מוכן לחופה עם הקב"ה? כך תתכונן לשבועות כמו שלא חשבת

בפרשת במדבר ובחג השבועות, אנו נפגשים עם היסוד של האמונה בהשגחה פרטית, שהיא השורש לכל התורה כולה. הרמב"ן, בספר המצוות (מצווה א'), מבאר כי הדיבר הראשון – "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" – אינו נמנה כמצווה במניין תרי"ג המצוות לפי דעת הבה"ג. הסיבה לכך היא שהאמונה היא ה"שורש והעיקר" שממנו נובעות כל המצוות, ולא מצווה בפני עצמה. הרמב"ן מסביר כי מצוות הן הוראות מעשיות – מה לעשות ומה לא לעשות – בעוד האמונה היא הבסיס הרוחני שמקיים את כולן. לעומת זאת, הסמ"ק (ספר מצוות קטן) כן מונה את האמונה כמצווה ראשונה, ורואה בה את היסוד לקיום התורה כולה.

האבן עזרא מפרש את המילים "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" כהדגשה על האמונה בהשגחה פרטית. לא נאמר "אשר בראתי שמיים וארץ", אלא דווקא "הוצאתיך מארץ מצרים", כדי ללמד אותנו שהקב"ה משגיח על כל פרט בחיי האדם. האמונה הזו מחייבת אותנו לפתוח את הלב לה' ולהאמין שהוא מנהיג את העולם כולו ואת כל מעשי האדם. זו האמונה שמביאה אותנו לקיים את כל התורה כולה.

התורה הק' מתארת את מעמד הר סיני כחוויה ייחודית שבה עם ישראל "ראה את הקולות" (שמות כ, יד). הראשונים שואלים: מה פירוש "ראו את הקולות"? הרי קולות שומעים, לא רואים! התשובה היא שבמעמד הר סיני, עם ישראל זכה לראות בחוש את מה שבדרך כלל רק שומעים – את האמונה שהכל תלוי בסייעתא דשמיא. בדרך כלל, אדם רואה שהעבודה שלו מביאה פרנסה, ושומע מדורי דורות שהכל תלוי בה'. אך במעמד הר סיני, האמונה הפכה למוחשית, כאילו נראית לעיניים. זו החוויה של "ראו את הקולות" – האמונה הפכה למוחשית כראייה.

עוד באתר:

חדשות התעשייה

שלושת מתמודדי הקול החדש עם סינגלים חדשים

פסח בא גד

הגיסה משתפת

האלמנה התבטאה: "תעשה קצת עבירות, אחרת יקחו אותך"

אסתי פלד

תיעוד בלעדי

מצמרר: הקליע שירו המחבלים חלף סמוך לראשו של האברך

חיים שער

מחאה נרחבת

המדינה האסייתית בוערת: מעונו של רה"מ הוצת

שמעון כץ

הרב בידרמן מביא סיפור על יהודי שקיבל מעטפה עם 19 שטרות של 200 ש"ח (3,800 ש"ח) כשכר שידוך. הוא חשב שהמחותן התכוון לתת 4,000 ש"ח, אך בביתו עצרו אותו ואמרו: "תשתוק, תסמוך על הקב"ה, הוא ישלם לך ממקום אחר." למחרת קיבל מעטפה עם 21 שטרות של 200 ש"ח (4,200 ש"ח). כשהתקשר למחותן לומר שקיבל יותר מדי, המחותן אמר: "זה היה בטעות, אך תשאיר זאת כברכה." הסיפור ממחיש כיצד האמונה בהשגחה פרטית מביאה לשפע בלתי צפוי, כשאנו סומכים על הקב"ה.

הרב מביא דרשה על מגילת רות, שקוראים בחג השבועות, כדי להדגיש את ההשגחה הפרטית. נעמי, לאחר שאיבדה את בעלה ואת שני בניה, חשבה שהכל אבוד ואמרה: "אל תקראו לי נעמי, קראו לי מרה, כי המר שדי לי מאד" (רות א, כ). היא חשבה שתקוותה האחרונה היא בועז, קרוב משפחה שיוכל לבנות מחדש את חייה. אך כשנכנסה לבית לחם, התברר שאשתו של בועז נפטרה, ותקוותה נגוזה. אולם דווקא מתוך השבר הזה, בועז נשא את רות, ומהם נולד עובד, סבו של דוד המלך, וממנו מלכות בית דוד ומלך המשיח. מה שנראה כ"מרה" הפך לטוב הגדול ביותר.

החתם סופר מפרש שהמילה "מרה" מרמזת על גלות (האותיות שלפני מ-ר-ה: ל-ק-ג = גלות), אך לאחריה בא הבניין (האותיות שאחרי מ-ר-ה: נ-ש-ה = בונה). הקב"ה הופך את הגלות לבניין, ודווקא מתוך הקושי מגיעה הישועה. זהו המסר של חג השבועות: גם כשנראה שהכל אבוד, הקב"ה בונה מחדש.

הרב משה פיינשטיין מסביר מדוע קוראים את פרשת במדבר לפני חג השבועות. בפרשה נאמר: "שאו את ראש כל עדת בני ישראל" (במדבר א, ב). הקב"ה סופר כל אחד ואחד, כי כל יהודי חשוב בעיניו. גם מי שמרגיש רחוק או "מגורש" מוזמן לחופה. הרב מביא את דברי האלשיך, שהקב"ה הציע את התורה לעמים אחרים כדי ללמד אותנו שגם מי שמרגיש רחוק יכול לקבל את התורה. אין מי שאינו ראוי לחופה של מתן תורה.

חג השבועות הוא זמן של התחדשות והתלהבות. עלינו להיכנס לחופה עם אש בעיניים, כמו אש מעמד הר סיני. הרמב"ן מפרש שיש לזכור את מעמד הר סיני כחוויה של אש, שבה ראו את הקולות והפכו ללפידים – סמל להתלהבות שממשיכה לבעור. עלינו להתכונן בלימוד, בתפילה ובכיסופין, כדי לזכות לקבל את התורה מחדש ולהיכתב בספר הזכרונות של הקב"ה.