ישראל הפכה למקום סכנה; למה לא כדאי לברוח?

המציאות סוערת: איומים מכל עבר, מצד ימין ומשמאל, ממזרח וממערב. לכאורה, ארץ ישראל הפכה למקום סכנה. מדוע לא נקום ונברח ממקום של לחץ ומתח כזה?

 בספרי החזון איש מובאת דוגמה מפורסמת לימי הפצצות בירושלים. הגרי"ז מבריסק ברח לבני ברק – ואילו החזו"א חלק עליו, וסבר שהיה ראוי להישאר.

לדעתו  כפי מדת ביטחונו של האדם בה' – כך הוא פטור מהשתדלות.
והרי גם הביטחון הוא בעצמו השתדלות!
אדם שבוטח בה' – אינו פטור ממעשה, אלא שהביטחון עצמו הוא מעשה

במהלך הדורות, ובמיוחד בדורות האחרונים עם ישראל התמודד בארץ ישראל עם סכנות רבות. ולמרות הכול, קיים כאן יסוד פלאי.

כותב השפת אמת (פרשת בהר):

יש ביטחון מיוחד הניתן מתוקף קדושת ארץ ישראל.
גם יהודי שאינו "בעל ביטחון", שלא עמל על מדת האמונה – זוכה, מכוח ישיבתו בארץ הקודש, למנוחה ושלווה מיוחדת שאין לה הסבר.

על הפסוק …" וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם."

בתורת כהנים מבואר:

"בארצכם אתם יושבים לבטח – ולא חוץ לארצכם".

בארץ ישראל: יש ביטחון.
בחוץ לארץ: אין ביטחון.

בזוהר הקדוש (פנחס רכה:) כתוב:

ארץ ישראל עצמה מחזקת באדם את האמונה.
כמו שכבש אוכל עשב – ויוצא ממנו חלב.

אף שאין לו שכל להבין כיצד. כך גם יושבי ארץ ישראל – יונקים מהאוויר את מנוחת נפש הבוטח.

גם אדם פשוט, שלא פתח מעולם את "חובות הלבבות", מרגיש כאן יותר ביטחון בלב, הוא יכול להרגיש כך, כמובן אם האדם מעייף את עצמו בעודף מידע מפחיד הוא מעורר את החרדה

אנו לא עם שנברא כדי להימלט מהתמודדות.
עם ישראל נועד להביא ברכה לעולם, דרך הארץ הזאת.
ולכן, דווקא מתוך הקושי, אנו נאחזים בקרקע – לא כי היא נוחה, אלא כי היא המקום הראוי האמתי והמדויק לעם ישראל

ארץ ישראל לעם ישראל שמקיים בה את תורת ישראל

התורה מדבר על קללות, ואחרי הקללות היא אומרת 'וישבתם לבטח' וזה לא רק לשעת שלום, אלא גם אחרי הייסורים והקללות

ארץ הקודש יכולה להעניק מתנה בלב – את מנוחת הבוטח. זו איננה מדרגה שרכשנו בעמל, זו איננה תוצאה של שיעור במוסר או סדר בחובות הלבבות, אלא מציאות – הארץ עצמה נותנת ביטחון.

בספר מכתב מאליהו (רבי אליהו דסלר זצ"ל) הביא לכך ראיה מדברי הגמרא במסכת נדרים, יש שם סיפור על עולא, שכאשר עשה את דרכו לארץ ישראל, הצטרפו אליו שני בני חוזאי. אחד מהם רצח את חברו לנגד עיניו של עולא. כשהרוצח שאל אותו אם נהג כשורה, ענה לו עולא: כן! – ואף "פרע לו את בית השחיטה". עולא לא הסכים למחות ברוצח – כדי שלא ייחשד כאילו ימסור אותו לשלטון בהמשך, לכן הוא לא מחה. כאשר הגיע עולא לארץ וסיפר את שאירע, השתומם רבי יוחנן ושאל: איך ייתכן שקרה דבר כזה בארץ ישראל, והרי נאמר "ונתן ה' לך שם לב רגז" – על בבל, לא על ארץ ישראל? ותירץ לו עולא: בשעה שקרה הדבר – עוד לא עברתי את הירדן. כלומר, עדיין לא הייתי בתחומה של ארץ ישראל, ולא זכיתי לאותה מתנת הביטחון שמאירה ביושבים בה.

השיטה מקובצת מבאר: לא הרצח הוא שתמהה עליו רבי יוחנן – אלא על  עולא. איך אתה, איש קדוש, חשת פחד עד כדי כך שהחנפת לרוצח?! הרי בארץ ישראל הלב איננו רגז – אלא לב רגוע. ולב כזה אינו ירא מרוצחים. לא היה ראוי שתפחד כלל. אלא שעולא אמר  שהוא עוד לא עבר את הירדן. הוא לא אמר שהוא עדיין לא עבד על מידת האמונה וביטחון בהשם, לא. אלא הוא אמר שעדיין לא הייתי בא"י ולכן הלב היה מפחד.

בארץ ישראל זו מתנה

כאשר רבי זירא רצה לעלות לארץ – מספרת הגמרא במסכת כתובות – שלא מצא גשר, ולא המתין. נזדרז ועבר את הנהר על קרש דק וחבל דק המתוח בין שני צידי הירדן, תוך סכנת חיים. מדוע כל כך מיהר? כדי לברוח מ"לב רגז" – לברוח מבבל, אל המנוחה האמיתית של ארץ ישראל.

החזון איש ועוד מבעלי המוסר מלמדים אותנו, השתדלות – מתחילה רק כשאין בלב מנוחה.
כאשר יש מנוחת הלב – זה עצמו הביטוי הגבוה ביותר של השתדלות. אדם שיושב בארץ, ובוטח בה', ואיננו מתמלא חרדה – הרי זו עבודתו. –בטחונו היא השתדלותו

מנוחת הנפש של הבוטח איננה רק פרי של עמל פנימי או תרגול מחשבתי, אלא מתנה – מתנת ארץ ישראל. כך אנו מוצאים בסיפור פלאי שנכתב ב"ספר הזיכרון" להגאון רבי אליהו דסלר זצ"ל, שבו מסופר כיצד בעומדו בפני צורך לעבור ניתוח מסוכן, יעצוהו ידידיו לנסוע לאמריקה, שם הרפואה מתקדמת יותר ויש יותר נסיון רפואי. אך הוא, מתוך מחשבה שקולה ומלאת עומק אמוני, כתב: החלטתי לעשותו כאן בארץ ישראל בעזר השם אף שבמקרים של סכנה מותר לצאת לחוץ לארץ, מכל מקום כיון שגם כאן מבוצעים ניתוחים דומים בהצלחה, ועתה הוא זמן סכנה – מן הראוי להישאר בארץ ישראל. וכאשר נשאל החזון איש – חיזק את החלטתו ואמר: "זכות ארץ ישראל תעמוד לו". הרב דסלר אף הוסיף וכתב: אם אצא לחוץ לארץ – אולי זה עצמו יהווה חיסרון בביטחון, ודבר זה עלול להקשות את הדין שלא לצורך.

לכן קיבל על עצמו לעבור את הניתוח בארץ. לא מתוך זלזול, אלא מתוך ידיעה שהשיקול האמוני, כשאינו תלוש מהמציאות, הוא עצמו השתדלות.

ארץ ישראל היא לא רק מקום גיאוגרפי אלא עומק תודעתי.

 

כאשר אדם רואה עימותים, איומים, תחזיות – המוח מייצר פחד. אך כאשר האדם מחובר לשורש של בטחון, לא ממקום של עצלות אלא ממקום של אמונה – המוח מקבל איתות הפוך: "יש על מי לסמוך". גם אם אנו מוקפים באויבים – "סבוני גם סבבוני" – אין פירוש הדבר שאנו מוכרחים לרעוד. אמנם אין להפקיר את החיים, אסור לעמוד בחוץ כשפצצות נופלות

אבל כן בשגרת החיים, אנו מנהלים את החיים את השגרה באופן יעיל, ונכון, לא מכניסים את עצמנו לעוד

וכך אמר האמרי אמת זצ"ל בזמן מלחמת העולם השנייה: כשהגרמנים התקרבו לארץ – רבים חששו. אך הוא אמר: "כשהאדם תחת סינרה של אמו – נפשו רגועה". זהו תיאור עמוק ונפשי: בארץ ישראל האדם מרגיש "כגמול עלי אמו" – עטוף, שמור, רגוע.

בקבלת שבת אנו אומרים את הפסוק מתהלים

אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא יָדְעוּ דְרָכָי

מה עניינם של המרגלים בשעה קדושה כזו?

 

שורש חטאם של המרגלים,  ביארו גדולי המחשבה, לא היה רק חוסר אמונה, אלא תפיסה מעוותת של הכניסה לארץ ישראל  רצו להיכנס לארץ בדרך טבעית, לאחר שהורגלו לנסים. לא רצו עוד להיות תלויים בענני כבוד ובמן, אלא ביקשו שגרה וביטחון.

המלבי"ם כתב: מצרים הייתה ארץ איתנה, משובחת אך בלתי ניתנת לכיבוש. א"י –מצריכה הנהגה ניסית.  לכן העדיפו לשוב מצרימה.

 

יהושע וכלב לעומתם,  אין כאן רק פוטנציאל חקלאי, אלא קרקע רוחנית, מקום של הנהגה עליונה,   ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה…

הרמב"ן בתחילת ספר שמות מלמד: גאולת מצרים לא הושלמה אלא עם הכניסה לארץ ישראל. שהרי מבטיח הקב"ה: "והוצאתי… והבאתי… –" הכניסה לארץ היא חלק מהותי מתהליך הגאולה.

וכך מסביר גם הספרי: אילו זכו – היו נכנסים לארץ בי"א יום

אך מתוך שקלקלו – נענשו בארבעים שנה

והמהר"ל (סנהדרין ק"ד) מוסיף:

כניסה בדרך ניסית – יוצרת חיבור נצחי. דבר ניסי – הוא מעל הזמן, ולכן קיים לעד.

אז חטא המרגלים שורשי ועמוק:

הוא לא היה רק חוסר אמונה, אלא עיוות אידיאולוגי – ניסיון להכניס את עם ישראל לארץ ישראל בדרך טבעית בלבד  תוך ניתוק מקדושתה הרוחנית.

הוא פגם ביסוד תכלית העם – לראות בארץ את המקום לקיום שכינה, לא סתם מרחב מחייה.

לכן, נגזר טלטול על האבות – מיתה במדבר, ועל הבנים – בכייה לדורות.

והבכייה ההיא – היא בכיית ט' באב. לא רק תוצאה היסטורית – אלא לקח נצחי  שארץ ישראל אינה טבעית, ואי אפשר להחזיק בה אלא מתוך חיבור עליון של אמונה, קדושה וראיית פני שכינה.

 

המלבי"ם (במדבר י"ג–י" אומר ששורש חטא המרגלים – ובעקבותיהם העם – רצו להיכנס לארץ ישראל בדרך הטבע לא בדרך ניסית. הם ביקשו שגרה, קרקע יציבה, עצמאות.
משה רבנו, לעומתם, הוביל אותם במהלך ניסי.
ולכן, כאשר שמעו את המרגלים אומרים: "אפס כי עז העם… –"  הבינו: אם נדרש נס, עדיף לנו להישאר במדבר, או לשוב למצרים.

וזו הטעות הגדולה – לראות את ארץ ישראל כארץ ככל הארצות  ולא היא.
א"י היא מרחב אלוקי, מקום השגחה תמידית –  ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה…
ולכן, כל כניסה אליה – מוכרחת להיות מהלך ניסי,  לא טבעי.

ולכן נגזר על עם ישראל –  רציתם טבע – תקבלו טבע. ארבעים שנה של הליכה טבעית, חסרת מטרה, עד שתבינו שאי אפשר להיכנס לארץ ישראל – בלי מסירות, אמונה, וראיית עין עליונה.

לקח לדורות – תודעת ארץ ישראל

המסר הנצחי הוא: אי אפשר לאהוב את ארץ ישראל – מבלי לאהוב את ה' מבלי להיות מחויב אליו.

אי אפשר לאחוז בה – מתוך חולין, רק מתוך קדושה.
ולכן, כל פעם שעם ישראל בוכה על עצם קיומו, על פחד מהעתיד על חשש, זו בכייה של חינם בכייה  ללא אמונה, ללא שורש – היא עלולה להפוך לבכייה לדורות… כי זו בכייה שמעמיקה את הנפרדות של עם ישראל עם הנס

אבל כאשר הבכי מלווה בתשובה, בכיסופים, באהבת ארץ הקודש וקדושתה – אז היא הופכת לבכייה של גאולה.

ולכן אמרו אנו מתחילים את השבת עם 'המרגלים' ארבעים שנה אקוט בדור, היינו 40 שנה במדבר בגלל המרגלים, התיקון זו השבת, היום שהוא 'מעל' הטבע לא פועלים לפי דרכי הטבע מפסיקים לעבוד והוא מקור הפרנסה

לא דואגים והוא מקור השפע

שובתים והוא מקור הברכה.

ועוד פעמים שאומר האדם, מה לי ולשבת קודש…?

אלו קולות של ספק, של ספקות בהשגחה.

המרגלים ראו את הארץ, אך טענו שאין אנו ראויים. כלב בן יפונה קם והכריז: "עלה נעלה" – לא רק כביטוי של אומץ, אלא כקפיצה מעל ההיגיון. "גם אם נבקש סולמות לעלות לרקיע – נעשה זאת"! – זוהי תמצית הביטחון. ולכן, מיד כשיצאו מארץ ישראל – שכחו את תחושת הביטחון, רק כלב – שהתפלל על כך בחברון – שמר עליו גם בחוץ.

משה רבנו מחזק את העם: תיכנסו לארץ, תצעדו – ויריחו תיפול. ללא הסבר. ללא טקטיקה. זו לא אסטרטגיה – זה ביטחון. והביטחון זו האסטרטגיה, ולכן  כל מי שאומר "אני לא בדרגה", "אני לא ראוי", לא הבין: הביטחון הוא לא פרס לצדיקים – הוא נשק לנשמות הפשוטות.

בתפילת השחר אנו אומרים "שומר ישראל, שמור שארית ישראל" – אומרים רבותינו,  אפילו מי שהוא רק "שארית", כניצוץ, כגחלת חבויה.

המילים "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד "הן לא רק הצהרת אמונה – הן תמצית הזהות.

 

במקרים רבים יהודים רחוקים – שבשעה רגילה לא היו פונים לרוח או לאמונה – מרגישים בעומק המשבר את המילים: שמע ישראל.
זו תגובה שמקפלת בתוכה חיפוש אחר שמירה עמוקה יותר מאשר הצלה רגעית – אלא שמירה מעל הטבע

המשמעות כבר קיימת בנשמת האדם – צריך רק להיזכר ולהחיות אותה

אנו אומרים בתפילה אהבת עולם אהבתנו ה' אלוקינו  – לא אהבה זמנית אלא אהבה מהותית

המשבר מייצר את האמונה

• מהעדר אונים ➜ לאמונה.
• מהפחד ➜ לתחושת שייכות.
• מהבדידות ➜ להכרה שמישהו רואה, שומע, אוהב.

ולכן, דווקא מבעד לפשטות של "שמע ישראל", נפתחת דלת רחבה:

• דלת לתודעה.
• דלת לריפוי.
• דלת לשמירה.

 

כך גם השבת, האדם עלול לאמר, מה לי ולשבת קודש, איך אטעם מנוחת מרגוע? – ואז אנו מזכירים: "ארבעים שנה אקוט בדור… תועי לבב הם" – הם תעו.

אני לא רוצה, אני שונה, אני רוצה להיאחז בשמע ישראל, אני רוצה להיאחז בשבת, אני רוצה להיאחז בקדושת נצחיות ארץ ישראל

וכל מי שנמצא בארץ ישראל, ומחזיק בה גם בזמנים של דאגה ואי-ודאות – הרי הוא חי באמת "כגמול עלי אמו".

אמרו חכמינו בגמרא (ברכות נ"ו ע"ב) הרואה ישמעאל בחלום – תפילתו נשמעת

ודווקא ישמעאל בן אברהם  !!  יסוד זה,  טעון ביאור, הופך בימים אלו לאקטואלי יותר מאי פעם שהרי אנו רואים בעינינו לא בחלום – אלא בהקיץ – את חיצי ישמעאל פורחים בשמיים. האם אין זו קריאה מהשמים לרבות בתפילה? האם אין זו הזדמנות לגילוי פנימי דווקא מתוך המצב המאיים?

חז"ל לימדונו שבחלום – יש ראייה סמלית, פנימית, נבואית למחצה…

לראות טיל, לראות את עקבותיו של ישמעאל – הרי זו היתקלות ישירה עם אותו כוח הרס המוזכר בתורה ובחז"ל – וזו שעת רצון מיוחדת להפוך פחד לתפילה.

הגאון רבי יעקב עמדין זצ"ל (בעין יעקב) מבאר שכוונת חז"ל בעניין הרואה ישמעאל בחלום תפילתו מתקבל איננה לראייה מוחשית של דמות ישמעאל, אלא לקריאת המילה "ישמעאל" בכתב.

לשיטתו, אין לראות באותו דמות פרא-אדם – סמל לרחמים. שהרי ישמעאל הוא סמל של שפלות, של זרות לאברהם, של אלימות. לפיכך, אם השמים רוצים לרמז שה' ישמע תפילתו – היו מראים לו את שם המילה "ישמע-אל", לא את דמותו של אותו ישמעאל.

ואכן, בחז"ל (בראשית רבה, שמות רבה) מצויר ישמעאל כבעל תכונות קשות – "פרא אדם", "ידו בכל ויד כל בו",  מדוע אם כן נקבע שדווקא בראיית ישמעאל יש קבלת תפילה?

 

 

המהרש"א אומר  שכוונת הגמרא שמי שרואה את ישמעאל ממש תפילתו מתקבלת.

והגמרא אומרת הרואה ישמעאל בן אברהם, מה הכוונה בזה?

המהר"ל (נצח ישראל פרק כ') מסביר שההדגשה "בן אברהם "באה לציין צד אחד עמוק, נסתר ומעורר רחמים: שאף בתוך החושך הגדול של ישמעאל – יש נקודת אור. מכוחו של אברהם – גם הוא נושא בתוכו חלק של תפילה. הוא אמנם לא נבחר, הוא דוחה ונדחה, אך הוא בן אברהם. ובכך טמון מסר: גם המפגש עם הצד הדוחה, המפחיד, הלא-מוסרי שבעולם – יכול להצמיח תפילה. דווקא ההתמודדות מול איום – מול ישמעאל – מחוללת תפילה טהורה.

ואדם חולם מהרהורי ליבו החלום על ישמעאל, ובטח אם הוא רואה אותו במציאות, הוא עלול לפגוש את הפחד, הפחד לא נוצר כדי שהאדם יישאר תקוע בפחד, אלא כדי שהוא יתפלל.

ככל שהסכנה מוחשית יותר – כך עשויה התפילה לצאת מהלב.

ואם האדם חולם על ישמעאל זה סימן שהוא מהרהר עליו ביום ולכן הוא חולם בלילה,  הסכנה מפעילה את האדם, מעוררת בו תחושת תלות מוחלטת –   ראיית ישמעאל –   היא עימות ישיר עם "הפרא

המדרש (בראשית רבה מ"ה) מבאר את שמו של ישמעאל: לא רק "כי שמע ה' בעבר….שמע אל – אלא ישמע אל  כי עתיד הקב"ה לשמוע לקול צעקת ישראל ממה שעושים להם בני ישמעאל

השם זה מבטא את "עתיד התפילה". מתוך ישמעאל – יצא קול שיזעזע את העולם. ומול ישמעאל – ישראל יזעקו, וה' ישמע.

וכך מתהפכת התמונה: לא ישמעאל עצמו הוא הטוב – אלא עצם המפגש איתו מעורר אותנו לטוב. הוא אינו נביא – אך הוא "מנבא" את התפילה. הוא לא צדיק – אבל הימצאותו בעולם מגלה מי באמת מחפש את השם.

בימים שבהם בני ישמעאל מקיפים אותנו בחיציהם ובאידיאולוגיית השנאה, דווקא עתה נפתחת שעת רצון – לא מתוך שלווה אלא מתוך חירום. ברגע שהאדם רואה את "ישמעאל" – לאו דווקא בחלום אלא במציאות – יש לו פתח של אמת להשליך את עצמו על התפילה, וה' ישמע. לא בזכות ישמעאל – אלא בזכות ישראל שהתעורר מתוך הסכנה.

ועם כל פחד, נשוב ונאמר  "ישמע-אל" – כי ה' ישמע את קול תפילתך.

ישמעאל נולד מאברהם, אך לא משרה אמנו – אלא מהגר, שפחתה המצרית. חז"ל מצביעים על כך שהגר, בת פרעה, נושאת בתוכה מורשת אחרת לחלוטין – תרבות גופנית, אלימה, יצרים בלתי מרוסנים, "בשר חמורים בשרם"(ע"פ יחזקאל כ"ג) – ביטוי שמורה על החומריות המוחלטת של צאצאי חם.

מאברהם קיבל ישמעאל את רעיון האמונה, אך מאִמו – את האופי המתפרץ, את הנטייה לפראות ולאלימות. הוא מתואר כ"פרא אדם", כלומר אדם שאין לו עכבות פנימיות, שחי על פי דחפיו, בלי מסגרת של תיקון עצמי או אחריות מוסרית.

מנגד, יצחק נולד משרה – שהיא לא רק אשת אברהם אלא נצר לשם בן נח, שייצג את הקו הרוחני, הקודש, התרבות והמוסר.

 

הרן, אביה, מת על קידוש השם – שרה היא הבת של הרן

הָרָן היה בנו של תרח ואחיהם של אברהם ונחור. יש מקורות שהוא היה צעיר מאברהם בשנתיים, ולפי אחרים – מבוגר ממנו ב-32 שנה. הוא היה אביו של לוט ואביהן של מילכה ויסכה (לפי דעות מסויימות זו שרה אמנו). אחיו אברהם ונחור נשאו את בנותיו.

מותו התרחש באור כשדים. לפי המדרש, לאחר שאברהם ניצל מכבשן האש, הרן הודה באמונתו אך נשרף כאשר הושלך אף הוא לאש. יש דעות שמסבירות מותו כדי להראות שניצולו של אברהם היה בנס אלוקי ולא בכישוף. אז שרה היא צדקת עם רקע מיוחס

ומכוח זה שרה הופכת לדמות קדושה שמביאה את יצחק לעולם לא כפרי טבעי של חיים – אלא כנס, כנגד כל הסיכויים..

 

ישמעאל קיבל ניצוץ מהקדושה של אברהם – אך לא טיפח אותו. להיפך: הוא בחר להחיות את החלק הפראי שבו, והפך אותו לדגל תרבותי.

יצחק לעומתו, קיבל מעטפת חיצונית של קדושה – אך גם עבר מסע ארוך של התקדשות פנימית. הוא "נעקד", נבדק, נזדכך – ובחר להיות ממשיך דרכו של אברהם מתוך בחירה עצמית, לא רק מתוך ייחוס.

ונעמיק בשם  "ישמעאל", השם הזה משקף מציאות עמוקה: הקב"ה שומע  גם כשאין זכויות. ישמעאל ניצל לא בזכות מעשיו, אלא "באשר הוא שם" – כפי שהוא עכשיו.

לכן הפך שמו של ישמעאל – להזדמנות פז עבורנו: להזכיר לעצמנו שגם כשנראה שאין סיכוי – הקב"ה שומע, אך הוא כמובן שומע עוד יותר כאשר זעקתנו מלווה בבחירה מוסרית, באחריות, באמונה פעילה.

השם ישמעאל מסמל לא רק את מי שיצער את עם ישראל

אלא גם מי שיזכיר למי ששכח לאמר שמע ישראל, שגם הוא יכול לאמר שמע ישראל, וגם זה בעל ערך, באותו רגע הוא עושה משהו גדול, כמו שנאמר על ישמעאל 'באשר הוא שם' אפילו הוא עתיד להיות רשע

אבל באותו רגע הוא עושה מעשה טוב לכן הוא נידון לפי ה'טוב' שבהווה.

אברהם אבינו היה מזרע שם בן נח – נצר לקו הברכה, שהניח את היסודות למוסר, לאמונה בהשם  אחד, ולחיים מתוך משמעות. שרה אשתו באה מאותו שורש, בת להרן – שנשרף על קידוש ה'.

לעומתה, הגר – שפחת שרה – הייתה מצרית, בת פרעה, נצר לכנען מזרע חם המקולל, שעליו נאמר "עבד עבדים יהיה לאחיו".

הגר, נשאה בתוכה עולם של פראיות, יצריות וחומריות בלתי מבוקרת

לפי דברי האור החיים הקדוש, כאשר מדובר בשפחה – אין הייחוס עובר דרך האב כלל

"האשה וילדיה תהיה לאדוניה", נאמר על שפחה עברייה. וכך, למרות שישמעאל הוא בנו הגנטי של אברהם, הרי שמתוך היותו בן לשפחה, שורש מהותו משתייך לדמותה של האם – לאביו.

האדם נקבע לפי החוויה הראשונית שספג בבית אמו.

מנקודת מבט רגשית זה  יסוד עמוק: האדם נבנה בראש ובראשונה מהחוויות שמטמיעות בו את זהותו – והאם היא מקור ראשוני להטמעה זו. כאשר ההוויה האימהית חדורה ביצרים, בכעס, בפראות, האדם סופג מתוכה לא רק התנהגות אלא מבנה אישיות.

אם אדם רואה בחלום את "ישמעאל בן הגר" – מדובר בזעקה מפחידה, במראה שמעורר פחד ובלבול. אך אם הוא רואה את "ישמעאל בן אברהם" הוא רואה את ישמעאל, אבל הוא מבין שגם הוא חלק ממערך של אמונה רחבה, אברהם איש האמונה

הכאב של ישמעאל הוא לא 'סתם' אלא למען 'שיפור ושדרוג האמונה' = אברהם