הייחוס של עם ישראל – שורש לקבלת התורה

פרשת במדבר, אותה אנו קוראים לפני חג השבועות, פותחת במילים: "שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם, לבית אבותם" (במדבר א, ב). חכמינו מלמדים כי כאשר הקב"ה ביקש לתת את התורה לעם ישראל, הוא בחר דווקא בעם שיש לו "ספר ייחוסין" – שורש, שייכות לבית אבות, ומסגרת משפחתית מגודרת. בניגוד לאומות העולם, שלא הציגו ייחוס כזה, עם ישראל זכה בתורה בזכות הסדר הפנימי והשייכות המשפחתית שלו.

מהו הקשר בין ייחוס לבין קבלת התורה? במשנה בפרקי אבות נאמר: "עדכן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך" (אבות ב, יב). התורה אינה מועברת אוטומטית בירושה, אלא דורשת מאמץ אישי וקניין רוחני. כל הרוצה לזכות בכתר התורה, מוזמן לבוא ולהשקיע. אז כיצד משתלב הייחוס של עם ישראל עם הצורך בעמל אישי?

התשובה היא שהייחוס של עם ישראל אינו רק עניין של שורשים משפחתיים, אלא ביטוי למחויבות עמוקה. עם ישראל אינו "עם פרוע", אלא עם מסודר, בעל מסגרת של משפחות ובתי אבות. זו מחויבות קולקטיבית שמאפשרת לקבל את התורה לא רק מתוך רצון, אלא גם מתוך חובה. דוגמה לכך אנו רואים בסיפור בלעם, שקללותיו הפכו לברכות. מדוע? מפני שעם ישראל ראוי לברכה בזכות היותו עם מגודר, ששומר על סדר ומסגרת.

עוד באתר:

איום המנהרות והקו הצהוב

צפו בראיון המיוחד: פרשנינו הצבאי בלב עזה הצה"לית

קובי פינקלר

הערב אצל יענקל'ה

הרב גלזר: "החיילים מתו כדי להוכיח את כוחה של תורה"

יענקל'ה פרידמן

הרחובות הושחרו

הקרב על המספרים: כמה השתתפו בעצרת התפילה בי-ם?

אבי יעקב

ראש הישיבה יצא מוקדם

איצו פלדמן מעיד: "לא זוכר אותו כאוב כל כך"

חיים שער

במעמד הר סיני, עם ישראל קיבל את התורה באמירה הנלהבת: "נעשה ונשמע" (שמות כד, ז). אך חז"ל מלמדים כי הקב"ה "כפה עליהם הר כגיגית" ואמר: "אם תקבלו את התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם" (שבת פח, א). מדוע נדרשה כפייה זו, אם עם ישראל כבר הביע רצון לקבל את התורה?

התוספות מבארים כי הכפייה מבטאת את המחויבות המלאה לקבל את כל פרטי התורה, כולל הדקדוקים, הקשיים והמורכבויות. לא די ברצון ובהתלהבות רגעית; התורה דורשת התחייבות גם כשקשה, גם כשלא מבינים, וגם כשמרגישים רחוקים. עם ישראל אמר "נעשה ונשמע" מתוך אהבה, אך הכפייה הוסיפה את ממד היראה – החובה לקיים את התורה בכל מצב.

בעלי המוסר מפרשים את המילים "שם תהא קבורתכם" כהזהרה מפני דחיינות. "שם" מסמל את המקום הרחוק שבו אדם קובר את שאיפותיו הרוחניות כאשר הוא דוחה את השינוי ל"מחר". התורה דורשת מאיתנו להתחייב כאן ועכשיו, בלי לדחות את העבודה הרוחנית.

אומות העולם טענו: "מדוע לא כפית עלינו את התורה כפי שכפית על ישראל?" התשובה היא שאומות העולם לא היו מוכנות לקבל את התורה שבעל-פה. הגמרא (גיטין ס, ב) מלמדת כי הקב"ה כרת ברית עם ישראל על התורה שבעל-פה, שהיא דורשת עמל, יגיעה, דקדוק והתמסרות. אומות העולם היו מוכנות לקבל תורה שבכתב, אך לא את המאמץ העמוק של לימוד התורה שבעל-פה, שדורש לכתוב את התורה על "לוח לבבך" – להפוך אותה לחלק בלתי נפרד מנפש האדם.

עם ישראל זכה בתורה בזכות נכונותו להתחייב לעמל התורה, גם כשיש קשיים והסתרים. הייחוס של ישראל אינו רק שורש משפחתי, אלא היכולת לעמוד במחויבות זו, שמבדילה אותם משאר האומות.

סיפור נוסף ממחיש את חשיבות האמונה העצמית בקבלת התורה. כאשר משה רבנו עלה למרום לקבל את התורה, המלאכים התנגדו ואמרו: "מה לילוד אישה בינינו?" (שבת פח, ב). הקב"ה ביקש ממשה לענות להם בעצמו. מדוע לא ענה הקב"ה בעצמו? מפני שהתורה ניתנת למי שמאמין בכוחותיו. משה נדרש להאמין בעצמו, ביכולתו לעמוד מול המלאכים ולהוכיח כי בני האדם ראויים לתורה.

האמונה העצמית היא תנאי לקבלת התורה. מי שמאמין בעצמו מסוגל להתמודד עם אתגרים, לקום מכישלונות, וליזום שינוי. לעומת זאת, מי שחסר אמונה עצמית עלול להיכנס לפסיביות, לדכדוך, או אף לזלזל בעבודת ה'. דוגמה לכך אנו רואים בעשיו, שויתר על הבכורה מפני שחש כי אינו מסוגל לעמוד בדרישות התורה. במקום להתאמץ, הוא ביזה את התורה והקטין את עצמו. לעומתו, יעקב ומשה האמינו בכוחותיהם, ולכן זכו להגיע למדרגות רוחניות גבוהות.

גדולי המוסר והחסידות מלמדים כי האמונה בעצמי היא חלק בלתי נפרד מהאמונה בה'. אם הקב"ה ברא אותי, הוא נתן לי שליחות וכוחות לממש אותה. מי שחסר אמונה בעצמו, כאילו כופר בטוב שהקב"ה השקיע בו. האמונה העצמית נותנת לאדם אומץ לקום בבוקר, להתמודד עם קשיים, ולצמוח. גם בחינוך ילדים, המתנה הגדולה שהורה יכול לתת לילד היא תחושת "אתה יכול". במקום ביקורת, יש לתת אמון בכוחות הילד, שיאפשרו לו לפתח את עוצמותיו.

חג השבועות הוא זמן להתחבר מחדש לתורה מתוך רצון ומחויבות. עלינו להגיע לחג עם אמונה בכוחותינו – היכולת לעמול, להתחייב, ולקבל את התורה שבעל-פה עם כל דקדוקיה וקשייה. כמו במעמד הר סיני, עלינו לשלב בין "נעשה ונשמע" הנלהב לבין המחויבות העמוקה של "הר כגיגית". עלינו להאמין בעצמנו, בכוחות שנתן לנו הקב"ה, ולצאת לחג עם תחושת שליחות: אני יכול לקבל את התורה, אני יכול לצמוח, ואני יכול להפוך את התורה לחלק מלוח לבי.