שומר ישראל: התעלות רוחנית בשיא המלחמה

אחד מהפלאים הגדולים של ארץ ישראל הוא הכוח שהיא מעניקה לבאיה וליושביה – תחושת ביטחון עמוקה ושלווה קיומית  שאינה תואמת בהכרח את הנתונים הריאליים או את רמת האמונה המודעת של האדם.
במילים פשוטות: גם מי שאינו במדרגה רוחנית גבוהה – חש בארץ ישראל משהו שמחזק אותו, ש"נושא אותו", גם מבלי שיבין מדוע.

המקום הפיזי משפיע על התודעה, המקום הק' ארץ ישראל הוא מקום שמעניק שלווה אמונה ותקווה.

כמו ש נוף פתוח מייצר רווחה, עיר צפופה מגבירה מתח, מקומות מקודשים מעוררים תחושת יראה

כן כתוב בספר הכוזרי,  ארץ ישראל – אינה עוד מקום. היא איננה רק מרחב גיאוגרפי, אלא מרחב  רוחני  יש בה מהות שפועלת גם בלי שהאדם מודע לה.

המקום פועל על הלב והנפש – לא רק כשיש בו שכינה נגלית, אלא גם כשיש בו קדושה סמויה

בתום ספר הכוזרי, מתאר ריה"ל את רצונו לעלות לירושלים – למרות הסכנות, למרות שכעת אין בה מקדש, נבואה או שכינה נראית. המלך הכוזרי מתפלא:

מדוע תכניס עצמך לסכנת דרכים, ים ומדבר, כדי להגיע למקום שאין בו שכינה גלויה

אבל החבר משיב בפשטות עמוקה:

גם שכינה נסתרת – היא מציאות. המקום פועל. המקום מטהר. תשוקה כנה אל ירושלים – מטהרת את הנפש יותר מכל

המשקל הרוחני הערך האלוקי שבארץ ישראל משפיע על המודעות של האדם

 

הכוזרי נכתב בתקופה של מסעות צלב ומלחמות דת, כאשר אומות העולם נלחמות זו בזו על השליטה בירושלים.
ריה"ל רואה בכך לא רק אירוע היסטורי – אלא סימפטום מטאפיזי. כפי שנאמר בזכריה:

הִנֵּה אָנֹכִי שָׂם אֶת יְרוּשָׁלַ͏ִם סַף רַעַל לְכָל הָעַמִּים סָבִיב וְגַם עַל יְהוּדָה יִהְיֶה בַמָּצוֹר עַל יְרוּשָׁלָ͏ִם

כל אומה שתרצה להעמיס על עצמה את ירושלים – תדמם. למה?
כי ירושלים אינה רכוש פוליטי. היא מוקד של אמת עליונה, שכל אומה שאינה נקייה לגשת אליה – תישבר מולה.

הפסוק שאתה מביא הוא מספר זכריה פרק י"ב פסוק ב':
"הִנֵּה אָנֹכִי שָׂם אֶת יְרוּשָׁלִַם סַף רַעַל לְכָל הָעַמִּים סָבִיב, וְגַם עַל יְהוּדָה יִהְיֶה בַּמָּצוֹר עַל יְרוּשָׁלִָם."

הקב"ה מודיע שירושלים תהיה הוא כוס המכילה רעל   הכוונה היא שירושלים תהפוך לגורם מערער, מסוכן ומעורר קונפליקט לכל העמים שמסביבה.

העמים הסובבים את ירושלים יסתבכו בגללה, יפלו לתוך מלחמות ובלבול. גם שבט יהודה יהיה שותף למצור ולמלחמה שתהיה סביב ירושלים.

זו נבואה  לעתיד שירושלים תהפוך למוקד של עימות בינלאומי – כל העמים יתכנסו סביבה, לא מתוך שלום אלא מתוך שנאה או יומרה להשתלט עליה.

אך דווקא ניסיון זה יביא להתמוטטותם. כמו ששותה רעל – כך יקרה לכל מי שינסה לפגוע בירושלים.

אומר המלבי"ם: כל העמים שיבואו להילחם בה, הקב"ה יכה בהם בלבול ובשכרון חושים – הם ילקו לא בירושלים, אלא ביראת ה' שתרד עליהם.

רד"ק: סף רעל הוא משל – כמו שאדם שותה רעל ונדמה לו שהוא חזק אך לבסוף נופל ומת, כך כל מי שיבוא על ירושלים יפול לבסוף.

הפסוק מבטא את קדושתה וייחודה של ירושלים – אין היא עיר ככל הערים. כל ניסיון אנושי לנהל את גורלה באופן עצמאי, ללא השגחה אלוקית, סופו להיכשל. הקב"ה הוא שמנהל את ההיסטוריה של ירושלים, והיא תהפוך לאבן בוחן לכל אומות העולם.

בסיום ספר הכוזרי אומר המלך:

אם אתה מאמין בכל מה שאמרת – מדוע אין אתה עולה מיד לארץ? והוא משיב: רצון לבדו אינו מספיק. אם איני מונע – עלי לפעול.

אין די בכוונה טובה.
טעות גדולה לומר":העיקר הרצון בלב."
כוונה שאינה מתממשת – סופה לדעוך.
רק כאשר הרצון מוליד מעשה – הוא משתמר, נטמע, ויוצר שינוי.

הכוזרי עונה על שאלה נוקבת: האם מותר להיכנס לסכנה כדי לעלות לארץ הקודש?
והתשובה היא – כן, כשמדובר בסכנה במידת הסיכון שאדם לוקח לפרנסתו או לצורך חשוב אחר.
ולפעמים, אומר ריה"ל, גם אם הסיכון גדול יותר – מותר וראוי להיכנס בו  כל עוד הוא נעשה למען מטרה נעלית, בלב נשבר, מתוך כפרה ורצון אמיתי לטהר את הנפש.

אז  לסכן את החיים לשם גאוה, כיבוש או רווח – זו קלות דעת. לסכן אותם כדי להתחבר למקום השכינה – זה ויגבה ליבו בדרכי השם

עוד אומר ריה"ל

"אתה תקום תרחם ציון… כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו."

כלומר – לא ירושלים תיבנה, ואז נכסוף אליה – אלא להפך:
כשעם ישראל יתגעגע אל אבניה, אל עפרה, אל שורש קיומה – רק אז תיבנה.

זהו כלל    המציאות מתעצבת לפי העומק שבו אנו רוצים אותה.
כשאנחנו באמת רוצים את ירושלים – לא רק פיזית, אלא נפשית, אמונית, מוסרית – היא תוקם.

 

וכשיהודי קם ואומר אני רוצה לחיות במקום שמטהר את לבי לעבודת השם, גם אם אני לא מבין הכול, גם אם הסיכון קיים" – אז, נבנית ירושלים מחדש – בלבו, ובעולמו.

אמנם יש אתגרים, אמנם קשה, אך פעמים הפחד והחשש הוא רק בדמיון, רעיון כזה מצינו בספר בראשית בפרשת וישלח, מספר המדרש משל נוקב על יעקב אבינו

עשו לדרכו היה מהלך, ואתה משלח אצלו? משל לארכי ליסטים ישן, ואתה מעיר אותו?

המדרש אומר שיעקב הוא כמו מעורר כלב ישן, כמו מחזיק באוזני הכלב…מתגרה בכלב…

עשו היה בדרכו ליעקב, ויעקב שלח מלאכים לבדוק מה יהיה עם עשו, ועשו היה מוכן למלחמה, והמדרש אומר על יעקב, למה אתה שולח מלאכים לבדוק מה עם עשו…

 

המדרש אומר על עשו, ש "עשו לדרכו היה מהלך"

אבל לכאורה, זו לא דרכו! אלא הוא הולך להילחם נגד יעקב…כשהוא מגיע עם מאות אלפי חיילים

האם צריך האדם להיות תמים נאיבי או שמא יש כאן מסר שהאדם מכניס את עצמו לתודעת פחד לפני שהמציאות דורשת שכך יחיה ירגיש ויחווה האדם

פחד איננו רק תגובה לגירוי חיצוני – אלא ביטוי של תודעה פנימית.
לעיתים האדם מפחד כי הוא מדמיין – לא כי יש סכנה. ולעיתים הפחד – מעורר את הסכנה.

 

כך מפרש רבי חיים שמולביץ זצ"ל את דברי חז"ל  גם אם עשו התקרב – כל עוד לא בא ממש  אל יעקב  – נחשב הוא עדיין "לדרכו מהלך" . כלומר, במונחי אמת – הוא לא הגיע עדיין. ורק החשש  הוא שמעורר את הכלב.

ולכן, אומר המדרש   המתעבר על ריב לא לו – כמחזיק באזני כלב.
עשו שונא, עשו רע, עשו בדרך.
אבל אתה – אל תתן לו להיכנס אל תוך תודעתך. אל תהפוך את השונא הישן – לנוכח במח ובמודעות.

שאלת הסכנה איננה רק "מה קורה", במציאות, אלא מה קורה בתודעה ובראש שלי.

כל בעיה דורשת פתרון רציני ואחראי, זה כן, אבל יש כאן משהו נוסף, לא רק 'פתרון' אלא מצב נפשי, לבעיה צריכים פתרון, אבל פעמים יש לבעיה 'סימפטומים' התעסקות יתר 'עם הבעיה', וזו בעיה גדולה מהבעיה המקורית, כי להתמודד עם עשו, זו בעיה וצריכים לחשוב על פתרון, ויש בעיה נוספת, שהאדם חושב על הבעיה והופך את הבעיה ליותר גדולה ממה שהיא באמת

כשאנו חושבים על הבעיה יותר מידי, הבעיה היא לא רק בעיה קטנה אלא היא פוגעת בעוז הרוח בתקווה ובאמונה, ואז מאבד האדם את הנפש שיכולה להתמודד עם הבעיה, לפתור את הבעיה

המדרש מתאר רעיון נפלא.

הפסוק בתהלים אומר "שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵךְ וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךָ – " פסוק המדבר על ניתוק מן העבר כדי להיוולד מחדש לעולם אחר, טהור ונעלה יותר.

ממשיך  המדרש  ומתאר שאברהם אבינו, טרם שנצטווה מפי ה', כבר החל תהליך פנימי של חיפוש.

הוא הסתכל בעולם, ראה את חוקיותו, את יופיו ואת סדריו – ושאל את עצמו,  האם ייתכן שיש בירה דולקת – ואין לה מנהיג?

כלומר: האם עולם כה מסודר, מתוכנן ומלא חכמה – הוא חסר כוונה, חסר תכלית, נעדר יוצר?

ואז –  הציץ עליו בעל הבירה  –  אמר לו: אני הוא בעל הבירה  כלומר – העולם הזה אינו מקרה. יש לו מנהיג, יש לו תכלית. ואני הוא אותו מנהיג שאתה מחפש.

המדרש מלמד כאן יסוד עמוק  האמונה איננה רק תוצאה של התגלות אלוקית חיצונית, אלא תהליך של חיפוש פנימי, של התבוננות, של שאלה אמיצה

וכשאדם שואל באמת – מגיעה התשובה. לא תמיד כקול רועם מן השמים, אלא כ"הצצה", כהארת פתאום, כנגיעה שבלב.

(בהמשך המדרש מובא גם פסוק נוסף: " וְיִתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ כִּי הוּא אֲדֹנַיִךְ וְהִשְׁתַּחֲוִי לוֹ  –" אחרי שהאדם מגלה את נוכחות ה' בעולם, מתגלה גם יופיו הרוחני – ואז מתעורר רצון הדדי: ה' "מתאווה" ליופיו של האדם, שהוא התפארות האמונה והחסד שבו, והאדם משתוקק בתגובה להתבטל כלפי מלכו – "והשתחווי לו".)

שואלים המפרשים מה הכוונה שראה אאע"ה את הבירה דולקת, מה הכוונה דולקת?

התשובה היא שהוא ראה 'אש' סמל לאי סדר לבריאה שעולה באש….אבל הציץ עליו בעל הבירה, אז אמר, אם כך, הכל בסדר

אם אתה מכיר את בעל הבירה – אין סיבה שתפחד מהאש.
אם אתה רואה עשן – אתה יכול לחשוב שמדובר באירוע מסוכן.
אבל אם נפתח חלון קטן, והציץ בעל הבירה – די בזה כדי להרגיע.

לא צריך להבין את התוכנית של, ולא לקבל הסבר הגיוני. די בידיעה שהוא שם.

זהו היסוד של הביטחון האמיתי  לא שליטת המצב – אלא הכרה שיש בעל בית.

 

מלמדים אותנו רבותינו, מי ששליו הוא בטוח יותר מי שחושב על אסונות – מעוררם

ככל שאדם  שוקע בדאגה, מחשבה וחשבון – הוא יוצר בתודעה מציאות שהקב"ה כלל לא גזר.

פחד בלתי נשלט, שאינו מבוסס על סכנה ישירה – הופך לטריגר רגשי שמעוות את ראיית המציאות, ומחליש את החוסן הפנימי.

חז"ל תמהים על יעקב: מדוע נבהל כל כך? מדוע הרגיש סכנה?
עונים: כי החזיק באזני כלב  כלומר: הכניס עצמו נפשית למקום שאינו שייך לו.
החסרון היה לעורר את עשו בנפש שלנו

מה באמת קורה כשמתחילים "לעורר" את עשו?

כשמדברים שוב ושוב על האויב – מחזקים אותו.

כשמזהירים שוב ושוב מסכנה – יוצרים אותה בתודעה.

כשנכנסים לתחום "מה יקרה אם…" – מחלישים את האמונה, ומעודדים חרדה לא רק שלנו אלא גם של כל עם ישראל, לכן כתוב בתורה שהמפחדים לא היו יוצאים לקרב, כדי שלא יפחידו את אחיהם, כי הפחד משתק מגביל ולא מאפשר תפקוד בריא ויעיל

המדרש אומר על יעקב, שהוא שולח מלאכים לבדוק מה עם עשו, מגיע המדרש כביכול בתביעה, הליסטים עדיין ישן. מה אתה מעיר אותו? אין לעורר פחד שעיין לא קיים

מה שכן נעשה, נתפלל נתכונן לתגובה אבל לא להעמיק בבעיה

להתכונן למלחמה, כן, להתפלל, כן, לחשוב מה לעשות, כן, אבל לדמיין תרחישים, לעורר דאגה זה לא!!

לא להעיר אויב רדום!

אל תחיה את תודעת הפחד.
ובעיקר  לא להחליף   זהירות יתר בביטול האמונה.

העולם דולק. אבל הבירה איננה עזובה. יש בעל בירה. ויש משגיח. ויש סוף טוב – למי שבוטח.

ומצינו רעיון נהדר שכתב  הרה"ק מפיאסצנה זצ"ל בספרו אש קודש,  אשר נכתב בלהבות האימה של גטו ורשה – אך נוגע באופן ישיר גם לימינו אלה.

בפרשת שלח מתארת התורה את חטא המרגלים. הם לא המציאו שקרים – הם תיארו מציאות. "אפס כי עז העם… וערים בצורות… וילידי ענק", כך אמרו. ובאמת, הדברים נשמעים שקולים והגיוניים. איך יעלה עם עבדים, חסר ניסיון קרבי, לכבוש ארץ מבוצרת מאין כמוה?

אבל אז בא כלב בן יפונה – ואינו נכנס לויכוח. הוא לא מציע אסטרטגיה נגדית. הוא פשוט משתיק: "ויהס כלב את העם… ויאמר עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה". לא ניתוח, לא טיעונים – אלא אמירה פשוטה, של מי שראה משהו אחר.

וזה חידוש, כלב לא מציע שום פתרון!

כשאדם עומד מול משבר, התודעה מבקשת שליטה – הסבר, דרך, סיכוי. אבל האמונה אומרת אחרת,  כשהמציאות סתומה – אולי זו לא טעות, אלא הזמנה. לא לתכנן, אלא לבטוח. לא לנתח – אלא להאמין.

כותב הרה"ק מפיאסצנה: ההשתדלות – היא עצמה חידוש.
היא דרישה זמנית של הקב"ה מאיתנו, כל עוד היא אפשרית. אך כאשר אדם מגיע לשוקת שבורה, לדרך ללא מוצא – הרי זה אות מן השמים,  אינך נדרש עוד לנסות. אין כאן ויתור, אלא שחרור: אתה פטור מלעשות מעשה, אבל לא פטור מלפנות אל הקב"ה וכמו שאמר כלב, שבן עמרם, משה רבנו שליח הקב"ה, כ"כ הרבה נסים היו במצרים, נוכל להתמודד גם עם יושבי הארץ, הוא לא הסביר איך הוא תיאר מה יהיה. : האדם לא נדרש לייאש את עצמו וההכרה שאין בנו יכולת – היא

כלב ויהושע כשהבינו שאין שום דרך הגיונית לנצח. זה לא ייאש אותם – אלא שיחרר. "כי עתה אנו פטורים מהשתדלות, ומכאן – 'עלה נעלה'! דווקא כשאין על מי ומה לסמוך – אפשר לסמוך באופן מוחלט על אבינו שבשמים האדם עובר ממצב  של שליטה למצב של ביטחון, מאחיזה – לוויתור לאמונה

המערכות שהאדם בנה – נמסות …אז מה נותר?

דווקא אז – קורה דבר עצום: "…. כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב. הקב"ה מחכה לרגע שבו יודה האדם: לא נשאר לי כלום חוץ ממך. ואז אומר ה':

רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל.

האדם מאמין בטכנולוגיה, בסטטיסטיקה, בכוח. הוא מבקש ודאות, תחזיות, מענה.
אבל התורה מלמדת – יש רגעים שאין בהם ודאות, ואין בהם תחזית. יש רק דבר אחד: הכרת האפסות –וזה גילוי האמונה.

פעמים שחווה האדם את עצמו כמי שהוא  לא שולט, לא מצליח, לא יכול.

אבל ההכרה במקום החוסר אונים, הוא מפתח לתקווה האמיתית.

בשעת צרה – יש כניעה טבעית. המטרה היא  לזכור את ההכנעה גם שנוושע

לכור את ימי השבר והענווה כאשר אנו חוזרים לשגרה, לא כוחי ועוצם ידי מרגע שחלפה הסכנה – הוא מרדים את הזיכרון, והופך אותו לסיפור שהיה

הגמרא  אומרת שבן דוד בא שתכרת מלכות מישראל, הכוונה היא כפי שרש"י מפרש שלא תהיה עוד ממשלה של כוחי ועוצם ידי אלא הכרה ממקום של ענווה באמונה אמתית, במקור כל הכוחות

דווקא כשאין במה להיאחז – נזכרים מי באמת מחזיק אותנו.

כאשר מתמוטטת תחושת השליטה, האדם חוזר לויגבה ליבו רק בדרכי השם.

מאין יבוא עזרי, אשא עיני אל ההרים  – ההרים, אומרים חז"ל זה ההורים, זה האבות, להיות דומה להם, ללכת בדרכי האבות, זה מקור הכח מקור כל המשאבים והתוצאות שיהיו בעולם

כל עוד אנו נשען על גדר ביטחון – נראה רק מה שאפשר לראות מהגדר בטחון אבל כאשר נבין

שגם הגדר הזו רועדת – נביט מלמעלה… "עזרי מעם ה', עושה שמים וארץ." זו אינה בריחה מהמציאות – זו ההתייצבות היחידה מולה, כאשר כל יתר הדרכים נכשלות.

רבים מבקשים לשמוע דברי הרגעה. רוצים אופטימיות.

האמונה האמיתית – אינה ליצנות או עידוד ונחמה לחסרי כח, לא!

היא מביטה במציאות ואומרת   העולם סדוק – ובתוך הסדק הזה שוכנת השכינה