- גמרא במסכת קידושין עוסקת במצוות כיבוד אב ואם ומביאה בין היתר את המעשה הבא: שאלו את ר' אליעזר – עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם רבי אליעזר: צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד לאביו באשקלון ודמא בן נתינה שמו. חכמים ביקשו לקנות ממנו אבנים לאפוד של הכהן הגדול בסכום נכבד ודמא התרצה לעסקה אלא שהמפתח היה מונח תחת מראשותיו של אביו. לכן נאלץ לוותר על המכירה ובלבד שלא לצערו. לשנה האחרת הקב"ה נתן שכרו, שנולדה לו פרה אדומה בעדרו. שוב נכנסו חכמי ישראל אצלו כדי לקנות ממנו את הפרה לצורך עשיית אפר פרה אדומה והציעו לו סכום גדול עוד יותר. אמר להם דמא בן נתינא: 'יודע אני בכם, שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם, אתם נותנין לי אלא אין אני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא'.
הקב"ה נאמן לשלם שכרו בעולם הזה ובעולם הבא, והרבה דרכים יש למקום, והנה מכולן בחר השם לשלם את שכרו של דמא בן נתינה דווקא באמצעות 'פרה אדומה'. הדבר אומר דרשני. מה רצונו יתברך להנחיל לנו בפעולה הזו? מה עלינו להבין מכך?
2. הרבי הראשון לבית גור, בעל החידושי הרי"מ זצ"ל, ביאר זאת כך – כשגוי עושה מעשה הירואי שכזה, שהוא כעין 'מסירות נפש', הדבר מעורר קטרוג ותביעה על עם ישראל. מכיוון שכך, עלינו להשיב תשובה ניצחת ולהתחרות עמו ואף לגבור על מעשהו של הגוי. מצוות פרה אדומה היא הדוגמה הבולטת ביותר לחוק בלא טעם. התורה אומרת עליה: "זאת חוקת התורה", ורש"י מפרש: 'גזירה היא מלפניי, אין לך רשות להרהר אחריה.' לכן דווקא על ידה נזדמן שכרו של דמא בן נתינא להודיע בתוך מתן שכרו, שלמרות הכל "מי כעמך ישראל". הוא אמנם קיים מצווה חשובה של כיבוד אב ועשה זאת בצורה מושלמת ומעוררת התפעלות לדורות, אך עדיין שולחננו גדול משולחנו, משום שמצוות כיבוד אב ואם היא מצווה שכלית, הכל מבינים ומתחברים אליה. ההיגיון שלה פשוט ונוגע ללב: ההורים שגידלו אותך, ליוו אותך, הקריבו למענך מיום היוולדך, ראויים לפחות לכך שתכבד אותם, שתוקיר, שתנסה להשיב להם כגמולם. זה המינימום שמבקשת האנושיות.
עוד באתר:
לעומת זאת, פרה אדומה היא מצווה כזו שלא רק שאיננו מבינים אותה, קשה לתפוס אותה בהיגיון האנושי: אפרה מטהר את הטמאים ומטמא את הטהורים, ובכל זאת אנחנו, עם ישראל, מוכנים לשלם כל הון שבעולם, וזאת רק מסיבה אחת, מבחינתו הגדולה והעמוקה שבסיבות: כי כך גזרה חכמתו יתברך.
3. החידושי הרי"ם מדגיש את הפער שבין ישראל לעמים: הם עושים רק מה שהשכל מחייב, ואנחנו – גם את מה שהשכל לא משיג. אבל התורה לא מציבה אותנו רק במקום של קבלה עיוורת. היא לא דורשת לבחור בין שכל לאמונה אלא לחבר ביניהם. לצד פרה אדומה, עומדת מצוות כיבוד אב ואם. והמסר הוא ברור: אל תסתפק במה שאתה מבין ואל תוותר על מה שאתה מבין. השלם הוא מי שמכבד את מה שהלב קולט מעצמו וגם את מה שהלב לומד להכניע עצמו אליו.
זה היופי שביהדות: הראש שותף, אבל לא מחליט לבדו.
