ברגעי השיא של המלחמה, מתרחשת הלידה

אין המלך נושע ברוב חיל: הפסוקים (תהלים לג, ועוד) והביאורים של האלשיך, הרד"ק, רבינו בחיי והחתם סופר – מבארים שלא הכמות ולא הכח הם אלו שמושיעים את האדם אלא ההכרה בכח ה' והאמונה בו.

גדעון נצטווה לדלל את חייליו, לא בגלל חולשה אלא כדי להוציא מלב ישראל שמא "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".

דוד הכה את גלית לא בחרב, אלא באבן

הכלי הטכני – כל עוד הוא מעשה טבע – אינו פועל באמת.

רק כשיש חיבור לרוח ה' – נוצרת הישועה.

הציפייה מעצמנו להיות תמיד חזקים, שולטנים ובעלי משאבים – יוצרת תודעה כוזבת של שליטה.

אך דווקא ההכרה בחולשה, בפחד, ובחוסר אונים – היא המפתח לפתיחות נפשית. ככל שאדם מרשה לעצמו להפסיק "לנהל את העולם" – הוא פנוי לישועה השמיימית

המיזוג הבריא והנכון, היהודי תורני של המלחמה הוא לא לבטל את המציאות – אלא לשלב בין המעשה לבין התודעה.

אנחנו  "כחומר ביד היוצר". זו החירות הפנימית: רק מי שאינו תלוי בכוחו – הוא באמת בן חורין.

העם שנראה "כלביא יקום" הוא עם שיודע שהכח האמיתי הוא הרוח – "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה". כמו אצל דוד, האבן חדרה את המצח – לא כי היתה כה חזקה, אלא כי הקב"ה רצה בכך.

זהו ביטוי של אמונה שאין כלי נשק ממשי – אפילו לא "פצצות חודרות בונקר" – יכולים להושיע.

הפסוק אומר "כי בו ישמח לבנו", הוא יסוד חשוב בעבודת הנפש: מי שמאמין באמת – גם שמח באמונה. כי הוא פטור מדאגה, משחרור, מאיום. גם בתוך מצב מלחמה, דווקא מתוך הכרה שאין לאדם מענה גשמי – הוא זוכה למנוחת נפש, לביטחון ולאמונה.

הפסוקים מתהלים (ל"ג), "שֶׁקֶר הַסּוּס לִתְשׁוּעָה וּבְרֹב חֵילוֹ לֹא יְמַלֵּט" – מלמדים שכוח סוסיו, נשקיו ועוצמתו של האדם אינם ערובה לישועה.

האלשיך הק' מפרש כי דווקא "ברב חיל" – שם מתחילה הסכנה. כשהכוח מרובה, יש לאדם פיתוי להתפאר בכוחו, ואז מסתלקת הסייעתא דשמיא. המעשה של גדעון (שופטים ז) מדגים זאת: הקב"ה מורה לו לצמצם את חילו מ־32,000 חיילים לשלוש מאות בלבד – כדי שלא יתפאר ישראל: "ידי הושיעה לי".

בזווית ראייה יהודית המלחמה של האדם אינה מול אויב חיצוני בלבד – אלא מול תודעה פנימית של שליטה. תחושת השליטה – "כוחי ועוצם ידי" – יוצרת חרדה, מתח, חוסר שקט, משום שהאדם יודע בסתר לבו שאין לו באמת שליטה. לעומת זאת, אדם שמודה שאין בכוחו, ובוחר לבטוח בהשגחה – חי בשלוות נפש.

ככל שהאדם תולה תקוותו בעצמו – הוא יותר שברירי

וככל שהוא מפקיר את עצמו לאמונה – הוא דווקא מוצק יותר.

"כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ: רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי – אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם? לֹא תִירָא מֵהֶם! " (דברים ז) –

דווקא כשאין סיבה טבעית, כשאין דרך ריאלית לנצח – זו התקווה הכי אמיתית. כי זו איננה גאווה, אלא קרקע להשראת שכינה.

גלית הוא סמל הברזל, המיגון, הרעש, הכוח הגולמי. דוד הוא רך, רועה צעיר, בלא שריון, אך בוטח בה',השאלה של הרד"ק – כיצד האבן חדרה את הנחושת = כשאין ביטחון בגשמיות – הקב"ה מביא את האבן אל הנקודה היחידה שפתוחה

אין כאן רק נס פיזי, יש כאן ביטוי של חוק עליון: כשאדם בטוח בה' – העולם הפיזי נענה לכוחו הרוחני.

ככל שהטכנולוגיה והכוח החיצוני מתעצמים – כך גוברת הסכנה שהאדם יאמין שהם יספיקו לו.

זו האשליה המסוכנת ביותר

 

בשעת מלחמה, כשהחוץ בוער והעולם רועש, נדמה כי העיקר הוא להחזיק מעמד. אך האמת – עמוקה הרבה יותר. אין זו רק שעת הישרדות. זו שעת לידה. לידה של תודעה, של אמונה, של בירור פנימי.

אמרו חז"ל (ברכות ס"ג ע"א): "אין אדם ניכר אלא בכוסו, כיסו וכעסו

ואפשר לאמר גם בשעת מלחמתו

דווקא כאשר האדם מאבד את הקרקע היציבה, ניכר מה באמת מחזיק אותו.

 

החזו"א כותב (אגרות חזו"א ח"ב, א') כי "בשעה שהאדם חדל מלהיתלות בתבונה אנושית – מתגלה עליו עזר אלוקי".

אם כן, זו השעה שבה אנו לומדים שלא רק עוצמת האויב נבחנת – אלא עוצמתנו הפנימית. לא רק הכוח – אלא האמונה.

"לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות"

אכן, "הן עם כלביא יקום –" עם ישראל קם, אך לא בגאווה, אלא מתוך ענווה פנימית, מתוך הכרה שאנו עם שאין כוחו אלא בפיו, בתפילתו, בתורתו, ובקשרו הישיר עם בורא כל העולמים.

ה"חתם סופר" זיע"א גילה רמז נפלא: ר"ת "כלביא" – "כי לא בחרבם ירשו ארץ"

עומק כוונתו – שהכוח האמיתי של ישראל הוא בהכרת אפסות הכוח הגשמי כאשר אינו מתלווה לרצון ה',

במלחמת יום הכיפורים, חזר הגאון ר' חיים שמואלביץ זצוק"ל ואמר פסוק אחר פסוק מתוך הושע פרק י"ד:

"אשור לא יושיענו, על סוס לא נרכב, ולא נאמר עוד אלוהינו למעשה ידינו – אשר בך ירוחם יתום."

וביאר: "אשור" – זו אמריקה. "סוס" – זהו מטוס. "

רק כאשר נרגיש יתומים מכל הכוחות, כאשר נבין שאין על מי להישען אלא על אבינו שבשמים – אז, ורק אז, יאמר עלינו ה' יתברך ":אשר בך ירוחם יתום".

חז"ל במדרש (שמות רבה פרשה כא) כבר גילו שעם ישראל הוא כ"כבשה אחת בין שבעים זאבים",

ואין שום דרך טבעית לקיומו. מה אפוא שומר עלינו?

אך ורק השגחה פרטית תמידית –

 

היהודי אינו לוקח קרדיט לעצמו, אלא מייחס הכל לבורא: "ה' ילחם לכם – ואתם תחרשון "

ואף כשמגיעים לידי הצלחה – "וכאֲרִי יתנשא" – הרי זה רק לצורך כבוד שמיים, למען דעת הגויים כי יד ה' עשתה זאת. אך ליהודי עצמו – חלילה מלקחת תפארת על גבורה, דם, או הצלחה בטחונית.

קליפת פרס היא קליפת התפארת, והתיקון זו התפראת להקב"ה!

מודים לנלחמים

משבחים את הקב"ה שהוא נותן הכח

קרבות בלב איראן, וכלב לא יחרץ לשונו, אין מאיימים, זה לא טבע, זה נס, אף אחד לא האמין שאפשר להגיע למצב כזה

מידת התפארת להודות להקב"ה.