חמש שנים חלפו מאז האסון במירון, ואמן הקלידים מאיר אדלר שחזר הערב ב'קול חי' את הדקות שבהן הבין כי האירוע השמח הופך לטרגדיה לאומית. אדלר ניגן באותה שנה על הבמה שהוצבה מאחורי מתחם ההדלקה של "תולדות אהרן". לדבריו, הוא היה מאותם בודדים שיכלו לראות את המתרחש בשטח בשל גובה הבמה.
אדלר נזכר כי באותו יום חמישי בלילה שרר דוחס יוצא דופן בהר:
- העיתוי: הילולת ל"ג בעומר חלה ביום שישי, מה שגרם לרבבות להגיע להר כבר ביום חמישי בלילה.
- השנה שאחרי הקורונה: הציבור חש צמא גדול להגיע למירון לאחר המגבלות של השנה הקודמת.
- הדלקות חופפות: אדלר ציין כי רבים מאלו שהשתתפו בהדלקה של חסידות בויאן זרמו לעבר מתחם תולדות אהרן, מה שהגביר את הצפיפות בדרכים המובילות למקום.
הבלבול על הבמה: "מאיר, תמשיך לנגן"
עוד באתר:
ברגעי האסון הראשונים, החלו להישמע סירנות ואנשי כוחות ההצלה החלו לכוון לייזרים לעבר נקודות ספציפיות בקהל. "אני שולט על ההר, אני יכול לראות הכל, ואני לא מבין איפה זה קורה", שחזר אדלר את חוסר האונים.
לדבריו, גורמים בשטח הורו לו להמשיך בנגינה כדי למנוע פאניקה, אך הוא הרגיש שמשהו אינו כשורה. "מישהו זרק לי בקבוק מים וצעק 'מאיר, אל תמשיך'. הלכתי לצד כדי שלא יראו אותי ולא יצעקו עליי שאני לא מנגן".
המפגש עם המציאות הקשה
כשפנה אדלר לצידה השני של הבמה, נחשף למראות הקשים: "פתאום אני רואה שם זק"א, ואני רואה שם את כוחות ההצלה… התחילו לשים שמיכות טרמיות. אמרתי לעצמי בהתחלה 'לא קרה שום דבר, לבן אדם קר, הוא מתחמם'. פתאום הבנתי – הבן אדם מת".
לאחר שהופסקה המוזיקה, המיקרופון של אדלר הפך לכלי המרכזי לחיפוש נעדרים. הוא תיאר בשידור כיצד נאלץ להקריא שמות של עשרות אנשים שמשפחותיהם חיפשו אותם, חלקם הגדול התברר מאוחר יותר כנספים באסון. "כל כך הרבה אנשים ששמעתי את השמות שלהם, שחיפשו אותם אחר כך. השם ישמור".
