מספרים על ראשי ישיבות מיר לדורותיהם, כי בתפילות חגי תשרי הקפידו לשבת ביחד עם כלל הציבור ולא במקום נפרד ומכובד ב'מזרח' טענם ונימוקם עמם: 'בתוך עמי אנכי יושבת' ולא לפרוש מהציבור אלא להכלל בתוך כלל ישראל בימי הדין ולהיות חלק מזכות הכלל וגזר דינו.
שתי סוגי מצוות ומעשים טובים ביהדות: א. בין האדם לעצמו ולקונו ב. בין האדם ועמו. כלומר מעשים שהאדם עושה 'בשם כל ישראל'.
החלק הראשון של מצוות בין האדם לעצמו כל אחד יכול לעשות אבל מצוות השייכות לכלל ישראל לא תמיד אפשרי לכל אחד ואחר לעשותם לפעמים דווקא בגלל גדולתו:
עוד באתר:
אדם גדול/מנהיג לא יכול לעשות מעשים של מסירות נפש בשם האנשים הפשוטים בגלל שהם בדרגה אחרת ממנו, אבל האדם הרגיל מן השורה כן יכול לעשותם.
מסיבה זו רק פנחס יכל לקנאות את קנאת השם ולא משה רבינו, פנחס ביטא את כאב נפשות כלל ישראל שלא היה להם את האומץ לעשות את המעשה כפי שהוא עצמו עשה, ולכן דווקא בגלל שאיש 'רגיל' מישראל פעל וקינא לקדושת השם, הושבה ושכחה חמת ה'.
יתירה מכך: משה רבינו מסמל את התורה שבכתב, ובסיום שנות המדבר היה צורך לעבוד שלב לדרך תורה שבעל פה שמתחילה מהתעוררות האדם עצמו בבחינת אתערותא דלתתא ולכך היה צריך דווקא את פינחס לפני שנתכהן.
לפעמים דווקא הפשטות היא בעצמה כח מיוחד, כזה שבמעשה אחד יכול להכליל את כל נפשות ישראל, מה שאפילו משה רבינו כמנהיג האומה לא יכול היה לעשות.
ועוד משהו: אנחנו יכולים לעשות מצוות בשביל עצמנו או בשביל כלל ישראל אנחנו רק צריכים לכוון ולחשוב על אהבת ישראל וכך אנו רואים לפעול בשם האומה ופרטיה.
וזה לשון השפת אמת תרל"א: רק הכניס המעשה בכלל ישראל ועשה רק להראות שאף שחטאו בנ"י עכ"ז יש בהם מי שינקום. ובזה שכך חמת המלך. ומה"ט לא עשאו משה רבינו ע"ה. כי הי' צריך להיות ע"י איש פשוט תוך כלל ישראל. ומה"ט י"ל שלא הי' נמשח מקודם.
