הסופר בדילמה: "ללמוד עם הבן? אפשר לכתוב עוד מזוזה"

"תשאלו את עצמכם, כל אחד ואחת מכם – מה הדבר שהייתי רוצה לפרוץ בו, ועדיין לא הצלחתי?"
כך פתח הרב אריה אטינגר את תוכניתו "בית נאמן" ברדיו קול חי, עם תרגיל רגשי חדשני במיוחד.

המשימה כללה שלושה שלבים פשוטים – אך עמוקים במיוחד:
1. לזהות תחום בחיים שבו רוצים לפרוץ – ועדיין לא הצליחו.
2. לחשוב על מישהו מוכר שכבר הצליח בתחום הזה.
3. והחלק הקשה מכולם: להודות בכנות ברגשות השליליים שמתעוררים כלפי אותו אדם.

"מי אני מכיר או מכירה שכן פרץ שם? ומה אני מרגיש או מרגישה כלפיו? מה אני מאחל להם?"
הרב אטינגר ביקש מהמאזינים לדבר כמו ילד קטן – בלי פילטרים, בלי שיפוט.
"אל תפחדו להרגיש – גם רגשות שליליים. רק ככה נצליח לגעת באמת."

התגובות לא איחרו לבוא – והן טלטלו

"אחי הצעיר מאתגר אותי. אני מקנא בו – ולפעמים גם שונא אותו," כתב מאזין.
אחר סיפר: "כשראיתי אותך קופץ לבריכה עם בגדים, חשבתי שאתה מנסה ליחצן את עצמך. אבל כשעשיתי את התרגיל, גיליתי שאני הייתי רוצה להיות כזה – אחד שכולם מסתכלים עליו ומוחאים לו כפיים."

אחרת כתבה בכנות כואבת: "אני מקנאה בגיס שלי. עשיתי את התרגיל וגיליתי שאני ממש שונאת אותו. מרגישה שהוא לקח לי את המקום שלי. אפילו עלו בי מחשבות שאני רוצה שהוא ימות – כדי שאני אוכל לקחת את המקום שלו."

דווקא ההודאה – הביאה הקלה

מאזינים רבים דיווחו על ירידה דרמטית בעוצמת הקושי הרגשי.
"הקושי ירד לי מ-9 ל-7," שיתף אחד מהם.
"זה מדהים – רק ההסכמה להביט בזה בעיניים, בלי לפחד – הורידה את העומס."

הרב אריה אטינגר במפגש קבוצתי עם תלמידים

אישה שהתמודדה עם קושי בדיבור מול קהל כתבה:
"יש מישהי שאני מכירה שמצליחה לדבר בביטחון. הרגשתי שהיא לוקחת לי את המילים.
כשעשיתי את התרגיל – זה פתאום נרגע. העוצמה של הקושי ירדה מ-10 ל-7."

מההתמודדות – למפגש

אברך סיפר: "יש מישהו בקהילה שאני לא סובל. אף פעם לא הבנתי למה.
אחרי התרגיל הבנתי – הרוגע שלו פשוט מקנא בי. זה בדיוק מה שחסר לי."
הוא המשיך: "יום אחרי זה, דיברתי איתו. ופתאום גיליתי בן אדם אחר.
רגוע, נעים. כאילו הסרתי את משקפי הקנאה."

וגם בבית – דברים זזים

אישה נשואה כתבה:
"האתגר שלי הוא שלום בית. זה מאתגר אותי מול בעלי. יש בי כעס, נקמה, ניכור.
אחרי התרגיל – זה ירד. אני לא מתכחשת לזה – אבל זה כבר לא בוער באותה עוצמה."

אחרת שיתפה:
"אני עובדת במרפאה, שלוש ילדים קטנים בבית.
והמנהלת שלי פשוט מתעללת בי.
כבר זמן אני מתבשלת עם זה, אבל מפחדת לעזוב.
עשיתי את התרגיל עם בעלי –
ויצאתי עם מסקנה ברורה:
זהו. אני עוזבת. אני מתחילה להתרפא נפשית ורגשית."

גם כסף – זה רגש

הנושא הכלכלי עלה כמה פעמים – לא כסכום, אלא ככאב.
"כסף מגלה את כל הפחדים שלנו," הסביר הרב אטינגר.
"כי לכל אחד הוא מסמל משהו אחר: ביטחון, כוח, ערך עצמי.
ולכן כשאנחנו מתמודדים עם כסף – אנחנו בעצם פוגשים את עצמנו."

סופר סת"ם כתב:
"אני רוצה ללמוד עם הבן שלי שעה ביום.
אבל כל שעה כזו – זו מזוזה שלא נכתבת.
זה מאבק יומיומי בין הפרנסה לבין הנשמה."

ואהבת לרעך – כמוך

באחת מתובנות השיא של התוכנית אמר הרב אטינגר:
"איך אפשר לאהוב את רעך כמוך? זה נשמע כמעט בלתי אפשרי.
אבל האמת היא – שככל שאני מקבל את עצמי יותר,
גם עם הרגשות השליליים שבי – אני פנוי לאהוב את האחר.
כשהכמוך מתרחב – גם ה'רעך' נכנס לתמונה."

וגם מי שלא הצליח – שייך למסע.

מאזינה אחת כתבה:
"ניסיתי לעשות את התרגיל – וזה רק הקשה עליי.
זה הגביר את הקנאה, את הכאב, את התחושה שאני לא מספיק.
בשבילי – יותר קל להדחיק.
לשמוח בשמחת הזולת, גם אם זה לא אמיתי.
ככה אני שורדת."

הרב אטינגר קיבל את דבריה בהבנה מלאה:
"גם זו דרך. גם זה שלב בתהליך.
לא כל תרגיל מתאים לכולם באותו רגע – וזה בסדר.
עצם זה שאת שמה לב למה עובר עלייך – כבר מרגש בעיניי."

הפתעה אחת גדולה

אחת התגובות החזקות ביותר הגיעה ממאזינה שכתבה על יריבה מקצועית:
**"היא תמיד שם. יודעת יותר. מגיבה יותר. שופטת – בעיקר אותי.
כל חיוך שלה מרגיש כמו סרגל שמודד אותי.
אבל כשהעזתי לשאול את עצמי מה אני מאחלת לה –
יצא ממני משפט שלא חשבתי שאי פעם אגיד:
שיהיה לה שקט פנימי.
שלא תצטרך להקטין אחרים כדי להרגיש שהיא שווה.
ושנוכל להיפגש יום אחד בגובה העיניים – לא כיריבות, אלא כנשים שרואות זו את זו באמת."

הרב אטינגר הציע לה:
"אם את רוצה באמת לפגוש אותה בגובה העיניים – תציעי לה תרגיל אינקאונטר.
כל אחת מדברת דקה, רק רגשות. בלי להיכנס אחת לדברי השנייה.
ואז מחליפות. פשוט לדבר. פשוט להקשיב."

מי זכה בפרס? מי שעשה דרך.
במקום להגריל פרס – הרב אטינגר העביר את הבחירה למאזינים:
"מי לדעתכם עשה את הדרך הכי משמעותית?"
זו לא תחרות. זו הערכה –
לא על תוצאה, אלא על תעוזה.
"כי מי שקפץ – גם אם קפץ עם פחד – כבר עשה דרך."

סיכום תובנות

רגשות שליליים לא נעלמים כשמתעלמים מהם. הם מתעצמים.
דווקא ההודאה בהם – משחררת.
הקנאה, המרמור, הכעס – הם לא סתירה לאהבה. לפעמים הם הדרך אליה.
ככל שאתה מקבל את עצמך – אתה פנוי לאהוב את האחר.
השינוי לא תמיד דרמטי – לפעמים הוא פשוט זה שאתה כבר לא לבד עם מה שאתה מרגיש.

"איזה מרגש זה לא לברוח מעצמנו," סיכם הרב אטינגר.
"לא להעמיד פנים.
להסתכל לרגשות בעיניים – ולהגיד להם: אני רואה אתכם.
אני מוכן להיות איתכם.
ובזכות זה – אני גם מוכן להיות עם אחרים."

האזינו לדברים המלאים בתוכנית בית נאמן עם הרב אריה אטינגר: