מה הוא מסתיר: הצדיק הגדול אינו כזה בפנימיותו?

בפרשת בהעלותך אנו מוצאים את התאווה העם לא ביקש מזון משום רעב ממשי, אלא מתוך חסך בדמיון, געגוע למצרים – "זכרנו את הדגה… ואת השומים ואת הבצלים".

מבחינה נפשית, זו אינה בקשה רק למזון – אלא קריאה למילוי ריק פנימה, הם היו חסרים, שלווה מנוחה משמעות תוכן ערכים, ולכן הם חיפשו למלא את הרגש בתוכן אחר, הם 'התאוו תאווה', הם יצרו את התאווה אם נתרגם בעולם מושגים דומה למוכר לנו, לא נדבר עליהם אלא כפי שמדברים כיום, הם חיפשו  את 'הריגוש', שוב אין אנו מדברים על הדור ההוא אלא למדים מהדור ההוא, האדם שחסר לו התוכן הוא מחפש להתרגש

האדם המתאווה מנסה למלא חסך רגשי בתענוג חיצוני, אך ככל שהוא אוכל – הוא נשאר רעב, כי צימאון הנפש לא יכובה במים גשמיים…כמו השותה מי מלח שנשאר צמא

התאווה היא ביטוי למצוקה זהותית, חיפוש משמעות במקום הלא נכון – האדם חש ריקנות, ובמקום לברר את מקור החסר, הוא ממלא אותו בהסחות דעת.

כאשר האדם פוגש מחסום, קונפליקט, מאבק – הוא מתעורר, חושב, בוחר. כל מערכת חיה פועלת מתוך מתח בין כוחות. וכך גם החיים הרוחניים והנפשיים של האדם: המתח בין טוב לרע, בין ערך להרגל, בין מה שרוצה האדם לעשות לבין מה שהוא רוצה לרצות את החברה, הקונפליקט הוא שיוצר את התנועה, הצמיחה, לחיים שיש בהם עומק.

השאלה המרכזית בחיי אדם אינה כמה ידע יש לו, כמה הוא מבין, אלא – כמה הוא מתרגם הלכה למעשה את הטוב שלו, לא המדרש עיקר אלא המעשה, העיקר, עם מי הוא הולך. איזה כוחות הוא מזמין פנימה. האם הוא נותן מקום לטוב, לאנשים בעלי ערכים, לרוח נקייה, או שהוא פותח את דלתות ליבו לרוע, לציניות, לפיתוי, לאנשים שמרחיקים אותו מעצמו. הבחירה בידו.

האדם נברא כיצור בוחר – זוהי גדולתו וזוהי אחריותו. הקב"ה מציב לפניו נתיבים, שולח אליו מצבים, אנשים, – אך בסופו של דבר האדם הוא שבוחר. הוא שבוחר לאיזו חברה להיכנס, איזה אוויר לנשום, מה להחשיב כעיקר. ברגע שאדם בחר – הוא לא רק הלך בדרך, הוא גם חיזק אותה. הבחירה אינה פעולה נייטרלית – היא מחוללת מציאות פנימית.

לדוגמה: אדם שבחר ללכת בדרך של רוע, של קלות דעת, של תאווה – אמנם התחיל מנקודת איזון של 50:50, אך מהר מאוד המצפן הפנימי שלו מתחיל להשתנות. ההרגל פועל. כעת הוא כבר לא עומד מול 50% אפשרות לתשובה, אלא מול 60:40. אם ימשיך – 70:30. ככל שהוא מעמיק בבחירה שלו – הדרך נהיית לו לטבע. התנהגות חוזרת – יוצרת נטייה. נטייה – יוצרת זהות. הזהות – יוצרת מציאות חיים.

האדם מושפע ממה שהוא עושה –וככל שהאדם עושה מעשים, הוא מחליט להיות מתאים לזהות של אותם מעשים הבחירה היא לא פעולה רגעית – היא הכרזה על זהות. וכך, ככל שאדם בוחר שוב ושוב ברע – הוא מאבד את האיזון, את הרגישות, את היכולת להבחין. הוא אינו מתלבט עוד – הוא כבר שם.

אבל תמיד קיימת האפשרות לעשות שינוי.

גם אחרי חיים שלמים של הרגל. אך שינוי – תמיד יש לו מחיר. מחיר נפשי, חברתי, פנימי. שינוי מחייב את האדם לוותר על הקל, על המוכר, לעמוד מול עצמו, לאבד זהויות ישנות, להילחם בהרגלים. שינוי אמיתי דורש תשלום.

אבל התשלום הזה – הוא לא הפסד. הוא ההשקעה האמיתית. כי בסוף כל שינוי, גם אם קשה, מחכה לאדם תחושת חיים, משמעות, חיבור פנימי, אמת. הבחירה היא ביד האדם – האם לחיות חיים של שגרה נוחה אך מרוקנת, או לשלם את המחיר ולהתעורר לחיים שיש בהם נשמה.

התורה מגלה שההתמודדות המרכזית של האדם – אינה עם העולם, אלא עם מידותיו. מי שמברר את תאוותו, מנקה את קנאתו, ומקדש את רצונו לכבוד – לא מוציא את עצמו מן העולם, אלא נכנס לתוך עולמו האמית, עולם של שליחות יעוד ותפקיד.

דור המדבר לא היה דור של מרידה – אלא דור של מבוכה של תלות של פחד של חשש של אי וודאות (כל כמובן לפי דרגתנו, אין אנו מכירים באמת את המהות של דור דעה)
הם יצאו מעבדות – אך נשארו עבדים בנפשם(אבן עזרא).
לצאת ממצרים זה רגע אחד. אך לצאת ממצרים שבתוכך – זו עבודת חיים. (לא רק לצאת ממצרים אלא להשתחרר מהמיצרים של הלב הגבולות של ההרגלים)

והתורה מתארת שני חטאים הפורענות הראשונה: ויסעו מהר ה' – בריחה מן הקדושה

והפורענות השנייה: התאווה לשליו – געגוע עם הרבה דמיון שבמצרים היה יותר טוב…

הפורענות הראשונה, היא מתוארת על ידי חז"ל כבריחה מהקודש  הירושלמי (תענית ד, ה) מוסיף שהם נסעו "כתינוק הבורח מבית הספר" – משל כואב לנפש שאינה מסוגלת לשהות עוד במחיצת עומק עולם התורה.

הם היו בהר סיני שנה שלמה. הר קדוש. מקום ההתגלות. התורה ניתנה. אך כשהענן סר – הם שמחו, שמחה לא ברורה – מעין הקלה.

כך הוא בהרבה מקרים האדם, הוא  כמהה לגובה, אך בורח ממנו כשהוא מתקרב אליו יותר מדי

חז"ל משתמשים בביטוי "כתינוק הבורח מבית הספר" הילד אינו שונא את הלימוד – הוא רק אינו מסוגל להכיל את הדרישה הארוכה, הסבלנות, ההתמדה.

הם לא היו מוכנים לשהות המרובה מידי בהר סיני. אפשר לפגוש את זה הרבה בחיים של האדם,  האדם רוצה משמעות, אבל המשמעות דורשת מחויבות – והמחויבות מייצרת חרדה שמא הוא לא יצליח במחויבות לכן, הוא נסוג, לעיתים בפתאומיות. התינוק בורח מבית הספר כי הלימוד דורש מאמץ – והמעמד, גם אם מעצים את האדם, הוא גם מכביד.

ואז מגיעה הפורענות השנייה: התאווה לשליו – געגוע מדומה לעבדות

והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה – אינו עוסק ברעב ממשי, אלא ברעב דמיוני של מצרים.
"זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם"  אך רש"י מבהיר, חינם ממצוות.
ברובד נפשי, זהו ניסיון של אדם להתחמק מהחירות הפנימית שכרוכה באחריות, ולחזור למצב ילדותי שבו "הכול היה מוכן"

במקום לבנות את העצמאות הרוחנית שתלויה במצוות, הם כמו היינו אומרים רוצים לחזור למצרים, לתלות בעולם החומר, בשפע של מצרים.

ובין פרשות הפורענות האלה, יש בתורה שני נונין – זה כמו שני תמרורים נפשיים

נון אחת הפוכה, לברוח מהר סיני ממקום של נון שערי בינה, ונון שנייה זה על שם זיכרון הדגה שהתלוננו בנ"י שהם אכלו במצרים, כי נון בארמית, נוני ימא, זה דגי הים
שתי נונין – שתי בריחות: אחת מהקודש כלפי חוץ  והשנייה אל הדג כלפי פנים.

הראשונה – בריחה מהמאמץ הנפשי שדורש הקודש. השנייה – נפילה לעולם חומרי שלכל היותר מספק הקלה רגעית. הכלי יקר מצביע על מהלך מתעתע: עם ישראל נסעו "על פי ה' ובכל אופן נאמר עליהם שהם  "סרו מאחרי ה".

זאת אומרת – מבחינה חיצונית, נדמה כי הכול מתבצע לפי כללים, לפי הענן. אך מבחינה פנימית, המוטיבציה שונה לגמרי – לא מסע אל היעד, אלא בריחה מהמקור.

זו אבחנה עדינה שאומרת, האדם עושה את  המעשה הנכון- אך לא מהמניע הנכון.
הוא ממשיך להתפלל, ללמוד, להוביל, לחנך – אך בליבו הוא כבר נסוג.

כדי להבין את גודל הבריחה, מזכיר הכלי יקר את דברי רבי עקיבא (ברכות סא), בדיאלוג המפורסם עם פפוס בן יהודה.
רבי עקיבא מתאר את חיי התורה כדג במים. כלומר המים הם מקור חיות לדג כך  התורה איננה "עיסוק", היא חיות.
ודווקא משום כך, הבריחה מהר סיני – מקום התורה – היא דרמטית.
הם אינם בורחים מסבל – אלא מהחיות.
והנון ההפוכה – מייצגת דג הפוך  שהוא בורח מהמקום הראוי לו

באופן עמוק, זהו גם תיאור של אדם שבורח מהמפגש עם עצמו.
הר סיני הוא מקום ההתגלות – ושם, דווקא שם, האדם נפגש עם שליחותו, עם ייעודו, עם האמת. אך הפגישה הזו עלולה להיות מפחידה – כי היא מבקשת אחריות.
ובתגובה – האדם בורח. אך לא נעלם. הוא ממשיך בתנועה. הוא ממשיך "לנסוע".
כמו אדם שמחליף מסגרת, בית כנסת, מקום מגורים – אך הבעיה אינה חיצונית אלא פנימית.

הוא ממשיך לחיות חיים של הסחת דעת  שבהם אנו בורחים מהשאלה הקיומית..כלומר
בני אדם פועלים, עובדים, נוסעים, עושים – אך כל זאת כדי לא לפגוש את עצמנו באמת… אלא כדי לברוח מעצמנו…
וכך  גם העם במדבר – "נסע" לפי הענן, אבל זה היה בלי הלב, הם נוסעים ממשיכים עם כללי החיים, תפילה לימוד, הכל רגיל, נראה שנוסעים עם ענן השם, כלפי חוץ – זה נראה כתנועה רוחנית. אך באמת – זוהי בריחה, בריחה מהר השם, בריחה מאחריות ומהאמת

ופלא נוסף שהכלי יקר מציין: לא הייתה להם אפשרות לזוז מבלי שהענן יעלה…
אם כך – כיצד ייתכן שמדובר הרי הם נוסעים כפי מה שענן השם מכוון אותם…?

אלא שהיה כאן עניין עמוק, הם רצו לברוח ולכן ענן השם כביכול הסכים עם הרצון שלהם, וכך היה נראה כלפיי חוץ שהם עושים את רצון השם, אבל הם 'בורחים'…

אומר הכלי יקר, האדם מסוגל לברוח – גם כשהוא כביכול עושה את רצון ה'
מנגנוני ההגנה של הנפש מאפשרים לו להרגיש שהוא בסדר, תוך שהוא בעצם נמנע מהמקום שבו נדרשת ממנו נוכחות.

דוגמה נוספת: אצל מרים מחוץ למחנה

נאמר: ותיסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים, והעם לא נסע עד האסף מרים
לכאורה – שאלה טכנית: הענן לא עלה, לכן לא נסעו. אך התורה מדגישה –והעם לא נסע
כלומר: ההשהייה יוחסה לעם, לא רק לשכינה.
יש כאן מסר:  הם בחרו להישאר ולכן הענן אכן נשאר בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו
החיים הרוחניים דורשים מודעות כנה – לבדוק לא רק מה אני עושה, אלא למה אני עושה, מאיפה התנועה שלי נובעת.
בריחה מה' – יכולה להיעשות דרך מערכת שנראית דתית. היא נראית נאמנה – אך היא קופאת מבפנים.הנון ההפוכה מגלמת את העקמומיות שבלב האדם  את יכולתו לברוח אפילו שנראה שהוא בכוון הנכון, אבל הוא בורח…

הנון ההפכים היא קריאה, לעצור ולשאול את עצמנו: "האם אני חי"? או רק "נע"?
האם אני דג במים – חי בתורה, נושם את דבר ה' – או שאני רק "נע", בלי להרגיש שאני חי

האדם אינו רק נפעל על ידי המציאות, אלא שותף מעצב של עולמו.
אם בלב פנימה יש בריחה, אז גם כאשר הענן עולה – הוא מגיב לרצון הנפשי.
כלומר, המציאות החיצונית לעיתים "מצייתת" ללב, גם כשהאדם לא מודה בזה במודע.הרי העם לא יכול היה לגרום לענן לעלות – אך כיוון שבליבם הייתה שמחה מהעזיבה, כיוון שחוו את הקדושה כנטל  נוצרה מציאות שמאפשרת להם לברוח – תוך תחושת כיסוי דתי.

נלך אל השלב הבא ונעמיק  בשורש התאווה.

מדוע התלוננו על בשר? הרי היה להם מקנה רב ?
כפי שהוזכר, שבטים שלמים – ראובן וגד – נשארו מעבר לירדן "כי מקנה רב היה להם"
כלומר לא היה כאן מחסור ממשי – אלא תאווה שמוסווית כצורך.

והמן? הרי היה בו כל טעם שבעולם!

על כך עונה השפת אמת: לא חסר להם טעם – חסר להם חסרון!
האדם הנמוך בנפשו זקוק למה שאין לו  כדי לחוש שהוא "חסר" ו"לוחם".
במן – לא היה חסר  הכול הושלם מראש.
ולכן – דווקא משום כך – לא היה את תחושת היצר, את הריגוש.

ה"שם משמואל" מוסיף נקודת אור ייחודית:
המן עובר תהליך עיכול הפוך – מהמוח ללב ואח"כ לכבד.
זו לא רק תופעה גופנית – אלא משל רוחני:

המוח מסמל את האמונה, המחשבה הרוחנית, החכמה.

הלב – את הרגש, ההתלהבות, הכמיהה.

הכבד – את התאוות, הדחפים, החומר.

במאכלים רגילים – התהליך מתחיל בכבד. התאווה מושכת, הלב נדלק, והמוח מנסה להצדיק.
אך המן מתחיל מהמוח – כלומר  ההשפעה מתחילה מהשכל והקדושה  ורק לאחר מכן מתרגמת לרגש ולתאווה מותרת.

וזה מה ש"לא מצא חן" בעיניהם:
המן לא גרם להנאה דרך דחף  אלא דרש כוונה, עיבוד, מחשבה.
וזה מה שביקשו להחליף – ריגוש רגעי במקום עונג פנימי.

ומדוע משה רבנו נשבר כאן?
הרי בחטא העגל התפלל, נלחם, אפילו עמד "בין ה' ובין העם".
אבל כאן – הוא מרגיש שאין עם מי לדבר.

• זה אינו חטא מחשבתי כמו המרגלים.
• זה לא חטא עגל – אמוני.
• זה חטא שורשי יותר – חוסר רצון להיות אדם רוחני.

משה חש: אין לי איך לדבר עם עם שמה שהוא רוצה – זה "תאוות. "
משה שואל: האנכי הריתי את העם הזה  ?

יש כאן ביטוי לאובדן הקשר עם השליחות.

שתי הפורענויות – סרו מהר ה' והאספסוף התאוו – הן שתי פנים של אותה תנועה פנימית:

• (ויסעו מהר השם)בריחה מהקודש – מתוך תחושת עומס.
• (מבקשים תאוות) כניסה אל תוך התאווה – מתוך רצון לריגוש.
  וכך, נון הפוכה ראשונה – היא תנועה מהקודש החוצה והנון השנייה – תנועה פנימה אל הבהמיות

במסכת יומא (דף ע"ה), נאמר שהמן לא יצר פסולת כלל – הוא נקלט בשלמות בגוף, וניזון ממנו כל תא. כל תכליתו של המן היא להזין את המוח לפי דברי הזוהר הקדוש (בשלח ס"א) בשם רשב"י, המן – עוד כשהיה בשמיים – היה מזון של מלאכים. רק כשירד לארץ, עבר תהליך של התגשמות והתאים עצמו לגוף האדם.

אחת הטענות העמוקות של העם הייתה בלתי אל המן עינינו  חז"ל מסבירים ( בגמרא ביומא דף ע"ד) :   לא ראו את האוכל אלא רק טעמו בו טעמים.
וההנאה החושית אינה בנויה רק מהטעם – אלא גם מן הראייה.

מי שאינו רואה את האוכל – הוא אוכל ולא לגמרי שבע…

זוהי טענה רבת עומק על טבעו של האדם:

• העין מחוללת את התיאבון.
• העין יוצרת את הדמיון.
• העין מוסיפה רובד רגשי להנאה.

לכן, אפילו כשקיים טעם – ללא מראה, ללא צבע, ללא צורה – ההנאה חסרה.

וזהו העינוי שהתלוננו עליו "למען ענותך"  – שיא השובע, אך בלי סיפוק.
והעינוי הכפול היה גם בכך שיום-יום היה עליהם להאמין שירד מן מחר – אין "פת בסלו".

ה"שם משמואל" מוסיף חידוש עמוק – המן הזין את הגוף מהפנים לחוץ:

• תחילה את המוח
• אחר כך את הלב
• ורק לבסוף את הכבד (מרכז התאווה).

כלומר, זו תזונה שמתחילה באידיאל, באמונה, בתודעה  ורק לאחר מכן גולשת אל הגוף.
וזוהי בדיוק הסיבה שהמן עורר התנגדות: כי האדם ההרגלי מחפש סיפוק מיידי, שיתחיל בתשוקה – לא במחשבה.

האדם נהנה לא רק ממה שהוא אוכל, אלא גם ממה שהוא רואה.

חז"ל במסכת יומא (דף ע"ד) עמדו על כך:
מי שאוכל ואינו רואה את מאכלו – הרי הוא כעיוור, ואינו מתמלא.
ההנאה השלמה מתממשת כשיש התאמה בין הטעם לבין מראהו של האוכל.
'עונג' – בגימטריה 'עין' – עוסק בחוויית ההסתכלות, לא רק בחך.

הם לא ביקשו אוכל טעים יותר – אלא חוויית חיים שונה, גשמית, מוחשית, צבעונית.

העין, כמו  הלשון והחיך, שותפה בהנאה. וכפי שאמר רבי יוסף שם בגמרא:  מי שאינו רואה את מאכלו – דומה כעיוור שאוכל ואינו שבע.  הטעם לבדו – גם אם הוא מופלא – איננו שלם ללא מראה עיניים.

המן לא סיפק את תאוותיהם – לא משום שחסר בו טעם, אלא משום שחסר בו ריגוש. היה להם אוכל – אך הם ביקשו תשוקה. כשמשה רבנו רואה אותם בוכים על תאוות, הוא מרים ידיים. לא משום שאין פתרון טכני – אלא כי מדובר בנפשות שנשבו בכבלי תאווה, בתודעה חולה שאינה יודעת שובע.

השפתי כהן והאברבנאל מבארים בעומק את תגובת משה  מי שבוכה על בשר ודגים כשיש לו את מזון המלאכים – אות הוא לכך שאבד בו הצימאון הרוחני והשתלטה עליו בהמיות חסרת רסן. הרי המן נתן כל טעם שבעולם – ואף טעם בשר – ואם כן, מה ביקשו? דרשו חז"ל במדרש תנחומא (פרשת בהעלותך ט"ז):  מי יאכילנו בשר   לא בשר בהמה, אלא הם בקשו בהמיות, להיות כבהמה

הכמיהה החיצונית לאוכל היתה מסווה לכמיהה פנימית סמלית, לבלוע את העולם הזה בלי גבולות. ואדם כזה – שמבקש עוד ועוד, גם כשיש לו כל טעם שבעולם – הוא כמי ששותה מים מלוחים: ככל שישתה, כן יתייבש יותר. אין שובע. אין גבול. יש לו מנה – רוצה מאתיים.

ומול זה עומד משה רבנו –ואומר: לא אוכל אנכי לבדי לשאת את העם הזה .

מי שאיבד את חוש ההבחנה בין צורך לריגוש, בין אוכל לתשוקה, בין טעם לקדושה – אין בידו עוד כלי קיבול למתנת שמיים.

על בסיס זה אומר האור החיים הק' אמר ולכאורה 'הגזים' מרע"ה שאמר את כל דגי הים אני יאסוף לכם…האם אפשר לאסוף את כל דגי הים…אלא שרצה לאמר להם, את כל דגי הים אתם רוצים, כי אתם לא מדברים בשם הצורך אלא בשם הרצון והתאווה, ההתמכרות האין סופית.

אין גבול לרצון של אדם השבוי בתאוותיו.

גם אם יינתן להם בשר – יבקשו דגים. תיתן דגים – יבקשו עופות. כי אין הם מבקשים מאכל – אלא מבקשים את החשק, את הריגוש, את הסטייה התמידית מן הסיפוק הפשוט.

לכן התגובה של מרע"ה היא שיינתן להם עד ש'יצא מאפכם' – משום שכאשר אדם מתרגל לרדוף אחרי כל מה שליבו חומד, אין דרך לתקן אלא על ידי מיאוס

ההתמכרות היא הסיבה להפסיק את ההתמכרות

איך שאם מרגיש אחרי ההתמכרות היא מקור הסלידה

המסר עמוק: הקב"ה  יצר מערכת כביכול שלא נלחמים נגד התאווה – אלא מביאים אותה אל מיצויה, עד שתמאס בעיני עצמה

אלא שדווקא כאן טמון היסוד העמוק: מדוע באמת ברא הקב"ה באדם תאוות שאינן יודעות שובע? למה מי שאוהב כסף – לעולם לא ישבע כסף, ומי שיש לו מנה – ירצה מאתיים?
מה טעם יש ביצר אינסופי כזה?

והתשובה היא – הכול בשביל התורה.

הקב"ה ידע שהתורה – "ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים", והיא אינסופית בעומקה ובהיקפה. לו היה האדם מגיע למצב של שובע – היה מסיים מסכת או שתיים, מביט אחורה ואומר לעצמו: "עשיתי את שלי, למדתי די והותר. אפשר לנוח."

ולכן טבע הקב"ה באדם טבע שלא יודע שובע  כדי שכשיופנה אל התורה – יהפוך לאוהב תורה שלא שבע לעולם מי שאוהב תורה – תמיד ירצה עוד, תמיד ירגיש שחסר לו, תמיד ישאף להעמיק ולהבין יותר.

וכאן מונחת הבחירה ביד האדם:

• אם יפנה את התאווה הזו אל החומר  ירדוף אחרי כסף, כבוד ותאוות, ולעולם לא יהיה מסופק.
• אך אם יפנה אותה אל התורה  יהפוך את כוח הרדיפה הבלתי נגמרת לכלי של קדושה, של צמיחה ושל חיי נצח.

זהו הסוד  התשוקה לחומר שלא יודעת שובע – היא לא קללה.  אבל היא גם יכולה להיות  מנוף.
והשאלה היא רק: לאן אתה מפנה אותה.

זהו ביאור הפסוק:
"צדיק אוכל לשובע נפשו, ובטן רשעים תחסר"  הצדיק אוכל רק כדי שובע, כדי שתהיה לו אנרגיה לעבודת ה'. מטרת האכילה שלו אינה ההנאה עצמה, אלא כלי לעבודת ה'

לעומתו, הרשע – אפילו לאחר ששבע, עדיין חש שחסר לו.
"ובטן רשעים תחסר"   – הוא מצטער על כך שאין לו עוד בטן…
שהרי כל תכלית האכילה שלו היא התאווה,
וכאשר זו מתמלאת – היא משאירה אחריה ריקנות. הוא איננו נהנה – הוא משתעבד.

וכיצד יכול האדם להתגבר על התאווה?

על כך כתב הרמב"ם בסוף הלכות איסורי ביאה יסוד נפלא:
כל אדם צמא לתענוג – זהו טבעו.
אבל יש שני סוגים של תענוגות:
תאוות החומר

ותענוג רוחני – תענוג של תורה.

על כך נאמר שלעתיד לבוא תהיה תקופה מיוחדת
"לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמוע את דבר ה"
התשוקה האמיתית של הנשמה איננה לגוף, אלא לשמוע, להבין, לדעת, להיטען באור של מעלה.

כאשר אדם לא מנתב את התשוקה שלו למקום הנכון –
התאווה הופכת למחלה, לחסרון תמידי, לרעב שאינו נרגע.
אבל כשהוא מפנה אותה אל התורה –
התשוקה הופכת לקודש  והאדם נעשה צינור להשראת שכינה.

ולפיכך יובן הקשר ההדוק בין הפורענויות שבפרשת המתאוננים לבין הפסוק ויסעו מהר השם, בנ"י היו בהר סיני היום כדגים בים  דבוקים בתורה שהיא חייהם
יהיו כמו דגים התלויים במים

כאשר חדלה השאיפה הרוחנית – קצרה הדרך לפורענות השנייה:
כיוון שכבר לא השתוקקו לתורה, נותר רק מקום לתאווה גשמית, הפתרון האהבה והכמיהה לערכים ואמת