פרשת במדבר, הפותחת את חומש הפקודים, נקראת תמיד לפני חג השבועות, כפי שמביא הטור: "מנו ועצרו" – קודם מונים את בני ישראל, ואחר כך מגיע חג העצרת, חג מתן תורה. השיעור עוסק במשמעות המניין בפרשה ובחיבורו לחג השבועות, תוך התמקדות בדגלי השבטים וברעיון התשוקה הרוחנית לקראת קבלת התורה.
התורה פותחת בפרשת במדבר בציווי: "שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגלגלותם, מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל תפקדו אותם לצבאותם אתה ואהרן" (במדבר א, ב-ג). המניין, המופיע פעמיים בחומש – בפרשת במדבר ובפרשת פנחס – מבטא את חשיבותו של כל יהודי בעיני הקדוש ברוך הוא. כפי שחז"ל אומרים: "דבר שבמניין אינו בטל" – מה שנספר הוא יקר וחשוב. הרב ממחיש זאת בסיפור על אדם שהתלונן כי אשתו "לא סופרת אותו", כלומר אינה מעריכה אותו. ספירה היא ביטוי להערכה, כמו שאדם לא סופר גפרורים או טישו, אך סופר דברים יקרים לו. לעומת זאת, בעולם, מספרים גדולים כמו מיליארד וחצי סינים או הודים אינם מעניינים, כי אין בהם את החשיבות האישית שיש לכל יהודי. כפי שרש"י מפרש בפרשת יתרו: "אפילו אחד שנופל – רב לפניי". המניין מראה כמה הקדוש ברוך הוא מחשיב כל יהודי, בניגוד למנהיגים אנושיים שאינם "סופרים" את הפרט.
בפרק ב' של פרשת במדבר מצווה הקדוש ברוך הוא: "איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל, מנגד סביב לאהל מועד יחנו" (במדבר ב, ב). המשכן מוקף בדגלי השבטים: במזרח – יהודה, יששכר וזבולון; בדרום – ראובן, שמעון וגד; במערב – אפרים, מנשה ובנימין; בצפון – דן, אשר ונפתלי, ובמרכז שבט לוי עם המשכן. מדוע נעשה סידור זה דווקא בחודש השני של השנה השנייה לצאת מצרים, ולא מיד עם חנוכת המשכן בראש חודש ניסן? התשובה היא שרק לאחר שלושים יום המשכן נחשב "תושב קבע", כפי שמבארים חכמים, ולכן רק אז הוקפו הדגלים סביבו.
עוד באתר:
הדגלים אינם יוזמה של הקדוש ברוך הוא, אלא בקשה של עם ישראל. כשירד הקדוש ברוך הוא על הר סיני עם 22,000 מלאכים, כנגד מספר בני לוי, ראו ישראל את דגלי המלאכים ואמרו: "נרננה בישועתך ובשם אלוקינו נדגול" (תהילים כ, ו) – גם אנו רוצים דגלים! הקדוש ברוך הוא נענה: "ימלא ה' כל משאלותיכם". הדגלים מקבילים לכסא הכבוד, כפי שמבאר אבן עזרא: על דגל יהודה – אריה, על דגל ראובן – דודאים ודמות אדם, על דגל אפרים – שור, ועל דגל דן – נשר, כנגד ארבע הדמויות במרכבת יחזקאל: אריה, שור, נשר ואדם. ארבעת המלאכים המקיפים את כסא הכבוד – מיכאל, גבריאל, אוריאל ורפאל – מקבילים לארבעת הדגלים, ובשמות הנשיאים השניים של כל דגל (נתנאל, שלומיאל, גמליאל, פגיאל) מופיעה הסיומת "אל", כנגד שמות המלאכים.
רבינו בחיי מוסיף כי ימי הקרבת קורבנות הנשיאים של נשיאים אלו (ביום השני, החמישי, השמיני והאחד עשר) מסתכמים בגימטרייה של שם הוי"ה (26), מה שמראה את קדושתם. ספר אוהב ישראל מביא מדרש לפיו על הדגלים היו כתובות אותיות משמות האבות: על דגל יהודה – איי (אברהם, יצחק, יעקב); על דגל ראובן – בצע; על דגל אפרים – רחק; ועל דגל דן – מקו, כאשר האות ה' מרחפת מעל עם ישראל כהגנה מפני עין הרע ומקללים, וגם כברכה לזרע, כפי שהיה אצל אברהם ושרה.
חג השבועות, המכונה "חג השבועות" בתורה, נקרא כך משום שספרנו שבעה שבועות מספירת העומר עד למעמד הר סיני. הספירה מבטאת תשוקה וחשק להגיע לקבלת התורה, כדברי החינוך: "כעבד ישאף צל". הרמב"ן מפרש את הפסוק בפרשת יתרו: "בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים, ביום הזה באו מדבר סיני" (שמות יט, א), כביטוי לשמחה העצומה של עם ישראל בהגיעם להר סיני, בלי להתעכב על סידורי חנייה, כי היעד היה קבלת התורה. אור החיים הקדוש מוסיף כי משה עלה להר בלי הזמנה, מתוך חשק עז לקבל את התורה, כי המתנה לקריאה הייתה מראה על חוסר תשוקה.
עם ישראל ביקש: "רצוננו לראות את בוראנו" (רש"י, שמות יט, ח), ובזכות חשק זה זכו לראות את הקדוש ברוך הוא פנים בפנים, ולא דרך ערפל כפי שתוכנן. התורה נקראת "חמודה גנוזה" (שבת פח), כי היא ניתנת למי שחומד אותה. כפי שחז"ל אומרים: "צמאה – זה כנסת ישראל", עם ישראל צמא לקדוש ברוך הוא ולתורתו, וזו מהות חג השבועות – חג החשק.
הרב מביא מנהג של יהודי לוב ומרוקו להחזיק מלח ביד בזמן ספירת העומר, כסגולה לשמירה מעין הרע ומקטרגים. מקור המנהג מופיע בספרים כמו "בית הבחירה" ו"בית השם", המביאים כי המלח מגן מפני פורענות, כפי שכתוב בתוספות (ברכות מ, א) שמלח על השולחן מגן מפני קטגור. הסיבה שמנהג זה נוהג דווקא בספירת העומר היא משום שהספירה מתקיימת בלילה, בחושך, כשיש סכנת מזיקים, והמלח משמש כהגנה.
הרב מציע הסבר משלו: המלח מופיע לראשונה בתורה ב"ברית מלח עולם" (ויקרא ב, יג), כאשר הקדוש ברוך הוא הבטיח למים התחתונים, שבכו על רצונם להישאר קרובים אליו, שיונחו על המזבח כמלח. המים התחתונים היו הראשונים שחשקו בקרבת ה', ולכן המלח מסמל את התשוקה הזו. החזקת המלח בספירת העומר מבטאת את החשק של עם ישראל להגיע לקבלת התורה, כפי שהמים חשקו בקרבת ה'.
חג השבועות הוא זמן של חלוקת מתנות רוחניות, ומי שחושק ומבקש – זוכה. כותב ספר חסידים: מי שמבקש עלייה רוחנית, גם אם אין בידו מעשים, יקבל. הרב קורא להתכונן לשלושת ימי ההגבלה בתפילה ובתחנונים, לבקש טעם בתורה, זרע בר קיימא ורפואה לחולי ישראל, כפי שחז"ל אומרים שבמעמד הר סיני נרפאו כל החולים. "ימלא ה' כל משאלות עמכם לטובה", והלוואי שכל אחד יזכה לנצל את הימים האלה בתפילה ותשוקה לקבלת התורה.
