דקה אחת גורלית: התאפקות ממחלוקת וכעס

דקה אחת גורלית לטוב ולרע:

(א) וַיִּקַּ֣ח קֹ֔רַח בֶּן־יִצְהָ֥ר בֶּן־קְהָ֖ת בֶּן־לֵוִ֑י וְדָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם בְּנֵ֧י אֱלִיאָ֛ב וגו': (ב) וַיָּקֻ֙מוּ֙ לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וַאֲנָשִׁ֥ים מִבְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל חֲמִשִּׁ֣ים וּמָאתָ֑יִם נְשִׂיאֵ֥י עֵדָ֛ה קְרִאֵ֥י מוֹעֵ֖ד אַנְשֵׁי־שֵֽׁם: (ג) וַיִּֽקָּהֲל֞וּ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵהֶם רַב־לָכֶם כִּ֤י כָל־הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם יְקֹוָ֑ק וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל־קְהַ֥ל יְקֹוָֽק: (ד) וַיִּשְׁמַ֣ע מֹשֶׁ֔ה וַיִּפֹּ֖ל עַל־פָּנָֽיו: (ה)וַיְדַבֵּ֨ר אֶל־קֹ֜רַח וְאֶֽל־כָּל־עֲדָתוֹ֘ לֵאמֹר֒ בֹּ֠קֶר וְיֹדַ֨ע יְקֹוָ֧ק אֶת־אֲשֶׁר־ל֛וֹ וְאֶת־הַקָּד֖וֹשׁ וְהִקְרִ֣יב אֵלָ֑יו וגו': טז א-ה.

שאלות.

א. יש לשאול על הנהגת משה הרי לפי דברי חז"ל התלוננו על משה על חלוקת התפקידים לאנשי שלומו ויותר מכך שהעלו עליו שהוא חשוד בעריות, וא"כ כיצד שותק ונפל על פניו הרי קיי"ל שתיקה כהודאה ואם כן מחובתו להגיב ולהכחיש את הדברים בכדי שלא יעלה חשד בעיני השומעים? ב. ויותר קשה שגם מסכים איתם לבחון את הדברים מחדש כמאמרו בוקר ויודע השם וכו' והרי נותן פתחון פה לכופרים כאילו הוא עשה על דעת עצמו?

טבע האדם להגיב מיד מתוך כעס.

בנוהג שבעולם כאשר יש ויכוח בין אדם לחברו בעבודתו או בקהילתו או בביתו בינו לבין אשתו, בדרך כלל חושב האדם שהדרך להתמודד הוא להגיב תיכף ומיד מתוך כעס בחוסר שיקול דעת ומשיב מלחמה השערה שלא להיראות תמים שאינו יודע להשיב ולהגיב, ואדרבא חושב ככל שמראה את חוכמתו וגבורתו להשיב מלחמה השערה בדרך זו הוא ינצח את חברו, ובפרט כאשר מטיל דופי עליו ומוציא שם רע עליו אומר בליבו שאם לא יגיב יראה שזה אמת ויונצח קלונו ברבים, ובדרך כלל הדבר גורר לכעס מחלוקת ומריבה יותר גדולה, אולם תורתנו מלמדת אותנו כיצד משה רבנו התאפק ולא הגיב מיד בכדי לא לאבד שליטה, ואדרבא בדיוק הפוך שהמנצח הגדול הוא מי שיודע להתאפק אפילו דקה אחת לפני שמגיב בזמן המחלוקת וזה המנצח הגדול.

מה שאג הרב זוננפלד על הנתבעים שהשפילו אותו:

נפתח בסיפור מדהים פעם נזדמן לפני בית דינו של ר' יוסף חיים זוננפלד זצ"ל דין תורה קשה הכרוך בסכסוך של משפחה, לאחר ששמע ר' יוסף חיים את טענות שני הצדדים הוציא בית הדין פסק לפי הנתונים שהיו, כמה מבני המשפחה שהרגישו נפגעים מפסק הדין ולא הסכימו עם פסק הדין שפסקו הדיינים. מיד ירדו לביתו של מורנו התפרצו לדירתו בצעקות וכגידופים תוקפניים. כל אותו הזמן ישב הרב במקומו בשלוה ולא ענה ולא התערב, אך כשהתגברו המהומות והצעקות החרידו את השכנים, הזדקף לפתע במלוא קומתו ופנה אליהם בקול תקיף ונמרץ. שמעו נא ברצוני להגיד לכם בחדר הושלך הס והוא המשיך אם צדקתם בטענות שלכם ואני ובית הדין שלי טעינו בשיקול דעתנו הרי כבר מסרתם את הדין שלכם לשמים ה' הטוב יכפר בעדנו כי אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. אבל הרעים בקולו בשאגת ארי אם הצדק אתנו והוצאנו דין אמת לאמיתו הרי אז חזר על דבריו פעמיים ועשה הפסקה קלה, מיד החווירו פניהם של המתחצפים מקולו התקיף של מורנו וציפו לתגובה עזה ונמרצת ויחרדו איש אל אחיו מזעמו של התלמיד חכם ומגחלתו ואחר כך המשיך. אם אמנם צדקנו בדין שלנו הנני מודיע לכם כי אני מוחל לכם במחילה גמורה על כל הצער שגרמתם לי ולבני ביתי, וכיון שהיה סמוך לראש השנה הוסיף והריני מברך אותכם שתכתבו ותחתמו לחיים טובים ולשלום.

 תגובת משה ואהרון.

ובזה יובן הנהגת משה רבנו כי התורה מלמדת אותנו כיצד על האדם להתנהג בזמן המחלוקת, ממעשיו של משה ואהרון שלמרות שהכפישו אותם וחשדו בהן בעריות ועשו ליצנות מכל דברי משה לא מצינו שמשה נגרר לויכוח ולהתנצחות איתם להוכיח את טעותם, מאחר ויודע שאם יגיב תיכף לדבריהם, הדבר יעשה מתוך כעס וממילא מחוסר שיקול הדעת ועי"ז תיגרר המחלוקת ביתר שאת, ולכן התאפק ונפל על פניו ואמר להם בוקר ויודע ד' את אשר לו, דהיינו יתכן שאתם צודקים נראה מה יאמר הי"ת מחר, וכמאמר חז"ל אין העולם מתקיים אלא על מי שבולם פיו בשעת מריבה שנאמר תולה ארץ על בלימה, ואז מתקיים בו הפסוק ד' ילחם לכם ואתם תחרישון, ולכן משה רבנו לא השיב ולא ניסה להוכיח להם טעותם, כיון שטבע המחלוקת ככל שכל צד מנסה להוכיח טעות חברו מגדיל את המחלוקת ואילו השתיקה מקטינה את המחלוקת, ולכן הכלל בזה הרחק מן הכיעור והדומה לו לברוח מכל מחלוקת ברגע שהדבר נגרר ומשתרבב למידות ולשנאת אחים כי כל מי שנקשר בזה נענש כדוגמת קרח וכל עדתו.

דברי הרמב"ם לתלמידו נגד אלה שיצאו נגד ספריו.

וכך כתב הרמב"ם בשו"ת פאר הדור סימן קמב לתלמידו הדרכה בדבר המחלוקת שקמה והייתה נגד ספרי הרמב"ם כיצד עליו לנהוג ולהגיב, והובא גם בשו"ת מזכרת משה סימן טז בדבר אחד שחלק על אביו בלשון חריפה ומשפילה והשיב לו וז"ל בא"ד אכן אחרי ראותי כי רבנן דפקיעי שמייהו ונפיש חילייהו עליונים למעלה ה' עליהם יחיו קנאו לכבוד הגאון מז"ה זלה"ה, גם ראיתי דברי רבינו הר"מ במז"ל באגרותיו (ונדפס בספר פאר הדור סי' קמ"ב) בכתבו לתלמידו ר' יוסף עקנין וז"ל ואני לא אנצח לעצמי כי כבוד נפשי ומעלת מדותי אצלי יותר כבוד משאנצח הכסילים בלשוני ובדבורי, והאי צורבא מרבנן קוב"ה תבע יקריה (ברכות יט, א), אבל הבן השם יחייהו הדין עמו שיתקנא בזה שאני אביו ורבו, ואינו יכול לסבול העלבון, עכ"ל הצריך. על כן ראיתי חובה לבא במגילת ספר כתוב עלי.

 דברי התנא באבות.

אף גם זאת נוכל ללמוד מדברי התנא עד כמה חשוב להתאפק ולא להגיב מיד מתוך כעס, כתוב במסכת אבות פרק ה משנה יא ארבע מדות בדעות נוח לכעוס ונוח לרצות, יצא שכרו בהפסדו, קשה לכעוס וקשה לרצות, יצא הפסדו בשכרו, קשה לכעוס ונוח לרצות חסיד, נוח לכעוס וקשה לרצות רשע.

שאלות.

א} יש לשאול מדוע התנא שינה לשונו בתחילה כתב יצא שכרו בהפסדו ואח"כ יצא הפסדו בשכרו, הרי בשני המקרים מדובר על אדם שיש לו מעלה וחיסרון וא"כ שניהם שוים ושייך לכתוב אותו לשון?

כי רגע באפו.

ונראה לבאר כיון שמידת הכעס מסוכנת אפילו לרגע קט מאחר ובאותו רגע מאבד השליטה על עצמו עד שיכול להרוס ולקלקל באופן שלא ניתן לתקן כמ"ש בתהלים פרק ל פסוק (ו) כִּ֤י רֶ֨גַע׀ בְּאַפּוֹ֘ חַיִּ֪ים בִּרְצ֫וֹנ֥וֹ בָּ֭עֶרֶב יָלִ֥ין בֶּ֗כִי וְלַבֹּ֥קֶר רִנָּֽה: כאשר היה אצל אחשורוש שחמתו בערה בו ותיכף הוציא את אשתו להורג, ולאחר מכן שהתנחם על מעשיו כבר לא ניתן לתקן, כמו ששמענו בזמננו אפילו בשביל ויכוח על חניה הוציא אקדח וירה ולאחר מכן תפס את עצמו שבגלל החניה ישב כל ימיו בבית הסוהר, כך שמידת הכעס מסוכנת גם לרגע קט ולא רק לזמן ממושך, ולכן כותב התנא מי שקל לכעוס למרות שהוא קל לרצות אך כל שכרו יוצא בהפסדו כי מי יודע מה יתחולל ברגע הראשון של הכעס היות ופועל ומדבר דברים שאי אפשר אח"כ לתקן ונמצא מופסד. לעומת זה מי שקשה לכעוס אפילו שקשה לרצות שזה הפסד אך יצא ההפסד בשכר כיון שהוא מרויח על פי רוב שאינו כועס למרות שפעמים מפסיד. הראת לדעת כמה מגונה הכועס ומגיב מיד ואינו יכול להתאפק אפילו דקה אחת שגורם להפסד גדול מאוד, והמתאפק דקה מרויח כמבואר לקמן.

דברי הגמרא שמנה דברים שנגרמים לאדם ע"י הכעס:

והנה מבואר במסכת פסחים דף סו ע"ב 1. [חכמתו מסתלקת] א} ריש לקיש אמר: כל אדם שכועס, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו. [נבואתו מסתלקת] ב} אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו – ממשה. דכתיב במדבר לא: ויקצף משה על פקודי החיל וגו', וכו'. [יורד מגדולתו] ג} אמר רבי מני בר פטיש כל שכועס, אפילו פוסקין עליו גדולה מן השמים מורידין אותו. מנלן מאליאב וכו'. עוד מבואר במסכת נדרים דף כב: [מיני גיהנום שולטים בו] ד} אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו, וכו'. [תחתוניות שולטות בו] ה} ולא עוד, אלא שהתחתוניות שולטות בו, וכו'. [מזלזל בשכינה] ו} אמר רבה בר רב הונא כל הכועס  אפי' שכינה אינה חשובה כנגדו, וכו'. [שכחה וטיפשות] ז} ר' ירמיה מדיפתי אמר משכח תלמודו ומוסיף טיפשות, וכו'. [עוונותיו מרובים] ח} רב נחמן בר יצחק אמר בידוע שעונותיו מרובין מזכיותיו, שנאמר משלי כט ובעל חימה רב פשע ע"כ.

 

 

מעשה עם המקובל הרב שרעבי:

ומסופר בדרך צדיקים ח"ב. על הגאון המקובל רבי מרדכי שרעבי זצוק"ל שדיבר פעם בגנות הכעס וציטט מדברי רבותינו ראשונים ואחרונים על ההבטים השליליים של האדם הכועס שממש טורף נפשו באפו וגורם לעקור את נפשו הקדושה ממנו ומשרה במקומה נפש מסטרא אתרא ונחשב כעובד עבודה זרה, והוסיף הרב מדברי ההקדמה לעץ חיים שאחד התנאים הראשונים ללימוד הקבלה הוא שלא לכעוס, אחד המשתתפים בשיעור העיר ואמר לרב אני ראיתי אנשים שיודעים ובקיאים בתורת הקבלה שגם הם כועסים ונרגזים בזמן שמכעיסים אותם, נענה הצדיק ואמר אלו שכועסים הם רק חושבים שיודעים ומבינים בקבלה ולמעשה אין בידם מאומה.

דברים מזעזעים על חטא הכעס.

דברי המהרח"ו בשער רוח הקודש דף ח וז"ל גם מדת הכעס, מלבד מה שמונעת ההשגה לגמרי, וכמו שמצינו על פסוק ויקצף משה על אלעזר ועל איתמר (ויקרא י') וארז"ל כל (הכועס) [אדם שכועס] אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו וכו' האמנם יתר רעה יש לו מדבר הנז' כמו שנבאר, והנה מורי ז"ל היה מקפיד בענין הכעס, יותר מכל שאר העבירות, אפי' כשהוא כועס בשביל מצוה, וכענין משה כנז"ל, והיה נותן טעם לזה ואומר, כי הלא כל שאר העבירות אינם פוגמים אלא כל עבירה ועבירה פוגמת אבר אחד, אבל מדת הכעס פוגמת כל הנשמה כלה, ומחליף אותה לגמרי, והענין הוא, כי כאשר יתכעס האדם, הנה הנשמה הקדושה מסתלקת ממנו לגמרי, ונכנסת במקומה נפש מצד הקלי' וז"ס מש"ה טורף נפשו באפו וגו' (איוב י"ח) כי ממש טורף נפשו הקדושה, ועושה אותה טריפה וממית אותה בעת אפו וכעסו, וכמבואר בזוהר בפ' תצוה דף קפ"ב ע"ב וע"ש כמה מגזים ענין הכעס, עד שאומר, כי מאן דמשתעי עם הכועס, כאלו משתעי עם ע"ז עצמה, וע"ש, ואעפ"י שעושה האדם תקונים לנפשו ותשובה מעולה על כל עונותיו, ומצות רבות וגדולות, הכל נאבדים ממנו לגמרי, לפי שהרי אותה הנשמה הקדושה, שעשתה כל המעשים הטובים, נתחלפה בטמאה, והלכה לה, ונשארה שפחה טמאה במקומה, וירשה את גבירתה, וצריך שיחזור פעם אחרת, לחזור ולתקן כל התקונים הראשונים שעשה בתחלה, וכן הוא בכל פעם ופעם שהוא כועס נמצא כי בעל הכעס אין לו תקנה כלל, כי תמיד הוא ככלב שב על קיאו, וגם גורם היזק (דף י"א) גדול אחר לעצמו, והוא כי הנה אם עשה איזו מצוה גדולה אשר בסבתה היתה איזו נשמה קדושה של איזה צדיק ראשון מתעבר בו בסוד העיבור לסייעו כנודע, ועתה ע"י הכעס מסתלקת גם היא, וזהו ג"כ ענין טורף נפשו באפו, באופן, כי מי שהוא בעל כעס, אי אפשר לו, כל ימי היותו בעל מדה זו, להשיג שום השגה, אפילו אם יהיה צדיק בכל שאר דרכיו, לפי שהוא בונה, וסותר כל מה שבנה, בכל עת שכועס, אמנם שאר העבירות, אינם טורפים ועוקרים הנפש ממש, אמנם נשארת דבוקה בו, אלא שהיא פגומה, בבחי' אותה העבירה שעושה בלבד, וכאשר יתקן הפגם ההוא לבדו, יתוקן לגמרי, אבל הכעס, צריך תקונים רבים, והכנות רבות, לחזור להביא את נשמתו הנטרפת ממנו, וכולי האי ואולי, כנז' בזוהר בפ' תצוה כנז"ל, כי לפעמים כפי בחי' ומציאות הכעס ההוא, אין לו עוד תקנה כלל, ולא די זה אלא אפי' כשהייתי מלמד את אחי יצ"ו, ולא היה יודע כפי רצוני, והייתי מתכעס עמו על הדבר הזה, וגם על הדבר הזה הזהירני והוכיחני מורי ז"ל במאד מאד. ועוד כתב בשער תיקוני העונות פרק ו ענין ג'

מי שאינו כועס מוחלין לו כל פשעיו ונקרא אהוב.

עוד מבואר במסכת דרך ארץ פרק ז הלכה ג כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר מי אל כמוך נשא עון ועבר על פשע, למי נושא עון, למי שעובר על פשע. וכן הוא במסכת יומא דף כג ע"א. וכן במסכת ראש השנה דף יז ע"א, וכן במסכת מגילה דף כח ע"א. עוד מבואר במסכת פסחים דף קיג ע"ב שלשה הקדוש ברוך הוא אוהבן מי שאינו כועס וכו'.

המעביר על מידותיו ואינו כועס מאריך ימים.

כמסופר במסכת עירובין דף נ"ד ע"ב על ר' פרידא הי' לו תלמיד שלמד עמו ארבעה מאות פעמים עד שהיה מבין מה שלמד, פעם אחת הזמינו את ר' פרידא שיהיה סנדק וגם באתו יום למד עמו ארבע מאות פעמים ולא הבין מה שלומד. אמר לו למה אין אתה מבין ומקבל כמו בשאר הימים, אמר לו מרגע שהזמינו אותך להיות סנדק נטרד דעתי ממני ואמרתי כעת יעמוד אדוני כעת יעמוד אדוני לילך ולכן אין דעתי מיושבת עלי, כעת אמר לו ר' פרידא תן כעת היטב דעתך מה שאני אלמוד עמך ולמד עמו ארבעה מאות פעמים אחרים והבין מה שלמד, יצאה בת קול ואמרה לר' פרידא אם ברצונך שיוסיפו על חייך ארבע מאות שנים או שתזכה אתה ודורך לחיי עולם הבא, אמר ר' פרידא רוצה אנכי שאזכה אני והדור שלי לעולם הבא אמר להם הקב"ה תנו לו זו וזו. שאל הגר"ח שמואלביץ' זצ"ל איזה היתר היה לרב פרידא לבזבז כל כך הרבה זמן על תלמיד כזה הרי בזמן הזה הוא יכול היה להספיק ללמוד הרבה מאוד? ותירץ שההיתר של רב פרידא היה להתרגל במתינות וסבלנות ולכן אפילו שלתלמיד חכם כרב פרידא לחזור כל כך הרבה פעמים הוא באמת ביטול תורה, אבל כדי להתרגל בסבלנות ובמתינות ולא להגיע לכעס מותר וכדאי להשקיע הרבה זמן ומאמצים כדי להתגבר על פגע נורא זה. ובזכות שלא כעס ונהג בסבלנות זכה לאריכות ימים וזיכה את בני דורו לחיי עולם הבא. וכן מבואר במסכת תענית דף כ ע"ב שאלו תלמידיו (את רבי זירא ואמרי לה) לרב אדא בר אהבה במה הארכת ימים? אמר להם מימי לא הקפדתי בתוך ביתי. וכן במסכת מגילה דף כח ע"א שאלו תלמידיו את רבי זירא במה הארכת ימים? אמר להם מימי לא הקפדתי בתוך ביתי. וכתב רמז לדבר באגרא דכלה בראשית צירופי בראשית קנב. בראשית, נרמז בר"ת, ר'אה א'ל ת'קפיד ב'ביתך ש'יאריכו י'מיך. אנשים עושים הכל כדי להאריך את חייהם נוסעים אל מעבר לים ומוכנים להשקיע את כל הונם ואונם במקום כל זאת אפשר להאריך את החיים בדבר קל ופשוט לא להקפיד ולכעוס. כמו שמסופר במסכת ראש השנה דף יז ע"א רב הונא בריה דרב יהושע חלש, על רב פפא לשיולי ביה. חזייה דחליש ליה עלמא, אמר להו צביתו ליה זוודתא. לסוף איתפח, הוה מיכסיף רב פפא למיחזייה. אמרו ליה מאי חזית? אמר להו אין, הכי הוה. ואמר להו הקדוש ברוך הוא הואיל ולא מוקים במיליה לא תקומו בהדיה, שנאמר נשא עון ועבר על פשע, למי נושא עון לעובר פשע.

מי שאינו כועס תפילתו נשמעת.

עוד מבואר במסכת תענית דף כה ע"ב שוב מעשה ברבי אליעזר שירד לפני התיבה ואמר עשרים וארבע ברכות ולא נענה. ירד רבי עקיבא אחריו, ואמר אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה. אבינו מלכנו למענך רחם עלינו, וירדו גשמים. הוו מרנני רבנן. יצתה בת קול ואמרה לא מפני שזה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מידותיו, וזה אינו מעביר על מדותיו.

מדוע מנע המקובל הרב שרעבי מהש"ץ לעלות להתפלל:

ומסופר בדרך צדיקים ח"ב. על הגאון המקובל רבי מרדכי שרעבי זצוק"ל שדיבר פעם בגנות הכעס וציטט מדברי רבותינו ראשונים ואחרונים על ההבטים השליליים של האדם הכועס שממש טורף נפשו באפו וגורם לעקור את נפשו הקדושה ממנו ומשרה במקומה נפש מסטרא אתרא ונחשב כעובד עבודה זרה, באחד הבקרים כשהגיע הרב לנהר שלום לתפלת שחרית ניגש לחזן שהתכונן לעבור לפני התיבה ואסר עליו לשמש כשליח צבור, הלה שתמה מפני מה הרב מונע בעדו להיות שליח צבור, שאלו מדוע נענה הרב ואמר לו בלחישה הבוקר קודם בואך לתפילה הסתכסכת עם רעייתך ובאת לידי כעס ואדם שכועס לא ראוי לעבור לפני התיבה.

מעשה בהלל עד כמה התגבר שלא לכעוס

מסופר במסכת שבת דף ל ע"ב תנו רבנן לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי. מעשה בשני בני אדם שהמרו זה את זה, אמרו כל מי שילך ויקניט את הלל יטול ארבע מאות זוז. אמר אחד מהם אני אקניטנו. אותו היום ערב שבת היה, והלל חפף את ראשו. הלך ועבר על פתח ביתו, אמר מי כאן הלל? מי כאן הלל? נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו בני, מה אתה מבקש? אמר לו שאלה יש לי לשאול. אמר לו שאל בני, שאל מפני מה ראשיהן של בבליים סגלגלות? אמר לו בני, שאלה גדולה שאלת מפני שאין להם חיות פקחות. הלך והמתין שעה אחת, חזר ואמר מי כאן הלל? מי כאן הלל? נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו בני, מה אתה מבקש? אמר לו שאלה יש לי לשאול. אמר לו שאל בני, שאל  מפני מה עיניהן של תרמודיין תרוטות? אמר לו בני, שאלה גדולה שאלת מפני שדרין בין החולות. הלך והמתין שעה אחת, חזר ואמר מי כאן הלל? מי כאן הלל? נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו בני, מה אתה מבקש?  אמר לו שאלה יש לי לשאול. אמר לו שאל בני, שאל מפני מה רגליהם של אפרקיים רחבות? אמר לו בני, שאלה גדולה שאלת מפני שדרין בין בצעי המים.  אמר לו שאלות הרבה יש לי לשאול, ומתירא אני שמא תכעוס. נתעטף וישב לפניו, אמר לו כל שאלות שיש לך לשאול  שאל. אמר לו אתה הוא הלל שקורין אותך נשיא ישראל?  אמר לו הן. אמר לו אם אתה הוא  לא ירבו כמותך בישראל.  אמר לו בני, מפני מה? אמר לו מפני שאבדתי על ידך ארבע מאות זוז. אמר לו הוי זהיר ברוחך, כדי הוא הלל שתאבד על ידו ארבע מאות זוז וארבע מאות זוז והלל לא יקפיד.

דברי הגר"ח ואלוזין על ידי מידת הסבלנות משיג האדם רצונו יותר:

וכבר כתב הגר"ח מואלוזין בצואתו, וכן כתב בספר איש ורעהו בשם [כתבי הצדיק הרי"ז מסלנט]. ועל ידי מידת הסבלנות משיג האדם רצונו יותר ויותר מעל ידי כל תקיפות שבעולם, ודרך כלל להית נוח לבריות ושלא להרבות שיחה עם כל האדם אף להקדים שלום ולהשיב בנחת לכל אדם. עוד כתב שם. בשם החזון איש זצ"ל ביאר את סוד השפעתו על קרובים ורחוקים מתחשבים בדברים משום שאינני מדבר בחריפות ובאם ארימה קולי כשופר אפסיד כל סיכוי להשפיע אצל רחוקים ויצא הפסדי בשכרי. פאר הדור ח"ד עמוד ק"ס.

מעשה עם הרב ש"ך זצ"ל.

נכנס פעם רב של עיירה מסויימת אל מרן הרב שך זצ"ל ותינה לפניו את מר ליבו וסיפר לו על החרופים וגדופים שעושים לו תושבי העיירה ועל מודעות הגנאי שהושמץ בהם וקראו לו לעזוב את העיירה וכל זה מחמת שעשה תקנות חדשות בענייני הכשרות של העיר, אמר לו הרב ש"ך מדוע אתה מתפעל מהם אתה לוחם מלחמת קודש ובמלחמה מקבלים גם חיצים חייבים להיות גיבורים על כל המלחמות האלה עוד תזכה בשכר נצחי עצום ורב. לאחר הרהור קצר קם ממקומו נטל את ידיו ואמר בוא עימי הוא הובילו אל ארון הספרים שהיה בחדר השני התכופף מעט ופתח את אחת המגרות עשרות מודעות היו מונחות שם זו על גבי זו ראה הנה כאן מונחים כל ה'פשקוילים' מודעות הגנאי שכתבו עלי אוסף אני מודעות אלו אחת לאחת ושומרן כאן במגירה הזאת שאל אותו רב העירה לשם מה שומר אותן הרב וכי לא היה ראוי לקורען לגזרים, שמע נא השיב הרב ש"ך בחיוך יש רבנים שחברו ספרים ובקשו בצוואתם שלאחר פטירתם יניחו בשעת הלויה את ספריהם על מטתם כי הספרים עליהם עמלו ודאי יכולים להגן עליהם. אני אינני מבקש שיניחו את ספרי על מטתי אם הייתי מבקש משהו הייתי מבקש שיניחו את כל הפשקוילים הללו על גבי מטתי בטוח אני שמודעות אלו בהן ירו עלי חצים בהן רדפוני ובישוני על עמדי בתקיפות במלחמת הקודש הן תהיינה לי למגן שמחסה ותועלת לעולם הבא.

מעשה עם החפץ חיים:

מעשה עם החפץ חיים לאחר נישואיו השניים היה רגיל כל דבר לשתף את אשתו והנה בחג הסוכות היה מנהגו לבנות הסוכה בחצרו לאחר שבנה קרא לאשתו שתראה הסוכה, והנה בראותה היכן בנה הביעה אי שביעות רצון כיון שנראה לה שיותר טוב היה אם היה בונה הסוכה במיקום אחר בחצר, לא התוכח אלא תיכף סתר ובנה הסוכה במקום השני שרצתה, לאחר מכן קרא ל לראות ושוב אמרה שנראה לה שהוא צודק ובמקום הראשון יותר טוב, שוב לא התוכח אלא סתר וחזר ובנה במקום הראשון, ובלבד שלא יכעס.

מעשה במעלת המתגבר על הכעס:

ונביא מעשיות שהתגברו על הכעס: לרבי יחיאל מיכל מזלוצוב היו תפילין יקרות שנפלו לו בירושת אביו רבי יצחק המגיד מדרוהוביץ, תפילין הללו היו יקרות לו מכל יקר. חסידים העשירים רצו לקנותן ממנו בכסף רב והוא למרות מצבו הכלכלי הדחוק לא אבה לשמוע ממכירה זו, אשתו הציקה לו מאד מאד מידי פעם למכור את התפילין לצורך פרנסתם כי היו לו גם תפילין אחרות לתפילה, אך הוא עמד על דעתו ולא מכרן. שנה אחת לא היו אתרוגים בנמצא והנה הגיע פרוס חג הסוכות ובזלוצוב אין אתרוג. בערב החג והנה איש אחד הביא למכירה אתרוג יפה ומהודר ודרש בעדו סכום גדול נמלך רבי מיכל בדעתו ומכר את התפילין של אביו ובכסף קנה את האתרוג ומיד הלך לביתו בשמחה והאתרוג בידו וברצונו לספר לאשתו על המציאה הגדולה שנפלה בחלקו כדי לשתף אותה בשמחתו ולהרנין את לבה, אך אשתו תחת שמחה קצפה עליו מאד ואמרה הכל אומרים עליך שהנך צדיק גדול אבל איזה צדיק אתה קשה לב ואכזר בני ביתך רעבים ללחם ובכל זאת את התפילין המהודרות לא מכרת אך עתה, בשביל אתרוג יפה כן מכרת התפילין לקחה את האתרוג ונשכה את הפיטם שלו ונפסל. רבי מיכל אף הגה של תלונה לא הוציא מפיו ואף סימן של קפידה לא הראה אלא עמד ואמר רבונו של עולם תפילין אין לי אתרוג כבר גם אין לי אבל לידי כעס לא אבוא ואת שלום ביתי לא אפר והריני מקבל גזירותיך באהבה, בליל החג נתגלה לו אביו המגיד בעל התפילין וגילה לו שהמעשה האחרון מאי קפידתו עשה רושם גדול בשמים יותר מהמעשה הראשון של קנית האתרוג במסירות נפש. מפי האדמו"ר מהוסיאטין.

עוד מעשה כיצד התגבר על הכעס:

הרה"ק ר' מרדכי מנישכיז השתוקק להשיג טלית קטן מארץ ישראל ובקושי גדול עלה בידי החסידים להשיגו נתן הצדיק לאחד התלמידים את האריג לתפירה, נטל התלמיד וקיפלו כדי לחתוך את בית הצוואר וטעה וקיפל שלא כראוי וחתך שני בתי צוואר, נבהל התלמיד מקילקולו והתיירא מקפידת הרבי שכמה יגיעות יגע עד שהשיג טלית זו ובא הוא וקלקלה, כשבאו לפני הצדיק אמר לו לתלמיד מה אתה מפחד הרי באמת דרושים שני בתי צוואר אחד כנהוג, והאחד כדי לנסות בו את מרדכי אם יכעס. [ספרי חסידים] ללמדנו שהעצה להינצל מהכעס תלוי בהתאפקות אפילו דקה שהיא גורלית לטוב או לרע וכמ"ש דוד המלך בתהלים פרק ל פסוק (ו) כִּ֤י רֶ֨גַע׀ בְּאַפּוֹ֘ חַיִּ֪ים בִּרְצ֫וֹנ֥וֹ בָּ֭עֶרֶב יָלִ֥ין בֶּ֗כִי וְלַבֹּ֥קֶר רִנָּֽה: כוונתו בזה שמתאפק ויושן על זה לילה יקום ברינה לעומת המגיב מיד בערב ילין בכי. וכמאמר הנביא ישעיהו פרק כו פסוק כ לֵ֤ךְ עַמִּי֙ בֹּ֣א בַחֲדָרֶ֔יךָ וּֽסְגֹ֥ר דלתיך דְּלָתְךָ֖ בַּעֲדֶ֑ךָ חֲבִ֥י כִמְעַט־רֶ֖גַע עַד־יעבור־יַעֲבָר־זָֽעַם: ללמדנו שרגע אחד של כעס ממיט אסון עד שבלעם רצה לנצל רגע של כעס לקלל את עם ישראל.

מעיל הרוגז:

מסופר על האדמו"ר רבי יצחק מוורקי שהיית לו הנהגה מיוחדת להתגבר על כעס עשה לו מעיל מיוחד הנקרא מעיל הרוגז אשר קיבל על עצמו ללובשו לפני שיכעס וכל אימת שחש כי הרוגז והכעס עומדים להשתלט עליו היה נכנס לחדרו ללבוש את המעיל המיוחד כך שעד אשר לבש את המעיל פג הכעס ונעלם.

מוסר השכל

עלה בידנו ללמוד מהנהגת משה רבנו עד כמה חייב האדם להתאפק ולא להגיב מיד מתוך כעס כיון שדקה ראשונה היא גורלית לחיים או למוות דקה התאפקות מצילה חיים ודקה כעס גורמת אסון כיון שהדבר יכול לגרום לנזק בלתי הפיך ויהיה מעוות שאינו יכול לתקון, והדבר אמור הן בהנהגת ציבור וכן בין רב לתלמידיו או מעסיק לפועליו ואב לבניו ובפרט בין איש לאשתו שדבר זה הוא אחד מהגורמים למחלוקת בבית ואין שלום בית בהיות והרבה פעמים התגובה מאוד חריפה שנעשתה מחוסר שיקול דעת ומתוך כעס אשר משאירה משקעים לאורך שנים, ולכן המשכיל בעת ההיא ידום עד אשר ירגעו הרוחות ורק לאחר מכן יכול לדבר ולהבהיר את הנושא ועי"ז שורר אהבה ואחוה שלום ורעות יחד עם השכינה ששורה בביתם תמיד כל הימים אמן.

החותם בברכת שבת שלום ומבורך.

הצב"י מרדכי מלכא עיה"ק אלעד