יום הדין מתקרב: זה מה שיוכרע בחג השבועות

איך מעבירים את התורה לדורות הבאים?

אומר המדרש: בשעה שקיבלו ישראל את התורה – נתקנאו אומות העולם. שאלו: מה ראו ישראל להתקרב אל הקב"ה יותר מכל שאר האומות?
ענה להם הקב"ה: "הבו לה' משפחות עמים" – הביאו את ספר היוחסין שלכם.
ולעומת זאת – על בני ישראל נאמר: "ויתילדו על משפחותם" – יש להם שורשים, רצף דורות, זהות והמשכיות.

נמצאנו למדים שעם ישראל זכו לקבל את התורה בזכות היוחסין שלהם.

אבל יש לשאול:
הרי במשנה במסכת אבות נאמר:

"התקן עצמך ללמוד תורה – שאינה ירושה לך."
והרי משם נראה שאין התורה ניתנת בירושה – אלא כל מי שמתייגע בה, זוכה בה. אם כן, כיצד ייחוס משפחתי מקנה זכות לקבלת התורה?

הסברו של האבן ישראל

קבלת התורה לא הייתה מאורע חד-פעמי – אלא ברית נצחית לדורות

כפי שנאמר על אברהם אבינו:

"לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה"

כדי שהתורה תמשיך מדור לדור, צריך שתהיה שרשרת של העברה  רציפות וקבלה  כדברי הכתוב:

"והודעתם לבניך ולבני בניך – יום אשר עמדת לפני ה' בחורב

וזה יתכן רק כאשר הדור הנוכחי מעריך את הדור הקודם  ורואה בו מקור סמכות רוחנית. אם בני הדור מחשיבים את אבותיהם כגדולים מהם, הם מוכנים לקבל מהם את דרך התורה.

חז"ל אמרו (שבת קי"ג):

"אם הראשונים כמלאכים – אנו כבני אדם, ואם הראשונים כבני אדם – אנו כחמורים."
היינו: היכולת לקבל תורה מדור קודם – תלויה בכך שנכיר בגדלותם.

 

אם הדור הקודם באמת היה "כמלאכים" – שלמים בעבודת ה', אזי הבנים יכבדו אותו ויקבלו ממנו.
וכך מתאפשר רצף של תורה: דור שמעביר לדור – לא רק הלכה, אלא יראת שמיים, מסירות נפש, ותחושת שליחות.

המדרש דורש:

שלושה דברים ניתנה התורה בהם – באש, במים, ובמדבר.

מה פשר שלושת הסמלים הללו?

רבי מאיר שפירא מלובלין כותב (בהקדמתו לשו"ת אור המאיר):

אלו אינם סמלים חיצוניים – אלא שלושה מצבים נפשיים של מסירות נפש:

אמרו חז"ל"אין דברי תורה מתקיימים – אלא במי שממית עצמו עליה."

 

כלומר, התורה מתקיימת רק אצל מי שמוכן לוותר על הנוחות, למסור נפשו ולחיות את התורה בכל רמ"ח אבריו.

• ספר יוחסין – מסמל רצף, המשכיות ואמון בין הדורות.
• קבלת התורה – היא זכות הנבנית לא רק על אישיות האדם עצמו, אלא גם על שרשרת הדורות שהוא מחובר אליה.
• אש, מים, ומדבר – הם לא רק מקום מתן תורה, אלא מצבי נפש שאדם צריך לעבור כדי לקבל תורה, מצבים של מסי"נ.

ואם נראה בסדר ימות עולם של כלל עם ישראל 'זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור"

נראה שהתכונה הזו של מסירות נפש טבועה בנפשם מאז שקיבלו את התורה, בנ"י לא נרתעו מלהישרף ולפשוט את צוואריהם לשחיטה

"באש" הכוונה על אברהם אבינו ראש האומה הישראלית ששבר את כל צלמי תרח אביו ופרסם את שם ה' בעולם במסירות נפש ולא נרתע מנמרוד הרשע שזרק אותו לכבשן האש בגלל אמונתו בה' מסירות נפש זו נמשכה גם בעקידת יצחק כשלקח אברהם את האש ואת המאכלת כדי להקריב את יצחק בנו על המזבח ובכך נטע את הכח של מסירות נפש בבניו אחריו עד סוף כל הדורות

אולם אם צעד זה של מסירות נפש היה רק של אדם יחיד מיוחד כאברהם אבינו הרי בא המאורע השני במים בשעת קריעת ים סוף כשאמר הקב"ה למשה רבינו 'מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו'  אז נחשון בן עמינדב קפצו ושבט יהודה ואחריהם כל ישראל במסירות נפש קפצו למים הסוערים מוכנים ומזומנים אפילו לטבוע בים כדי לקיים מצות ה'

אך ניסיון זה היה רק מסירות נפש של רגע מסוים שהחל והסתיים בקפיצתם של ישראל לתוך הים כי אז בא המאורע השלישי

אח"כ במדבר = מסירות נפשם של כלל ישראל כשיצאו ממצרים שלא היססו ללכת אחרי ה' ארבעים שנה במדבר בארץ שממה כמו שכתוב:

"…וגם צדה לא עשו להם" כמאמר הנביא ירמיה 'כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה

הביאו לי ספר יוחסין של מסירות נפש

אבל אתם אומות העולם בני עשו וישמעאל שאין בספר יוחסין שלכם שום מעשה גבורה של מסירות נפש לה' ולתורתו אלא אדרבה קיבלתם ירושה של כפירה בה' ובתורתו כדי לרדוף אחרי הבלי עולם הזה הלכתם בדרכו של עשו הרשע שמכר ליעקב את עבודת הבכורה תמורת נזיד עדשים

ירשתם מישמעאל את התכונה של עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים אז כיצד אתם רוצים לקבל את התורה שצריך מסירות נפש לקיומה

הביא השל"ה הק'

במסכת שבועות (פרק נר מצות אות ט) בשם המקובל האלקי בעל התולעת יעקב דבר נפלא ונורא שחג השבועות הוא יום הדין של מתן תורה

אומר השל"ה הק', שחייב אדם לשמוח בזה החג ביותר כי הוא יום שזכינו בו לכתר תורה

ולכן אומרת הגמ', בעצרת, בחג השבועות, צריכים לשמוח לא רק ברוחניות אלא גם בגשמיות, על כל המועדים דנה הגמרא האם זה יום שמחה רוחני בלבד או שמא גם גשמי, אבל על שבועות אומרת הגמ' אין חולק שזה בוודאי חג שהוא גם רוחני וגם גשמי, (בעינן נמי לכם)

כמו שכתוב גילו ברעדה, אמנם רעדה, יום הדין על התורה, אבל גם גילו, שמחה

בחג השבועות הדין הוא על רוחניות כמה יוכל האדם לעסוק בתורה בעיון במהלך השנה

ולכן זה גם יום הדין של  פירות האילן כי בזכות קבלה ומחויבות לעסוק בתורה, נזכה לשפע רב טוב של השגות התורה העמל בתורה

וכמו שכתוב בפרשת בחוקותי, אם בחוקותי תלכו, שתהיו עמלים בתורה, אז הארץ תתנה את פירותיה

אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו אומר רש"י, אם בחוקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה ואח"כ אומר הפסוק, ואת מצוותי תשמרו הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים

עיקר המצווה של ת"ת זה לעסוק בתורה בעמל ויגיעה כדרך העוסק במשא ומתן, וכך אנו מברכים, 'ולעסוק' בד"ת.

לכן 'העמל' תורה בחג השבועות הוא מהותי כ"כ.

ולכן לפני חש השבועות, קוראים את פרשת במדבר, הפרשה שמסמלת את המסי"נ של עם ישראל, המדבר, הוא סמל למסי"נ, שעם ישראל היו 'במדבר'.

וכך מתחיל המדרש את פרשת במדבר,  שהתורה ניתנה באש במים ובמדבר כדי ללמד אותנו שצריך לעסוק בתורה במסירות נפש כמו אברהם אבינו שמסר נפשו בכבשן האש וכמו עם ישראל שקפצו לים במסירות נפש וכמו עם ישראל כשיצאו ממצרים שהלכו אחרי ה' במדבר בארץ לא זרועה

ונלך שלב אחד קדימה, גילנו לנו חז"ל במדרש ב"ר שחמשה חומשי תורה מכוונים כנגד 5 פעמים אור שנזכרו ביום הראשון של מעשה בראשית

ויאמר אלקים יהי אור' ויהי אור' וירא אלקים את ה'אור' כי טוב ויבדל אלקים בין ה'אור' ובין החושך ויקרא אלקים ל'אור' יום ולחושך קרא לילה ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד

ממשיך המדרש, אמר רבי סימון חמש פעמים כתוב אור כנגד חמשה חומשי תורה

ויאמר אלקים יהי אור כנגד ספר בראשית שבו נתעסק הקב"ה וברא את עולמו, כל העולם זה 'אור'.

אח"כ פעם שנייה –  ויהי אור כנגד ספר ואלה שמות שבו יצאו בני ישראל מאפילה לאורה

אח"כ  וירא אלקים את האור כי טוב כנגד ספר ויקרא שהוא מלא הלכות רבות, ההלכות הרבות זה 'האור'.

אח"כ  ויבדל אלקים בין האור ובין החושך כנגד ספר במדבר שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ

כלומר ההבדלה בין יוצאי מצרים לבין באי הארץ זה אור, ואת זה נרצה להבין, מהי המשמעות מה הכוונה ולמה זה נק' אור

אח"כ ויקרא אלקים לאור יום כנגד ספר משנה תורה שהוא מלא הלכות רבות, האור זה ההלכות הרבות.

אם כן הגדרת יוצאי מצרים כאור לעומת באי הארץ כחושך, כתוב בספר בראשית ויבדל בין אור לחושך כך יש הבדל בין יוצאי מצרים לבין באי הארץ

דור אחד הוא האור, ודור שני הוא החושך

דור יוצאי מצרים הם האור, ודור באי הארץ הם החושך, יש מי שלמד ממרע"ה הם דור האור ומי שלמד מיהושע, הם דור החושך

ספר במדבר הוא מבדיל בין האור ובין החושך

אבל ה"פרי צדיק (פרשת בראשית אות ופרשת במדבר)  מבאר אחרת את הדברים, יוצאי מצרים שזכו לשמוע את קול ה' במתן תורה ולמדו תורה מפי משה אשר זכה ללמוד מפי הגבורה באספקלריא המאירה ודיבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו הווה אומר שכל הנהגתם היתה בבחינת תורה שבכתב תורה מן השמים

אולם באי הארץ שלמדו תורה רק מיהושע שקיבל את התורה מפי משה כמו ששנינו במשנה אבות משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע

יהושע לא זכה לדבר עם הקב"ה פנים אל פנים כמשה

וגם כתוב בגמ' תמורה (טז) שבימי אבלו של משה תחת הנהגת יהושע נשתכחו ממנו שלוש מאות הלכות עד שבא עתניאל בן קנז והחזירן בכח הפלפול שהיא תורה שבעל פה נמצא שההנהגה תחת יהושע היתה בבחינת חושך שאין הדברים מאירים באספקלריא המאירה כמו שהיה בימי משה… מצד הגילוי מלמעלה, דור יוצאי מצרים הם 'האור', ודור באי הארץ הם החושך, אלא שאומר הפרי צדיק, יש מהלך נוסף, למי יש עמל תורה, מי צריך לקיים 'כתבם על לוח ליבך' ביגיעה עצומה?

זה הדור של באי הארץ על ידי העסק והעמל בתורה שבעל פה מתגלה האור ומתבררים הדברים בבירור גמור  וכך אומר המדרש תנחומא (פרשת נח אות ג) שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על התורה שבעל פה שנאמר (שמות) כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית, על פי, על פה – התושבע"פ

וזה בגלל  שהתורה שבעל פה היא קשה ללמוד ויש בה צער גדול לכן אופן היגיעה בה נראה כמו  חושך

ונאמר בנביא ישעיה 'העם ההולכים בחושך ראו אור גדול' אלו בעלי התלמוד שראו אור גדול שהקב"ה מאיר עיניהם באיסור והיתר בטמא

בדרך זו מבאר רבי צדוק כמין חומר מה ששנינו בגמרא ב"ב שפני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה והביאור בזה כי משה הוא בבחינת תורה שבכתב שהיא מקור האור כאור השמש ויהושע הוא בבחינת תורה שבעל פה שמקבלת את אורה מתורה שבכתב כאור הלבנה שאין לה אור מעצמה כי אם ממה שמקבלת מאור השמש, הלבנה היא 'החושך' והשמש זה האור.

אומר המדרש איך  היה מרע"ה היה יודע ב40 יום שהוא היה על ההר, מתי יום ומתי לילה, אלא שהקב"ה היה מלמד את התושב"כ ביום ואת התושבע"פ בלילה, תורה שבעל פה בלילה בזמן שליטת החושך גם דרשו בגמרא סנהדרין על הכתוב (איכה) במחשכים הושיבני כמתי עולם

זה תלמודה של בבל והטעם לכך כי העסק בתורה שבעל פה הוא בבחינת הליכה בחושך הלילה כדי לגלות את האור

זה ביאור המדרש ויבדל אלקים בין האור ובין החושך כנגד ספר במדבר שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ כי יוצאי מצרים שלמדו תורה מפי משה הם בבחינת אור של תורה שבכתב שכל קוץ ותג בה הם רק מן השמים אולם באי הארץ שלמדו תורה אצל יהושע הרי הם בבחינת חושך שצריך להאירה על ידי העמל בתורה שבעל פה

לפי הפרי צדיק אור וחושך זו התורה, תורה שבכתב או תושבע"פ

אבל הנצי"ב מוולאז'ין  ב"העמק דבר פתיחה לספר במדבר מבאר את כוונת המדרש באופן שונה, הוא מבאר ויבדל אלקים בין האור ובין החושך כנגד ספר במדבר שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ כי יוצאי מצרים

תחת מנהיגותו של משה רבינו זכו להנהגה ניסית למעלה מדרך הטבע החל מהניסים הגדולים של יציאת מצרים וכלה בירידת המן לחם מן השמים בארבעים השנים שהיו במדבר והנהגה זו היא בבחינת אור זו הנהגה שהיא למעלה מדרך הטבע אבל אצל באי הארץ תחת מנהיגותו של יהושע בן נון השתנה המצב להנהגה של דרך הטבע החל מכך שבכניסתם של ישראל לארץ ישראל פסק המן לחם מן השמים וניזונו רק מלחם הארץ וכלה בדרך שכבשו את הארץ על ידי מלחמות בדרך הטבע והענין הזה התחיל כבר בספר במדבר במלחמות של עם ישראל שנלחמו ישראל בדרך הטבע עם הכנעני ועם סיחון והנהגה זו היא בבחינת חושך בהיותה מלובשת בהנהגה מוסתרת של הטבע

 

זה מה שאומר המדרש, ויבדל אלקים בין האור ובין החשך זה ספר במדבר שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים ובין באי הארץ

אז יש שני ביאורים על מה שמגדיר המדרש את ספר במדבר שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ הביאור של רבי צדוק כי תורתם של יוצאי מצרים היתה בבחינת תורה שבכתב לעומת תורתם של באי הארץ שהיתה בבחינת תורה שבעל פה והביאור של הנצי"ב שיוצאי מצרים זכו להנהגה שלמעלה מדרך הטבע לעומת באי הארץ שנכנסו תחת הנהגת הטבע

ונעמיק עוד, אומר המהר"ל מפראג בספרו באר הגולה באר הראשון שנתן  הקב"ה את התורה בשתי בחינות תורה שבכתב ותורה שבעל פה

כי הן מכוונות כנגד שתי הנהגות שהקב"ה מנהיג בהן את עולמו הנהגה ניסית והנהגה טבעית הנהגה

תורה שבכתב שניתנה על ידי הקב"ה שלא באמצעות היא שורש להנהגה ניסית למעלה מדרך הטבע שלא על ידי התלבשות במערכת הטבע

אבל תורה שבעל פה המתגלה בעולם על ידי שהקב"ה משפיע מחכמתו לחכמי התורה המבררים חידושי תורה בכל דור ודור חכמת התושבע"פ היא שורש להנהגת הטבע שהקב"ה מנהיג את העולם על ידי התלבשות במערכת הטבע של הכוכבים והמזלות

ההבדל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ הוא שיוצאי מצרים השגת תורתם היא בבחינת תורה שבכתב ובאי הארץ השגת תורתם היא בבחינת תורה שבעל פה

לכן זכו יוצאי מצרים להנהגה שלמעלה מדרך הטבע ששורשה מתורה שבכתב ובאי הארץ זכו להנהגה שבתוך הטבע ששורשה מתורה שבעל פה

הקב"ה כרת ברית  עם ישראל, בגלל שהם עם התושבע"פ, התורה שבעל פה היא מקור הקשר עם הקב"ה, כי התורה שנתנה לבני אדם.

הם אלה שעובדים את הקב"ה

גם תחת מעטה ההסתר של הנהגת הטבע

ונעמיק, תורה שבעל פה איננה נספח או פירוש בלבד לתורה שבכתב, אלא חלק אינטגרלי ממהותה של התורה – היא הנשמה הפנימית והחיה שבתוך אותיות התורה הכתובה.

אבל כדי להבין את מעמדה הייחודי, עלינו לשוב לנקודת השבר – שבירת הלוחות הראשונים.

כבר בלוחות הראשונים הייתה כלולה התורה שבעל פה.

הלוחות הראשונים היו "מכתב אלוקים   היו בלוחות את כל האין סופיות של התורה שבעל פה

בלוחות הראשונים נכתבה כל התורה שבעל פה

חז"ל גילו לנו שבלוחות הראשונים לא נכתבה רק התורה שבכתב, אלא כל התורה שבעל פה כולה הייתה חקוקה על הלוחות עצמם.

כשם שאותיות המ"ם והסמ"ך – שאינן סגורות מצד עצמן –בנס היו עומדות בלוחות כך בנס הייתה כתובה עליהם כל חכמת התורה שבעל פה מדרשי הלכה, כללי דרשות, פרטי דינים, רזים וסודות – הכל נכלל בהם.

וכך נאמר בירושלמי שקלים פרק ו' (בהתאם לדעות מפרשי הגמרא שם)

מזה ומזה הם כתובים

כלומר – כל דיבור ודיבור

כל דיוק וכל אות שבתורה – חקוקים היו בלוחות.

הכל היה כתוב ונמסר בלוחות הראשונים

זה היה הנס הגדול: התורה שבעל פה לא נמסרה בעל פה – אלא הייתה כתובה בפועל על הלוחות הראשונים.

שבשעה שקיבלו ישראל את הלוחות הראשונים – הם עמדו במדרגה עליונה של "בני עליון כולכם"

מדרגה שאין לה שייכות לחטא, לירידה או לפגם.

כאשר נמצאים במעלה זו – אין אומה ולשון יכולה לשלוט בהם

כפי שנאמר בעירובין. ולכן יכלו לקבל גם את התורה שבעל פה ככתבה, בלי חשש גניבה, איבוד או השחתה.

אך כל זה – היה לפני חטא העגל.

אחרי החטא – נפלו מהמדרגה. שוב יכלה כל אומה ולשון לשלוט בישראל

אז – ניתנו לוחות שניים, פשוטים יותר, כתובים רק בעשרת הדברות,

מכאן ואילך – אין התורה שבעל פה כתובה בלוחות, אלא נמסרת מדור לדור,

וכפי שנאמר בגמרא גיטין

על פי התורה הזאת – כרתי עמך ברית

זוהי התורה שבעל פה, שהיא יסוד הברית לאחר הירידה ממדרגת הלוחות הראשונים

תושבע"פ היא דורשת לימוד, עיון, והבנה מעבר למה שכתוב:

"ואתננה אליהם על פי כל המצוה אשר צויתיך" – זו תורה שבעל פה (גיטין ס).

על ידי העיון בתורה נעשה 'כתבם' על לוח ליבך

בלוחות הראשונים התורה הייתה כתובה וגלויה – ללא צורך בעמל אנושי גדול.

שואל הגרש"ש (רבי שמעון שקופ, הקדמה ל"שערי יושר"):

מדוע משה רבנו שבר את הלוחות?
הרי יכול היה להמתין – לשמר את הלוחות עד שעם ישראל יעשו תשובה על חטא העגל.

והוא משיב תשובה עמוקה ונוקבת:
לא היה זה "עונש", אלא תיקון.
אחרי חטא העגל התברר שהעם איבד את מדרגת "בני עליון –" ונוצר פער בין החוץ לפנים.
האדם מסוגל להיראות צדיק כלפי חוץ, בעוד שליבו מלא קנאה, שנאה ותחרות האור והחושך מתערבבים.

אם התורה הייתה נשארת כתובה וגלויה – יכלה להפוך ל"נשק" בידי הרשעים.
כמו שאמרו חז"ל (עירובין נד):

"אלמלא נשתברו הלוחות – לא הייתה תורה משתכחת מישראל"
אבל גם – לא הייתה ניתנת ליגיעה, לא הייתה נרכשת בלב.

לכן אומר הקב"ה למשה  פסול לך שני לוחות אבנים כראשונים – אתה תפסול, אתה תכתוב, אתה תשתתף.

 

מכאן נולדת התורה שבעל פה במובנה העמוק:
תורה שהיא לא רק גילוי משמים – אלא פרי של יגיעה אנושית.

"כתבם על לוח ליבך    "לא על קלף, אלא על הלב.
לא רק ספרים על המדף – אלא נשמה חיה בתוך הלומד.

היגיעה היא  טהרת הנפש

העובדה שהתורה נרכשת דרך עמל ויגיעה – איננה רק "מחיר" או "עונש", אלא חסד אלוקי עמוק.

העמל בתורה – הוא הכוח המטהר את הלב:
– הוא שובר את האנוכיות
– הוא כופה את האדם לעיין, להיכנע, לבטל את עצמו.
– הוא יוצר תורה שלא מבטאת את יצר האדם – אלא את רצון ה'

ולכן, ככל שהאדם טהור יותר – כך מתבררת לו התורה באופן עמוק יותר.
לא רק "כמה אתה יודע" – אלא "כמה אתה מוכן להשתנות."

 

מתוך אותה הבנה – במהלך הדורות נאסרה כתיבת התורה שבעל פה.
למה?

כדי שלא תהפוך לדבר חיצוני.
כדי שלא נהיה "חמור נושא ספרים"
כדי שהתורה תישאר חיה בלבבות, לא מתה בדפים.

התורה לא נמסרת בדיו – אלא בדמעות.
לא נחקקת באבן – אלא נכתבת על לב אדם החפץ באמת.

המהפך שחל בתורה שבעל פה, שזה לא רק השלמה למה שהיה…
זו  בריאה חדשה של קשר בין אדם לתורה.

תורה שבכתב היא 'אור' מלמעלה' תורה שבעל פה היא חושך ביחס לאור שניתן מלמעלה, אבל זה אור שהאדם יוצר!! זה האור של באי ארץ ישראל, אור העמל והיגיעה בתורה

ומאז ועד היום – הלב הוא הלוח, והאדם הלומד – הוא הסופר. וכל יגיעה, כל עמל, כל דמעה של לימוד – כותבת עוד אות אחת ב"לוחות שבלב".

יומתק לבאר דברי המגן אברהם בשם השל"ה הקדוש – בעניין סוד חיבור היום והלילה בתורה ובתפילה

כתב המגן אברהם (או"ח סימן א' ס"ק א'), בשם השל"ה הקדוש, סוד נפלא:
ראוי לאדם לחבר את היום והלילה   הן בבוקר והן בערב – בלימוד תורה או בתפילה.

מקור הדברים בשל"ה (מסכת חולין, פרק דרך חיים, תוכחת מוסר אות ט"ו, ד"ה סדר הלילה שכתב(:

"יזהר כל אדם שיקשור הכנסת הלילה עם שקיעת החמה בלימוד התורה."

וכן כתב בזוהר הקדוש  בכמה מקומות, ובפרט בעניין אשמורת הבוקר – שראוי לקשור את סיום הלילה ואת תחילת היום בלימוד התורה  כדי שיהיו מחוברים יחד בקדושה אחת.

והטעם העמוק לדבר – אחד הוא:
לייחד ולחבר את מדת היום בלב הלילה  ואת מדת הלילה באור היום.
זהו סוד הפסוק: ויהי ערב ויהי בוקר – יום אחד.
כלומר

השלמות הרוחנית של = 'יום אחד'  נוצרת דווקא מתוך החיבור והייחוד בין ערב לבוקר, בין חושך לאור  כאשר שניהם נאחזים בתורה.