את שיעורו השבועי, פתח הרב מרדכי דוד נויגרשל בניתוח פרשיות בלק ופנחס. "מלבד היותן מחמש הפרשיות היחידות שנקראות על שם אנשים מהשתיים היחידות בספר במדבר, הן גם מהפרשיות היחידות שתפורות זו לזו", אמר. "סוף פרשת בלק ותחילת פרשת פנחס הם למעשה המשך אחד. בפרשת פנחס ממשיכים את מה שהתחיל בפרשת בלק. אולי זה קשור למה שדיברנו בשבוע שעבר ומה שנדבר בהמשך השבוע".
הרב קשר את הנושא ללימוד קודם: "בפרשת בלק אנחנו רואים עד כמה שאדם שנעול על קונספציה לא מסוגל לשנות את התנהגותו אם אין עבודה פנימית לשנות את המהות. עבודה פנימית זה מההלכות הקשות שבמקדש. בלעם היה יועץ להרבה כמו הרבה יועצים אחרים. למעשה, את מסורת הייעוץ המשפטי התחיל בלעם, שהוא יעץ 'כל הבן הילודה היאורה תשליכוהו'. בינתיים אתון פתחה את פיה ודיברה איתו. שאלתי בשולחן שבת את הילדים מה הם היו עושים אם פתאום חתול שואל אותך מה שלומך, אתה הולך ברחוב וחתולה שואל אותך מה שלומך. הם אמרו שזה לא הרבה שונה מזה שבן אדם שואל אותך מה שלומך, כי זה לא מצוי. אבל האתון מדברת אל בלעם ובלעם עונה לה כאילו זה מובן שהאתונות מדברות. זאת הייתה דרגתו, הוא לא התפעל, זה נראה לו בסדר. המלאך מדבר אליו והכול בסדר, הקדוש ברוך הוא מתגלה אליו והכול בסדר. וכשנגמר החוזה, הוא הולך להמשיך את המקצוע הקודם שלו – יועץ, נשאר יועץ לייעץ למדיין מה צריך לעשות, איך צריך להציף את צעירי ישראל ולגרום לפורענות".
הוא השווה זאת לפנחס: "מצד שני, אנחנו רואים את פנחס שמלמד אותנו איך בכל זאת אדם יכול לעשות שינוי ולפעול לפי האירועים המתחדשים והדברים המתבקשים. מה הדרך? נראה את זה בהמשך, אבל לפני כן אני רוצה להקריא פה קטע שיש לו שם מוזר קצת ואני חושב שהוא אומר דברים מאוד חשובים. מכיוון שלא מדובר באיזשהו רעיון מבריק של הכותב, אין כאן נחתום המעיד על עיסתו, הדברים מדברים בעד עצמם. הכותרת היא 'המקובעים לעומת פתוחי המחשבה ביחס ללימוד תורה בזמן מלחמה'".
עוד באתר:
הרב ציטט: "בעיצומה של מלחמת העולם השנייה התנהלה מאחורי הקלעים מערכה קריטית שרק מעטים מאוד הבינו את משמעותה – מערכה שבה טובי המוחות בעולם התחרו זה בזה משני עברי האוקיינוס. מחד, מדענים גרמנים מזהירים, ומאידך, מדענים רבים מהם יהודים מזהירים לא פחות. זאת הייתה מערכה לחיים ולמוות, שבזמנו רק מעטים הבינו את משמעותה ואת חשיבותה – מערכה להצלחה ביצירת פצצת אטום, פצצה שכוחה פי מיליון ומעלה מפצצה קונבנציונלית באותו משקל, שיכולה במחי יד להרוג עשרות אלפי אנשים והיא משאירה שובל של מוות בדמות קרינה רדיואקטיבית לשנים ארוכות. השטח המופצץ יוצא מכלל שימוש לטווח ארוך. המאבק התנהל בו זמנית בשתי חזיתות: בחזית הפיזיקלית בין פיזיקאים גרמנים לפיזיקאים שעבדו בשירות הבריטים והאמריקאים, ובחזית הפוליטית לשכנע את מקבלי ההחלטות בדבר חשיבות הפרויקט ולעניים לתמוך בו, הן על ידי שחרור העובדים הנחוצים מגיוס – אנשים שהיו מאוד נחוצים במקומות אחרים – והן על ידי הקצאת תקציבים משמעותיים, בזמן שכל פרוטה הייתה נחוצה למאמץ המלחמתי הקונבנציונלי".
הוא המשיך: "בשני הצדדים היו פיזיקאים בעלי שיעור קומה. בראש הקבוצה הגרמנית במכון על שם הקיסר וילהלם בברלין היו חתני פרס נובל כמו ורנר הייזנברג ועוד רבים, קבוצת האורניום. בצד האנגלו-אמריקאי סוללה של פיזיקאים, רבים מהם יהודים שנטשו את גרמניה בה נרדפו, ביניהם חתני פרס נובל כמו אלברט איינשטיין, נילס בור, אנריקו פרמי (שלא היה יהודי אבל אשתו כן), ליז מאוטנר, אוטו פריש, אדוארד טלר, ריצ'ארד פיינמן ורוברט אופנהיימר. בשני עברי האוקיינוס צעדו הפיזיקאים פחות או יותר באותו מסלול, עם אותם רעיונות שגילו אותם במקביל וכמעט באותו קצב. ליז מאוטנר הייתה אסיסטנטית של אוטו הן, הוא בצד אחד, היא בצד השני. לאושרה של האנושות, הגרמנים לא הספיקו ליצור פצצה, והאמריקאים והבריטים הקדימו. לו המצב היה שונה והגרמנים הנאצים היו מצליחים, הכל היה עלול להיראות אחרת".
הרב הדגיש את הסיבה להצלחה: "אחת הסיבות העיקריות להצלחה האנגלו-אמריקאית הייתה הצלחתם במאבק האחר – לשכנע פוליטיקאים, בעלי עמדות השפעה שאינם מבינים כלל בנושאים המדעיים. הם לא הבינו כלום במשמעות ובחשיבות, עד כדי שייפנו משאבים רבים שנחוצים לנשק קונבנציונלי ויתעלו אותם לפיתוח פצצה סודית שדרכי פעולתה היו נשגבות לחלוטין מהבנת מי שלא היה בסוד הדבר. גם בארצות הברית ובבריטניה וגם בגרמניה לא היה קל לשכנע את מקבלי ההחלטות, וזאת על חשבון ייצור מטוסים, טנקים ותחמושת. בזמנו היה זה מוזר מאוד לאדם כמו רוזוולט או אלברט שפר, שר החימוש הגרמני, לצאת ממעגל החשיבה הקלאסי של מלחמה קונבנציונלית ולחשוב על פצצה שיכולה להרוס עיר שלמה בכמה שניות ולהשאיר שובל של מוות למשך שנים. בלי לשכנע, לא היה אפשר להמשיך, במיוחד כשנדרשו מתקנים יקרים וחומרים נדירים".
הוא קשר זאת לימינו: "אחת הסיבות שהאמריקאים הצליחו והגרמנים לא הייתה המקובעות המחשבתית הגרמנית. קשה היה למקבלי ההחלטות בגרמניה להשתכנע בכוח חדש בעל עוצמה כל כך גדולה, שונה מכל מה שהיו רגילים לחשוב. האמריקאים השתכנעו מהר יותר. גם כאן, בארץ, מתקיים ויכוח סביב הנשק הסודי של העם היהודי. מתקשים אנשים שגדלו על בסיס ההבנה המטריאליסטית להכיר בכך שיש נשק אחר, שפועל כהגנה וכהתקפה נגד אויבים, נשק שכנגדו לא טילים ולא כלי טיס יכולים לעמוד, ובו זמנית מהווה מנוע להצלחת תקיפת האויב. לנשק הזה קוראים לומדי תורה, עולם הישיבות. גם כאן עומדים מול מקובעות מחשבתית שנראית כחומה בצורה".
הרב סיים בהשוואה לפנחס: "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן נקלע לסערת רגשות מסחררת. מצד אחד, משה בוכה, אהרן בוכה, שבעים זקנים בוכים, ומי רואה אותם בוכים ואינו בוכה. מצד שני, זימרי בן סלוא עם שבטו מתכוננים לחתונה. יש פה דיון – זימרו בן סלוא עם כזבי בת צור לעומת משה רבינו עם ציפורה. כתוב שפנחס ראה מעשה ונזכר הלכה. סבא שלו, יתרו, ראה מעשה – קריעת ים סוף, מלחמת עמלק – והקים את מערכת פוסקי ההלכות, הסנהדרין. הסבא השני, אהרן, גם ראה ונזכר. פנחס נזכר שיש ערך מוסרי להתנהג לפיו, לא משנה ההיסחפות. צלצל השבוע מישהו ושאל מה צריך לעשות להביא את המשיח מהר. אמרתי לו לפתוח קיצור שולחן ערוך, ולהתחיל לקיים את ההלכות לפי הסדר – הלכות שבת, לשון הרע, הנהגת האדם בבוקר. לא לחפש פטנטים. ראה מעשה ונזכר הלכה – זה מה ששובר דעות קדומות ומקובעות".
