אנשי הדת בשאר הדתות פורשים בהגיעם לגיל הפנסיה כפי כל תפקיד מקצועי, אך אצל גדולי האומה היהודית דווקא בימי הזקנה מתגלה כוחם מרצם והשפעתם, התפקיד הוא חלק בלתי נפרד מהחיים ובלתי ניתן להפטר ממנו.
מדוע, מה ההבדל?
הזוהר הקדוש באדרא רבא מבאר כי כל ירידה בדרגה ואובדן חשיבות של משהו משמעותי נחשב כמיתה ואובדן חיים: "כל מאן דנחית מדרגא קדמאה דהוה ביה קארי ביה "מיתה" כד"א "וימת מלך מצרים" – דנחת מדרגא קדמאה דהוה קם ביה" (עמוד קלה)
עוד באתר:
התפקידים השונים שהאדם מקבל בימי חייו אינם תפקידים שיש למלא ולצאת ידי חובה, אלא תפקידים המעידים על משמעות רוחנית הטמונה בהם.
רק כאשר האדם מודע לכח השליחות שלו בעולם, הוא רואה את עצמו בעבודה האישית, הרוחנית, ואפילו המקצועית שליחות בעלת משמעות, שהזכות ומחויבות מתמזגים בה יחד ונותנים נופך רוחני לעולם העשיה שלו וכך האדם מכליל ורואה את כל תפקידי חייו בהלימה אחת.
הנזיר נהפך לאדם נעלה יותר, הפרישות והסייגים הופכים אותו לאדם קדוש הכהן הגדול (ספורנו) אבל ברגע שהאדם מאבד את הדרגה החשובה שיש לנו אזי מדובר באובדן ומיתה כזאת שיש להתאבל עליה.
לכן בפרשתנו מצווה התורה על נשיאת ראש ייחודית לבני לוי, זאת בנפרד מהמפקד הכללי לעם ישראל, בשביל ללמד אותם על החשיבות בתפקיד חייהם בכל רגע נתון ללא יכולת להתחמק ממנה ומחד, ולהבין את החשיבות הטמונה בה מאידך.
רק לאחר שבני לוי קבלו את עול מלכות הכהונה והלויה והבינו את עומק תפקידם ושליחותם הרי שאפשר להטיל עליהם לברך בכל יום את עם ישראל באהבה.
מסיבה זו עשו הרשע אבד את הבכורה: עצם המחשבה כי ניתן למכור ולהשיל מעליך תפקיד חשוב כבכורה-לויה מאבד את זכות הקיום, והלווים שקבלו את האחריות מכל הבכורים שמעלו בה.
זו היא גם ההבנה העמוקה בשורש פרשיית סוטה המוזכרת בפרשתנו, הזוגיות צריכה להיות קיימת ללא עוררין ולכן הקב"ה מוכן שימחק שמו רק על דבר אחד: שלימות המשפחה היהודית.
ועוד משהו: גם אם יש נפילות כאלו ואחרות צריך לזכור היכן הוא המקום האמיתי שלך ולשוב לשם בזריזות, כי ביהדות כל מעשה שעשית ופעלת יוצרים מקום מיוחד בנפש שלך, דרגה אחרת, נפש אחרת, והנשמה מצפה שתשוב לשם וכמה שיותר מהר, אחרת הירידה נחשבת למיתה.
ולסיום: קיום תורה ומצוות מתוך ידיעה של חשיבות ונשיאת ראש משפיעה גם על החשיבות שבחיי החולין וביכולת לקדש אותם.
