטית עם קבלה

עם זמן, במהלך מה שנעשה בזמן שעובר

כשאנחנו ההורים לצד הילד, הילד לומד שאנחנו לא מתייאשים ממנו, הוא גם לומד שיעור לחיים שהוא לא יתייאש מעצמו

גיל ההתבגרות זה זמן של שיעור, שעור גדול להורים, שיעור על כאב ותקווה, גיל ההתבגרות  ומרד הנעורים זה שלב שבו ההורים עושים שינוי בחיים שלהם

כאשר הילדים נכנסים לגיל ההתבגרות –גם ההורים עצמם עוברים שלב נפשי טעון

גיל ההתבגרות של הילד הוא מראה חזקה ומבלבלת להורה

 

הילד בודק גבולות –ההורה מרגיש שהוא איבד שליטה

הילד מתחיל להתרחק – וההורה פתאום מגלה כמה חסר לו הקשר

כשהילד בגיל ההתבגרות – ההורה נכנס לגיל של התבוננות מחודשת על החיים

יש כאן זמן של שבר זהות הורית

כשהילד קטן – קל להורה להרגיש משמעותי, נצרך, חזק

כשהילד כבר לא "צריך את ההורים"

ההורים מטילים ספק בחשיבות ובמשמעות שלהם

יש להם שאלות של ערך עצמי, תכלית, הצלחה וכישלון רגשות אשם או הזדהות יתר

ההורה רואה את הילד שלו סובל – וזה מפעיל את הילד שבתוכו

 

הכוונה היא כאשר הורה רואה את הילד שלו כואב – הוא לא מגיב רק כהורה כבוגר אלא גם הוא מגיב כמו ילד קטן שלא מצליח לעצור את הדחפים שלו, גם הוא מגיב כמו ילד

ופעמים זה מפעיל פצעים לא ישנים פצעים לא פתורים, הוא הרגיש בתור ילד דחוי לא אהוב לא רצוי מתוסכל בלי משמעות, הוא הדחיק את כל הכאבים האלה, אז הוא לא פתר את הכאבים הוא פשוט המשיך בחיים, כיום שהוא רואה את הילד שלנו, כל הפצעים נפתחים שוב

הכאב נשאר בנפש, וכאשר ההורה רואה את הילד, את הנער שלו, ההורה לא מצליח להגיב עניינית

לדוגמא,

ילד חוזר מהכיתה, מהלימודים, הילד בוכה הוא אומר: "המורה צעק עליי. כולם צחקו על יי "

התגובה של ההורה לא תתבסס רק על השכל היא תושפע רגשית מהשאלה

ואם ההורה בעצמו חווה השפלה בעבר שלו, הוא מבין שהוא צריך לחבק את הילד שלו, אבל הרגש מתוסכל והוא נמצא בקונפליקט, מה עושים, האם מחבקים את הילד מה שהמח אומר, או שכועסים על הילד, למה אתה נותן שייפגעו בך…

שההורה היה קטן פגעו בו

כעת הוא לא מוכן שזה יהיה, הוא מכריז 'לא עוד' בגלל שהוא לא הצליח הוא 'כועס' למה זה לא מצליח והוא 'מאשים' את הילד אתה חייב לעשות שינוי אתה חייב להגיב אל תתן שייפגעו בך

הוא לא כועס על הילד

הוא כועס בגלל חווית העבר שלו

בגלל הילד שבתוכו, הילד ההוא שלפני 30 שנה נפגע וכעת התסכול שוב צף ועולה, הוא כועס על החוסר אונים של הבן שלו, אין לו סבלנות לבן שלו שיגיב בצורה בריאה נכונה הדרגתית שיבין בהדרגתיות איך מפתחים גישה בריאה

ההורה מגיב על החלק הלא פתור שבתוך נפשו פנימה

• ההורים מגיב כאילו הילד נמצא בסכנה קיומית זה מפעיל בתוכם תחושת אובדן שליטה

הילד סובל עכשיו
אבל מי שעוד חסר אונים – זה הילד שבתוך ההורה

אז נחזור לנקודה שהתחלנו, ההורה שואל את עצמו מי אני, כשהילד סוטה ממסלול הדרך הבריאה והיעילה אז גם ההורים מתחיל לשאול את עצמו שאלות קיומיות

כשהילד שואל "מי אני?" – גם ההורה מתחיל לשאול
?האם אני מימשתי את מי שאני

יש גם להורים קושי גדול, יש להם ערכים מחויבות לערכים ומטרות ואז ההורה מגלה שהילד לא משלים את סיפור החיים שלו

לעיתים, ההורה השליך על הילד את דמותו האידיאלית.
לדוגמה: ההורה אומר לעצמו בתוך המחשבות והלב פנימה "אני לא למדתי – אבל אתה תלמד"

כשהילד "מורד" בציפייה הזו – ההורה חווה אכזבה לא רק מהילד – אלא מעצמו, התסכול שלו מעצמו, שוב צף ועולה…

בצורה עמוקה נוספת

ההורה מרגיש שהילד רואה את החולשות שלו

– וחושף את המקומות שבהם הוא לא אמיתי רציני ואוטנתי

ופעמים זה מעורר אצל ההורה תחושת  בושה, חוסר ערך, פחד

בתקופת גיל ההתבגרות שהילד בודק גבולות מתמרד מתנתק רגשית מבקר את ההורה שואל שאלות קשות, אז ההורה עלול להרגיש חסר אונים מאוים, נבגד דחוי, מיותר מותקף וההורה מתחיל לפקפק באיכות שלו, בערך שלו.

זה תהליך של היפרדות ההורה מ'ההורות הישנה ולידה של 'ההורה החדש'

הבוגר הלא מאוים, ההורה שמוכן להבין ולהודות שאין תמיד תשובה לכל שאלה, אין תמיד מענה לכל בעיה הוא מקשיב לילד שלו לנער שלו והוא עצמו גם ב'מסע'…גם הוא בשלב של התבגרות

ההורה מבין שהוא כבר לא 'מנהל' את הילד אלא רק מלווה את הילד

ההורה מפנים שגם הוא בתהליך ולכן גם הוא  פחות מתקיף מאשים פוגע אלא מעודד מחזק מבין לא מחפש להאשים אלא מחפש קשר

זה לא רק הילד במעבר – אלא גם ההורים ופעמים זו המשפחה כולה

ההורה חייב לעבור תהליך של קבלה, ההורה מאד ביקורתי כלפיי עצמו, מתוסכל מעצמו, כעת הוא חייב לעבור תהליך של 'קבלה', הוא מקבל את עצמו ואת המשברים שלו, הוא מוכן להודות שהוא חסר אונים הוא מוכן לקבל את המורכבות של החיים

אם הילד מקבל את התהליך שלו, הוא גם מוכן לקבל את התהליך של הילד

צריכים לזכור גם הנער מתוסכל והוא לא יודע לקבל את עצמו, ושההורה מקבל את מורכבות החיים גם הילד לומד להבין כמה החיים מורכבים ומסובכים

כשהילד לא מקשיב למה שאנו אומרים הוא מקשיב למה שאנו חיים

הילד לומד להכיר האם אני ההורה מוכן לקבל את מורכבות החיים, שזה כולל את הילד שלו, הוא בודק האם אנו אוהבים אותו אפילו שהוא מתנהג כמי ששונא אותנו

האם איכפת לנו ממנו גם שהוא משדר שלא איכפת לו מאתנו
כשההורה מוצא את עצמו – גם הילד מרגיש פחות אבוד

הילד לא מחפש להכאיב  הוא פשוט כואב בעצמו הוא מבולבל הוא מרגיש לבד הוא מרגיש שהוא לא שייך שהוא לא מוצלח שהוא לא מובן

ובשלב ההתחלתי הוא גם מרגיש אשמה על זה

אבל חשוב לא לאבד תקווה, וזה לא סתם שיר או משפט, זו אמת, ולמה? גם אם נראה שהילד, נזכור הוא רק בתהליך…

הוא לא הלך לאיבוד
הוא פשוט עוד לא מצא

הוא צועד, הוא פוסע,  הוא מתבלבל
הוא מנסה, טועה, נופל וקם –
הדרך שלו איננה קו ישר – אלא שביל מפותל של שאלות, שתיקות, ואור עמום בקצה

חשוב שאנחנו ההורים לא נסתכל עליו כמורד אלא כמברר, לא כבורח אלא הולך לאט הוא יחזור לדרך הוא פשוט מחפש מהי היא לא הדרך, הוא לא מקבל מאתנו מהי הדרך אלא הוא רוצה לבחון ולמצוא את הדרך אחרי שהוא יאמר 'לא' למה שהוא רע…

הוא לצערנו יטעם טעמי חיים שונים, יתאכזב ויחזור לחיים שהוא ראה בבית, הוא יחזור לערכי ההורים, אבל ההורים צריכים לשמור על עצמם על הערכים שלהם, כדי שיהיה לילד לאיפה לחזור

אנחנו אומרים שהוא 'מורד' אבל הוא בעצם גם  אמיץ הוא שונה משאר האחים והאחיות הוא מוכן לעשות ולעבור תהליכים שאין לו תשובות עליהם, הוא מוכן להתנסות, יש לו אופי מעניין מרתק ומקורי, לפחות כך אנו ההורים צריכים להסתכל עליו, הגישה הזו של ההורים כלפיו תעזור להפגין חמלה רחמים אהבה ובהמשך גם קשר עם הילד זו דרך לראות שזה לא 'סתם' תהליך של 'הרס' אלא תהליך של …'בנייה'

הוא צריך  לראות שיש אהבה גם כשאין הישגים

אבל כשההורים מאבדים שליטה, הם גם מאבדים את הערך של הילד שלהם
גם אם ההורים לא מצליחים "לשנות" אותו   עצם זה שאנו שם בשבילו זה מה שיכול יום אחד להצמיח מחדש קשר.

 

גיל ההתבגרות עלול להיות  שלב שבו הילד בונה את עצמו מחדש

זה שלב של שינוי זהות, מרד פנימי, חיפוש משמעות, דחיית סמכות זו גם תקופה של פגיעות נפשית גבוהה, נטייה להתנהגות בסיכון.

מתבגרים רבים מרגישים שאף אחד לא מבין אותם באמת – גם לא ההורים, הם מרגישים נשלטים על ידי היצרים החברה המרד של גיל הנעורים

הם פעמים סובלים מתחושה של חוסר ערך, של ריק של שאלת הזהות שלהם הם פעמים מרחמים על עצמם ופעמים הם כועסים על עצמם

בהרבה מקרים הנער בתקופה של בדיקת גבולות

הנער מנסה לבדוק עד איפה מותר לי

הנער סובל ממרד נגד מוסכמות – לעיתים זה בא לידי ביטוי בהתרחקות מהמשפחה, מהמסגרת

הנער בוחן את הסמכות ההורית, ולעיתים גם מערער עליה רק כדי להרגיש עצמאי, יש לו כמו יצר גדול תאווה גדולה לעצמאות

חשוב שההורים יעניקו לילד את העצמאות את הבגרות את האחריות

בגיל ההתבגרות הילד נעשה יותר נגרר אחרי פיתוים ותאוות, בזמן הזה, טוב חשוב ואפילו מציל חיים! לארגן לו 'אחריות' כלומר שהוא ייתנדב במקומות שבהם הוא פוגש חולים נכים סובלים והוא יעזור יסייע, שהוא ייפגוש את העולם הרחב את החוסר אונים ואת האחריות והבגרות שלו את היכולת שלו להיות 'משפיע' ובעל ערך

שהוא ייתנדב במקומות של אחריות שיפגוש את טעם החיים = טעם הסיפוק בחיים

לתת לנער מפגש עם מציאות של קושי

אחריות נתינה הצעה כזו יכולה לחולל פלאים

במקום שהנער יסבול מכך שהוא

מרגיש משועמם או חסר ערך

הוא יפגוש את 'האחריות' ואחריות מחוללת זהות

אחריות זה לא רק "משימה" – זו הכרה של המבוגר בילד כמי שיכול לתת

לא רק לקבל
כשהוא מרגיש שמאמינים בו – זה בונה לו עמוד שדרה פנימי

מפגש עם סבל – מייצר חמלה ובשלות

כשנער פוגש אנשים שמתמודדים עם מחלות

כאב, מגבלות – הוא נחשף ליכולת ליצור לעשות להיות בעל ערך הוא טועם את טעם החיים

הנתינה היא יכולת של האדם לברוא את עצמו, כך האדם מעניק משמעות למי שהוא

האדם הנותן מרגיש משמעות וחשיבות

כך הוא נעשה פחות ילדותי פחות אנוכי זה מחזק אצלו את הערך העצמי לא דרך תחרות או השוואה אלא דרך עשייה

הוא מרגיש חשיבות ושייכות לעולם של בוגרים לעולם של אחראים זה מעניק לו תשומת לב חיובית

לבחור מקום שמתאים לגיל   ליכולות  אנו

ולתווך לו את זה כאמון – לא כעונש

בכוח ההשפעה – האדם מוצא את עצמו
לפעמים הוא צריך שמישהו יאמין בו כדי לתת לו משימה
ואז הוא מגלה בעצמו חלקים שלא ידע שיש בו

עוד בעיה שהורים מתמודדים אתה, התמכרויות כמו עישון מה שמתחיל  מסקרנות

לחץ חברתי, הניסיון להיראות כמו בוגר

• עזרה להסיח דעת מכאבים פנימיים – מעין הרגעה עצמית

שימוש ראשון לרוב מתוך לחץ חברתי  בהמשך מתוך הרגל/תלות נפשית

ולכן ככל שילד מגיל קטן יותר אוהב אחריות מקבל אחריות מקבל תפקידים זוכה לאמון, הוא לא נבהל מכאבים ואתגרים בחיים, לכן הוא גם לא מרגיש צורך לברוח אל המקומות המסוכנים

החברה היא תחרותית בקלות יכול הילד לא להאמין בעצמו וביכולות שלו, ולכן תזונה רגשית חשובה מאד היא חיבור לילד ואמון בילד, להקשיב באמת, בלי לשפוט לא רק סתם מרד נעורים

גיל ההתבגרות הוא קרב עדין בין הרצון לפרוץ  לבין הצורך במסגרת
ככל שהמבוגר מעניק נוכחות יציבה, רגשית וערכית – כך יוכל הנער לבנות את עצמו

צריכים לזכור, גיל ההתבגרות מאופיין בהתפרקות הזהות הילדית ובניית זהות עצמאית

המתבגר שואל את עצמו

מי אני? מה הערך שלי? מה מייחד אותי

בהיעדר מסגרת יציבה או דמויות לחיקוי – נוצרת תחושת ריק, מה שמגביר נטייה לבריחה, סיכון והתמכרות

יש דחף לעצמאות וגם ישנו פחד מתלות

הנער דוחה כל שליטה חיצונית, אך בתוכו עדיין זקוק להכוונה

הוא נע בין רצון להשתחרר – לבין כמיהה לסמכות מרגיעה

המתח הזה מייצר לעיתים התנהגות של "דווקא" עושה ההפך ממה שמבקשים ממנו

יש לנער קושי בעיבוד רגשי

רגשות חזקים מציפים אותו: בושה, כעס, אכזבה, חרדה, קנאה

אין לו עדיין כלים להתמודד עם רגשות אלו בצורה בוגרת

לכן, הוא פונה לדרכים של הסחת דעת או הרגעה עצמית: עישון, טלפונים מסכים וכדומה,

יש לו פחד מדחייה חברתית

תחושת הזהות בשלב זה תלויה מאוד באישור מהסביבה

הנער חושש להיות חריג – ולכן  הוא נוטה לחקות אחרים גם כשהוא לא באמת רוצה

ופעמים יש לו צורך חזק להיות "שייך" גם במחיר של פגיעה עצמית

הנער סובל מהרבה קונפליטקטים בין צרכים ורצונות, מצד אחד להיות ערכי ומצד שני לתת ביטוי ליצרים או להשתייכות חברתית

בגלל המתח הזה, התוצאה עלולה להיות התנהגות אימפולסיבית, התמכרות, הפרות גבול – ואחר כך רגשות אשם

לכן חשוב לזכור, מאחורי כל התנהגות קיצונית – יש כאב רגשי או צורך לא ממומש

הילד לא "בעייתי" – אלא מחפש פתרון למשהו שהוא לא יודע לבטא במילים

המענה הנכון מתחיל באמפתיה עמוקה נוכחות לא שיפוטית הוא צריך שייראו את את האדם שמתחת

להתנהגות

 

זו לא סתם "מרידה" – אלא צעקה

הנער לא מבקש לפגוע, אלא מבקש שיבינו אותו

לעיתים קרובות: טראומה לא מדוברת, כאב רגשי, תחושת חנק או חוסר שייכות.

גם קריסת זהות דתית – היא משבר רגשי ולא אידיאולוגי

הנער לא "עבר צד" – אלא מתמודד עם קריסה פנימית

• הורים ומחנכים שרואים את האדם ולא את ההפרעה – מצליחים ללוות גם את הרחוקים ביותר

הילד חייב לדעת: אנחנו איתך, גם כשאתה לא מתפקד

חשובה מאד תשומת לב לצרכים רגשיים

לא רק לימוד, אלא גם שייכות, כבוד משמעות

גבולות מינימליים עם כבוד – לא מתוך כוח אלא מתוך אמון

לא להטיף, לא להכריח, לא להתווכח על אמונה

• לא להעניש אלא לשמור על שיח רגוע :

לפעמים כדי להציל נשמה – צריך לשתוק יותר ולחבק יותר

נער צריך להרגיש שהוא יותר מהבעיה שלו

לא לצעוק "אתה מכור!" – הוא יודע את זה טוב

לא לאיים "אתה לא תקבל כלום!" – זה רק מעמיק את הפער

מה עושים ואיך מגיבים במקרה

שהילד כועס על ההורים שלא מחנכים טוב

 

זה אולי נשמע כמו חוצפה, אבל מתחת לזה מסתתרת תחושת חוסר צדק, קנאה, כאב ישן שלא טופל

לפעמים זה גם ניסיון לתקן את מה שהוא מרגיש שהוא לא קיבל.

להקשיב לו – בלי להגן, בלי לתקוף

אני שומע שאתה חושב שאנחנו לא הוגנים, בוא תסביר לי איך אתה רואה את זה

להפוך את הרגש לשיח ענייני תכלתי למען הגעה לפתרון

להתרגל לסגנון מילים בסגנון של
יכול להיות שבאמת חווית את זה ככה

זה כואב לי לשמוע את זה, ואני רוצה להבין אותך

אבל לא… לגלגל עיניים לא לשדר "מי אתה בכלל שתגיד לנו איך לגדל ילדים, לא להיכנס למאבקי כוחות

ילד שמתוסכל מהוריו – זה ילד שניסה שוב ושוב לקבל חום, קבלה, הבנה… ולא הצליח
התסכול –

כן כדאי

לשאול אותו שאלה אחת אמיצה
אם היית יכול לבחור איך היית רוצה שידברו איתך בבית – איך זה היה נראה
(זו שאלה שיוצרת פתאום תקווה. מקום)

לאמר, אני שומע שאתה מתוסכל מאיתנו.

זה קשה לי לשמוע – וגם חשוב לי שתדע: אני לא שופט אותך, אני פשוט רוצה לתקן

חשוב

לא להגיב מיד. לא לפעול מתוך פגיעה.