יצאנו לחירות, אבל רק בחג השבועות זכינו לעצמאות

כמובן מאליו הנושא המרכזי בפרשת במדבר עליו כל הפרשנים הוא נושא הדגלים-חיבור יחידים לכלל והשייכות של היהודי הפרטי לכללות האומה ואחדותה מחד ולשבטיות וקבוצתיות מאידך והדיסונס-ההתנגשות והניגודיות שבין יחיד-קבוצה וכלל.

הכלי יקר והשפת אמת למשל מדברים על הדגל כסממן ומורה דרך לדרך ייחודית לעבודת השם לכל השבטים שחוסים תחתיו, וכמורה דרך ליחיד מהי היא עבודתו הייחודית בדרך שלו עצמו דרך הדגל ויחד עם זאת להיות כלל.

כמו כן נושא השמות בו מאריכה התורה בשמות בני ישראל ומלמדת אותנו על מהות שם האדם ותפקידו הנגזר מכל כלשון הספורנו בפרשתנו  "במספר שמות" כי היה אז כל אחד מאותו הדור נחשב בשמו המורה על צורתו האשית למעלתם על דרך ואדעך בשם".

ובפרשת שמות מוסיף הספורנו " ואלה שמות… כל אחד מהם ראוי להיות נחשב איש על שמו המורה על צורתו האישיית"

אך מהו כלל ומהו פרט, מתי אדם הופך את עצמו לחלק מאחדות האומה וכללותה ומתי הוא צריך עבודה אישית פנימית, מה העבודה הרוחנית שהופכת את האדם לעובד השם ולאדם גדול?

רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב ה"שם משמואל" מצביע על שני ערוצי הקשר ושתי מערכות היחסים שלנו עם הקדוש ברוך הוא: תפילה ותורה.

בתפילה אנחנו מתפללים על גאולת ישראל, וצער השכינה ומתחברים יחד, וגם כאשר כל אחד מתפלל על עצמו, אנחנו מעלים את התפילה יחד בתפילה במנין של למעלה מעשרה.

לכן על תפילה נאמר בהלכה : "ברוב עם הדרת מלך" יש משמעות לתפילה בציבור וביחד כיסוד האמונה וכלשון הרמב"ן בביאור מצוות האמונה: " וכוונת רוממות הקול בתפלות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו"

בלימוד תורה אחנו מתחברים לעצמנו, לימוד תורה הוא מושג פרטני, יחידי. כל אחד לומד תורה לפי ההבנה שלו עצמו וכך מוציא מן הכח אל הפועל את חלק פרד"ס חידושי התורה שעליו להוריד לעולם. לכן שבעים פנים לתורה ויש שישים ריבוא אותיות בתורה כנגד שישים ריבוא מישראל.

אם נרצה זהו ההבדל בין פסח לשבועות, בפסח יצאנו מעבדות גופנית לחירות גשמית, אך לא יצאנו לחירות נפשית, בחד השבועות אנחנו זוכים לקבלת עצמאות ומשמעות לכל יחיד באשר הוא.

בחג השבועות קבלנו את התורה אבל יתירה מכך נהפכנו לעם ולמשמעות אישית לכל אחד מאתנו.

ועוד משהו: החיבור לשבט לדגל ולאומה נותנים משמעות וערך לכל יחיד,  וכך גם יותר קל לו לדעת מי הוא עצמו ומי הנפש הרוחנית שלו.

בתפילה אנחנו מתחברים ומעלים יחד את עבדותו הרוחנית, בתורה אנחנו מתחברים לתוך העצמי של הנפש אצל כל אחד מאתנו.