להוכיח לעצמינו: מדוע לא ישנים בליל שבועות

כיצד ייתכן שבליל מתן תורה – עם ישראל הלך לישון? הרי ציפייתם למעמד הנעלה הייתה עצומה. הם היו בבחינת "כעבד יישאף צל", מצפים ונכספים לרגע הגדול של קבלת התורה. כיצד ייתכן שבשעה כה גורלית – הם בחרו לישון?

ה"אמרי אמת" מסביר: עם ישראל ישן בליל מתן תורה דווקא כדי שהתורה היא שתעורר אותם, שתמיד לדורות, הדבר היחיד שמעורר אותם תהיה התורה הק'. בכך הם הטמיעו לדורות – שהתורה עצמה היא כוח של התעוררות. אין משהו אחר שמעורר את היהודי! זו לא רק תובנה – זו מהות. התורה אינה רק חכמה – אלא היא הכח המעיר ומעניק חיות לאדם, היא החכמה  שמצילה מן הרדידות, מן ההרגל, מן השגרה.

כך גם כותב הרמב"ם (בהלכות תשובה):
"עורו ישנים משינתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם   "לא מדובר בשינה פיזית אלא ברפיון פנימי, בהיסח הדעת מייעוד החיים. שינה היא משל לרפיון רוחני, לשקיעה בהבלי הזמן.

הגאון רבי שמעון שוואב, בספרו עיון תפילה  עוסק בשאלה מעניינת: מדוע ברכת "המעביר שֵנה מעיניי" נסמכת מיד לבקשה "והרגילנו בתורתך"? והוא עונה: בגמרא נאמר ש"שֵנה לרשעים – הנאה להם והנאה לעולם. "

"יין ושינה לרשעים הנאה להן והנאה לעולם, ולצדיקים, רע להן ורע לעולם". כלומר, הרשע שמח להישאר במצב שינה – שינה גופנית ורוחנית כאחד. וכיצד יוצא האדם מן השֵנה הזאת? איך הוא קם לחיים רוחניים? רק על־ידי לימוד התורה.

גם בעניין מצוות השופר כותב הרמב"ם שתכליתה לעורר את האדם משנתו – "עורו ישנים… נרדמים מתרדמתכם!" הכוונה: אדם שאינו משתמש בכוח הנשמה, שאינו לומד תורה ואינו מקיים מצוות – נחשב כישן.

לכן, בכל בוקר אנו מברכים על העוררות – לא רק בגוף, אלא גם בנפש. שנזכה שייפקחו העיניים, שייפתח הלב, שיתעורר השׂכל. וכיצד?  על־ידי התורה.

וכך כתב השל"ה הקדוש בשם ספר "תולעת יעקב": חג השבועות הוא יום הדין על התורה – כמה ערים נהיה לה, כמה נרדמים ביחס לתורה, כמה נהיה בדרגת רשב"י (תורתו אומנתו ומלאכתו נעשית בידי אחרים) וכמה נהיה בדרגת ר"י (חורש זורע וקוצר, וגם לומד תורה).

ה"שׁם משמואל" מוסיף נופך עמוק:
השינה בליל מתן תורה ביטאה ביטול עצמי גמור – ענווה מוחלטת, הכנעה טוטאלית.
הם רצו להגיע למעמד הר סיני ללא גאווה, ללא תפיסה עצמית, בבחינת "העדר".
אך אין זו מעלה כשלעצמה.
השלמות היא לשלב בין ביטול – לבין עשייה. לא להיות פאסיביים, אלא אקטיביים מתוך הכנעה.
מי שכפוף לרצון ה' – קם, פועל, יוזם, עמל בתורה.

בעלי המוסר הוסיפו: כל עוד לא טועמים את טעמה של תורה – השינה אפשרית.
אך לאחר שטועמים – אי אפשר לישון!

ובספר "מחשבת חרוץ" מצאנו חידוש נוסף:
השינה בלילה ההוא הייתה בבחינת "אני ישנה וליבי ער" (שה"ש ה, ב) –

אמר ה"ישמח ישראל" – השינה ששרתה על ישראל בליל מתן תורה לא הייתה שינה רגילה. היא נפלה עליהם משמים, כאילו מן השמים הונח עליהם תרדמה – לסמן שבמעמקי הלב, לפעמים יש מצבים שאדם אמנם אינו פועל, אך לבו בוער. הוא מייחל. הוא מצפה.

וזהו ערך נשגב בפני עצמו – שברון לב מתוך השתוקקות.
לפעמים האדם מנסה שוב ושוב – ודווקא אז חווה נפילה או עיכוב. הוא לא מצליח, אך רצונו אינו מתערער. זוהי מעלה עצומה: "רחמנא ליבא בעי – "הקב"ה מבקש את הלב.

כפי שמובא בסיפור קדום מהבעל־שם־טוב הקדוש: אחד מפשוטי העם שתה בסעודה המפסקת ונרדם עד סוף יום הכיפורים. כשניעור – לבו נשבר בקרבו בצער נורא. אמר לו הבעל־שם־טוב: שברון הלב שלך – הוא שהמתיק את הדינים.

רצון אמיתי, גם אם אינו מביא מיד לידי מעשה – הוא גודל פנימי שאין לו ערך.
ולעיתים, דווקא הכאב, התחושה שהאדם רחוק, שהוא נופל שוב ושוב – היא ביטוי עמוק לכמיהה שלו לקרבת ה'.

כך הייתה הרוח ששרתה על ישראל בליל מתן תורה: לב שבור מתוך רצון.
"אין לך לב שלם – כלב שבור."

ולכן – לוחות ושברי לוחות מונחים בארון.
כי גם השברים – יש בהם קדושה.
גם הנפילה – אם היא מעוררת את האדם לכמיהה היא בעלת ערך אדיר

בספר ערוגת הבושם מבואר: במשך שבעה שבועות מיציאת מצרים, התקדמו בני ישראל בקדושה. הרגישו עצמם ראויים. אולי אפילו התחילו לחשוב "זכינו" – ודווקא משום כך – הטיל עליהם ה' שינה, כדי להזכיר: אין התורה ניתנת לגאים.

כמו מים – שהתורה נמשלה להם – היורדים ממקום גבוה למקום נמוך
כך היא התורה: יורדת רק אל מי שמכניע את עצמו.

ולכן – רק מתוך תחושת "בתחתית ההר" – זוכים לתורה.

ועוד – בעניין שבועות, מתן תורה וקבלת התורה – אהבת התורה

בפסח נאסר לאכול מצה בערב החג – כדי לאכול את המצה בליל הסדר מתוך תיאבון. אך ביחס לתורה, המציאות הפוכה – ככל שאדם לומד תורה, כך גוברת תשוקתו ללמוד עוד. התורה אינה משביעה אלא מעוררת צימאון עמוק יותר. התורה, ככלי רוחני, פועלת אחרת מאכילה גשמית – היא "כלי מלא המחזיק ברכה". זהו יסוד עמוק בחיים הרוחניים – דווקא כשהאדם מלא בדברי תורה, ליבו מבקש עוד ועוד

שבענו מטובך, שהאדם שבע מתורה ורוחניות הוא רוצה עוד, כאשר האדם הוא שבע בגשמיות, הוא מרגיש שהוא לא יכול עוד לאכול, הוא 'מלא'…אך ברוחניות ככל שהוא מלא הוא מרגיש שהוא הרחיב את הכלים והוא יכול לקבל עוד ועוד.

וכך אמרו חז"ל: "הקב"ה נותן חכמה לחכמים" – לא למי שאין בו חכמה, אלא למי שכבר עמל ומתמלא. ככל שאדם לומד יותר, כן הוא נהיה כלי ראוי ומוכן לקבלת שפע נוסף. וכפי שכותב החזון איש באגרות קודשו – הלימוד הרצוף, שעה אחר שעה, יוצר עונג אינסופי, שגורם לאדם 'להתמכר' לאור התורה.

בגמרא נאמר: "אם שמוע תשמעו" – אם תשמע פעם אחת, תזכה לשמוע שוב, אם תשמע בישן, תחזור על לימודך תשמע בחדש', ועוד שרק ההתחלות קשות, אחרי שהאדם התחיל הוא מילא את עצמו בתורה, ואז הוא 'כלי מלא' ולכן הוא יכול לקבל עוד ועוד תורה, אך אם יחדל – תתקרר האהבה, תתרופף ההשתוקקות. ככל שהאדם מרבה ללמוד, כך גוברת אהבתו לתורה. ולהפך – ככל שמתרחק מהלימוד, כן מתקררת נפשו.

אם יום יעזוב, יומיים אעזבך

ולכן בליל שבועות נוהגים כלל ישראל לעסוק בתורה כל הלילה – כדי לעורר את הרצון העמוק לתורה, להחיות את החשק, להיות "כלי מלא" לפני מעמד הר סיני, כדי שנקבל את התורה בתשוקה ובכמיהה אמיתית. כל שנה, כשקוראים בתורה את עשרת הדיברות, מתעורר מעמד הר סיני מחדש. יש שפע, יש אור, וכל אחד יכול להיות כלי מלא שמכיל את ברכת התורה.

ולכן תקנו ללמוד כל הלילה – כדי להרבות את הצימאון. ההשתוקקות לתורה אינה כשל אכילה גשמית – שם, ככל שאתה אוכל, אתה שבע, אך כאן – ככל שאתה לומד, אתה רק נעשה רעב יותר, בצימאון שאין לו גבול.

ומצד שני – ככל שהאדם ממלא את עצמו בצרכים חומריים – מאכל, שינה, נוחות – כך הוא מתרגל לתת מענה לתשוקות הגוף, עד שהן תופסות את המקום המרכזי. ואז הוא עלול לשכוח את העיקר – את הצורך בעמל תורה, בקדושה, במשמעות. הוא לא שוכח את העוגה החלבית בליל שבועות, אך שוכח את אור הנשמה.

והנה עומק נוסף הרב שמשון רפאל הירש זצ"ל נשאל: מדוע התורה אינה מתאימה לרוח התקופה?
שאלה זו נשמעת תדיר גם בימינו – רבים מנסים להשיב עליה, כל אחד בדרכו: התורה, כך הם אומרים, דווקא כן מתאימה לרוח הזמן – היא מקדמת ערכי משפחה, שלווה פנימית, בריאות נפשית, סדר חברתי ומוסר ועוד.

אולם הרב הירש בחר להשיב אחרת. הוא לא ניסה להתאים את התורה לרוח התקופה, ולא נזקק להצדקות, תשובתו הייתה ברורה, פשוטה ונוקבת:
"נכון – התורה לא מתאימה לרוח התקופה!"

אך מכאן הוא המשיך והעמיק:
מהי בעצם "רוח התקופה"?
רוח התקופה, בלשונו של הרב הירש, איננה דבר מוחלט או עליון. זוהי בסך הכול הצטברות של רצונות צרכים תסכולים ועוד מגוון אדיר של רגשות של בני אדם, יצרים וצרכים. רוח הזמן משתנה לפי מצב הרוח של האנושות, לפי אינטרסים תרבותיים, כלכליים וחברתיים ועוד.

והשאלה המתבקשת היא: האם האדם עצמו אינו יותר מרוח הזמן?
האם מה שמגדיר את האדם זה רק הרצונות והצרכים שהוא מרגיש ברגע זה?

לא ולא!
האדם, במהותו, נברא בצלם אלוקים – נשמה אלוקית מלמעלה. הוא לא נועד להתכופף מול גחמות הזמן, אלא להתעלות מעליהן. הוא לא נועד להיסחף אחרי רוח התקופה, אלא להיות עמוד התווך שמרומם את הרוח.

ולכן – התורה איננה "מתאימה" לרוח התקופה.
לא כי היא מיושנת, אלא כי היא נצחית.
התורה אינה נועדה לשרת את צרכיו של האדם, אלא להאיר לו את ייעודו.
היא לא באה רק "להועיל" או "לשפר את איכות החיים" –לגלות את רצון ה', ולכוון את האדם לצורת חייו האמיתית.

כדברי המשנה באבות

"עשה רצונך כרצונו, כדי שיעשה רצונו כרצונך."
המשמעות היא עמוקה: אנו לא מצפים שהתורה תסתגל אלינו – אלא שאנו נסתגל אל התורה.
לא שהיא תתכופף לרוח התקופה, אלא שאנחנו נזקוף קומה בזכותה.

התורה ניתנה בהר סיני, לא על הר גבוה וגאה, אלא בהר שציין ענווה ומסירות. התורה לא באה לשרת את "הרוח של התקופה". היא לא נוצרה מתוך לב האדם על כל החוויות היפות או המתסכלות שלו,  אלא ירדה מלמעלה. כאשר שאלו את אומות העולם אם ירצו את התורה – כל אומה סירבה לפי אופייה: אדום לא רצה לשמוע "לא תרצח", וישמעאל סירב ל"לא תגנוב". התורה לא נכתבה "לפי הרגשות" – אלא באה לחנך, לזכך, לרומם, להעניק יעקב משמעות ותוכן לצרכים ולרצונות של בני אדם

ולכן, לפני קבלת התורה, נצטוו ישראל "וכיבסו שמלותם". הכיבוס החיצוני הוא רמז לכיבוס פנימי – טהרת המחשבות, התחדשות הנפש. כשאדם לובש בגדים נקיים – גם מחשבותיו נקיות יותר. לבושי הנפש – מחשבה, דיבור ומעשה – צריכים לעבור ניקוי. והעבודה הרוחנית של קבלת התורה היא: לחשוב, לדבר ולעשות – לא לפי הצרכים, אלא לפי ערכי התורה.

ולכן התורה מזהירה: "השמרו לכם, עלות בהר". למה? כדי שלא יחשוב האדם שהתורה נובעת מתוכו – שהקול מגיע ממנו. לא! התורה לא באה מהאדם – היא באה מהקב"ה. היהדות אינה תולדה של רגש אנושי, אלא דבר ה' ממש.

כל התרבויות מבוססות על צרכים, רגשות ותחושות של בני אדם. אבל התורה – אובייקטיבית. היא אמת שמימית, שלא משתנה לפי מצב הרוח של הדור. זו הסכנה בדתות "מודרניות" – הן בנויות לפי מה שאדם מרגיש שנכון. אבל כשהערך נקבע לפי הרגש – אין ערך לערך. כי ערך שאין לו גבולות – מתי כן ומתי לא – הוא בסופו של דבר חסר משמעות.

רק התורה – שהיא מחוץ לאדם, מעל האדם, אמת אלוקית – רק היא יכולה לרומם את האדם, לזקק את רצונותיו, להעלות אותו מהמדבר אל הר סיני.

אנשים מרבים לומר בנחרצות: "אסור לגנוב, אסור להעליב". אך השאלות הגדולות הן: מה נחשב לגניבה? מהי פגיעה? מתי זו "הבעת דעה" לגיטימית, ומתי מדובר בהלבנה של פני חברו ברבים? פעמים רבות האדם פשוט נותן דרור ליצריו ולצרכיו, ואז מעניק להם שם חדש – "ערכים". או 'כל אחד והאמת שלו'

ואם הצליח לשכנע את עצמו – הוא עוד מרגיש ישר עם עצמו. הוא מגדיר את עצמו כאדם "ערכי" ו"כנה". אך האמת היא שהוא פשוט מיישר קו עם הנטיות שלו, לא עם היושר. הוא אולי אדם נעים הליכות – אך רק כל עוד לא נגעו בצרכיו. ברגע שדבר מה ייגע באגו, בכבוד, ברצונות – כבר לא בטוח שהוא יישאר מוסרי. כי המוסר שלו איננו עוגן של אמת, אלא כלי בידי רצונותיו.

וכך האדם הופך את יצרו לערך. התרבויות, למעשה, אינן אלא סיכום של צרכי החברה ורצונות האדם. הן משתנות לפי הזמן והאופנה – מה שביטא את שאיפות הכבוד והכוח אתמול, כבר נחשב מיושן היום. כל "חזון" עובר התאמה לצרכי הרגע.

וכשהתרבות אומרת: "אם אתה מרגיש – תביע!", או "אם אתה נפגעת – תאמר הכול!" – האדם מרשה לעצמו לדרוס, כי הוא מרגיש שזה "צודק". ואז הוא אומר לעצמו: "אני לא פוגע – , כי הוא בכלל לא בן אדם… אז בו מותר".  מי השופט? הרצונות. מי העורך דין? התחושות. מי הקובע מה מוסרי ומה לא? אותו אדם עצמו.

אך תורת ישראל אינה מתחילה בצרכים. היא אינה תוצאה של רגשות, אלא עוגן של אמת. היא לא יונקת מרצונות האדם – אלא להיפך: היא באה להגדיר את הרצון, להכתיב אותו, להדריך אותו. ורק לאחר מכן – לראות איך אפשר לבטא את אותו ערך לפי מדרגת האדם, ולא להיפך.

מי שטוען שהתורה התאימה בעבר אך לא מתאימה היום, שוכח: היא מעולם לא "התאימה" – כי היא לא נוצרה כדי להתאים, אלא כדי להנהיג, להרים, להאיר. התורה אינה תוצר אנושי, אלא אמת אלוקית. לכן, אחרי שניתנה – אנו משתדלים לכוון עצמנו אליה, לא להטות אותה אלינו.

המשימה של שומר תורה ומצוות היא אחת: לא לדרוש שהתורה תיישר קו עם נטיותיו – אלא הוא יישר את עצמו אל תורת ה'. מי שמצליח ב־90%, ומי שמתחיל ב־10% – כולם שייכים לאותו מסלול. זהו מסלול התקדמות, של יישוב הדעת, של חתירה אל האמת.

והרי זו דרכה של כל עבודת ה': תנועה תמידית בין הדרישות הגבוהות של התורה, לבין הקיום האנושי המורכב. לא להכביד – אך גם לא להיכנע. לא ליצור דת "נוחה" אלא דת אמת. כזו שמובילה את האדם כלפי מעלה, מבלי להשאירו רדום, אדיש ונמנע.

גם משה רבנו עמד על כך, ואמר: "כי ידעתי – אחרי מותי, השחת תשחיתון וסרתם מן הדרך". ובכל זאת ידע גם את הסוף: תשובתם. וזה מה שאנו רואים לאורך כל ספר שופטים וספר מלכים – עם ישראל מתרחק, מתפתה, שוגה – ואז שב. כי בסוף – יש פנייה חזרה אל האמת. יש געגוע לנקודת האמת.

לכן כפה הקב"ה הר כגיגית – לא מתוך כפייה גסה, אלא, כדברי המהר"ל, ככפיית ההכרה באמת. נתינת תכונת עומק בנפש: אהבת אמת ושנאת שקר. לא תכתיבי לתורה מה נכון – אלא היא תאמר לי מהו ישר, ומהו מוסרי באמת.

ולכן, בלילה הזה – איננו ישנים. לא רק כדי להספיק ללמוד, אלא כדי להוכיח לעצמנו: אנו למעלה מהטבע, למעלה מהשגרה, למעלה מהצרכים. אנו שואפים להתעלות. איננו עוסקים במה שחסר לנו, אלא במה שמעבר לנו – בקבלת האין־סוף, חכמתו של הקב"ה.