במשך עשרות שנים הם היו הפסקול הבלתי מעורער של ל"ג בעומר. הקלרינט שלהם ניגב דמעות של אלפים בריקוד המצווה והקפיץ רבבות ב"בר יוחאי" המסורתי. אך אמש, באולפני 'קול חי', נימת הדיבור של נגני מירון הוותיקים הייתה שונה לגמרי. בשיחה גלויה ונוקבת עם מנחם טוקר, הם ניסו לפענח את ה"גזירה" שמרחיקה את עם ישראל מההר כבר שנה רביעית מתוך שישה.
את הדיון פתח מנחם טוקר בנימה אישית: "צריך לעשות חשבון נפש. זה התחיל בקורונה – הייתי שם אחד מעשרים האנשים שאישרו להם להיכנס, ושידרתי משם בדמעות. אחר כך האסון הנורא, המלחמה, והשנה שוב הגזירה שמונעת מאיתנו להגיע. מה קורה פה?".
משדר היסטורי: פאנל נגני מירון שלא נראה כמותו
"צעקו לי להמשיך לנגן אבל ראיתי את האסון": מאיר אדלר משחזר
עוד באתר:
אברהם לייב בורשטיין, יו"ר אגודת הכליזמרים ודמות מיתולוגית בחצרות מירון, לא היסס להניח את האצבע על הנקודה הכואבת: "פעם מירון היה שייך לרשב"י. לא משנה אם היית רבי, אדם פשוט, ספרדי או אשכנזי – כולם באו למטרה אחת".
לדבריו, בשנים האחרונות חל שינוי לרעה ברוח המקום: "כל אחד התחיל לעשות שבת לעצמו. טריבונות, במות ענק, 'המשפיע פלוני' ו'האדמו"ר אלמוני'. התחילה תחרות למי יש קהל גדול יותר. בקיצור – שכחו מהחתן. כל אחד בתוך החתונה הזו עשה לעצמו חתונה קטנה משלו".
בורשטיין הוסיף סיפור אירוני ששמע מראש עיריית ביתר עילית, מאיר רובינשטיין: "הוא שאל חסיד שהגיע למירון אם הוא יורד לציון הרשב"י, והחסיד ענה לו: 'מה אני, ברסלבר? באתי לרבי שלי'. כשהגענו למצב כזה, שהרבי חשוב מהתנא, החתן (רשב"י) התעורר ואמר: 'חבר'ה, אתם רוצים לבוא לחתונה שלי או לעשות שבת לעצמכם?'. זה מה שאני מרגיש – החתן פשוט סגר את הדלת".
גם אמן הקלרינט חיים קירשנבוים, שמנגן במירון קרוב ל-40 שנה, הצטרף לתחושת המועקה ותיאר את השחיתות המערכתית שקדמה לקריסה: "התחיל עניין של פרוטקציות. מי עולה ומי לא. אני אומר את זה כאיש קואליציה, כאחד שקיבל אישורים. אבל מעולם לא הסכמתי להשתמש בהם".
קירשנבוים נזכר בשנה שבה כמעט ועלה עם רכבו הפרטי, אך תחושת בטן עצרה אותו: "הגעתי עד כפר שמאי והחלטתי לעלות באוטובוס עם כולם. ממש לפני הסיבוב האחרון קרתה הקריסה הגדולה. מי שעלה עם האוטו שלו נתקע 24 שעות בלי יכולת לזוז, בזמן שנשים וילדים נשארו שם שעות על גבי שעות בשמש ובתנאים קשים. הקריסה הפיזית הייתה רק תוצאה של הקריסה הרוחנית והמוסרית".
הפאנל, שהיה אמור לעסוק במוזיקה וניגונים, הפך במהרה למסמך מרתק של חשבון נפש ציבורי. נראה כי הנגנים, שראו את מירון בתפארתה וגם בחורבנה, קוראים לציבור לא להסתפק בצער על הסגירה, אלא להבין את השורש: החזרה לפשטות, לאחדות, ולהבנה שיש רק חתן אחד להילולה במירון.
