יש אנשים שלא אוהבים את זה…
אם הם ידעו שהם צריכים לשים את זה, הם ירגישו שכאילו חרב עליהם עולמם…
ברוכים הבאים לעולמם של מרכיבי המשקפיים..
עוד באתר:
לפעמים זה מלוכלך, תמיד אתה צריך לשמור על ניקיון..
פעם אמרו בבדיחותא: "כשאתה מחליף משקפיים משתנה לך ההשקפה על העולם"..
אבל עזבו רגע משקפיים בצד..
ואני רוצה לשאול שאלה:
"חשבתם פעם ממה בנויה ההשקפה שלנו על החיים"?
בעליות ובירידות של החיים, וגם בטוב וברע, כיצד אנו בונים השקפה שיש בה אחריות לחיים בכלל ולחיים האישיים בפרט?
הבה נפתח יחד את פרשת השבוע וננסה להבין לעומקם של דברים:
"וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה', איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" (ל,ב-ג)
פרשת נדרים, היא פרשה המדברת כל כולה על האחריות של הפה שלנו, אי אפשר לנדור ולדבר מה שרוצים, כמה שרוצים, אלא כל מה שיוצא מהפה שלנו אפשר וצריך לקיים.
אמנם, נכון, אבל מה כל כך התייחד בדיבור שאנו צריכים ולוקחים עליו אחריות שאנו צריכים להיזהר בו כל כך?
מבאר בזה בעל ה"אביר יעקב" ר' יעקב אבוחצירא ע"ה בספרו "פתוחי חותם" מהלך נפלא ביותר וזה לשונו:
"יש דקדוקים הרבה בזה ואין להאריך, אמנם יש לומר, דכל תורתנו הקדושה כל דבר טוב גנוז בתוכה. והנה עיקר האדם ותקנתו הכל תלוי בפיו, וכמו שאמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ו,ז) 'כל עמל האדם לפיו', דהנה על ידי עסק התורה ותפילה שאדם מבטא בשפתיו בונה עולמות עליונים למעלה, וכשיתבונן האדם ויסיר ממנו החמריות, ידע בידיעה נאמנה שהעיקר הוא הפה שלו שהוא מוציא בו דברים עליונים, והוא דעיקר האדם הוא הרוחניות שלו, שהיא החיות, והחיות שבאדם אנו יודעים ומכירים שהיא יוצאה ממנו בשעה שהוא מוציא הבל מפיו או מנחיריו, וזה הבל היוצא מפיו או מנחיריו, שווה בין באדם בין בבהמה בין בכל הנבראים, אמנם הדיבור היוצא מחותך ושקול אינו כי אם באדם, וזו הוראה עצומה לרוחניות וחיות שיש מותר לאדם מן הבהמה, וכל הדיבור הוא חיות רוחנית דומיא של מעלה, וכשיוצא, עולה ומדבק בשרשו של מעלה ועושה כמעשהו דמצא מין את מינו ונעור, נמצא עיקר האדם הוא הדיבור שהיא החיות היתרה ובדיבורו יכול לתקן עולמות עליונים למעלה".
ראיתם פעם פרה שמדברת עם החקלאי: "שלום וברכה ששון, מה שלומך"?
"תודה על החלב שאתה חולב ממני..!".
לא, גם לא באתון שפיה נברא בערב שבת מן השמשות..
אלא המעלה הגדולה היא שמלמד אותנו כאן הרב זצוק"ל, שיש לך אחריות, למשקפיים שאתה מסתכל בהם על החיים, כל דבר הכי קטן שלך, דיבור הכי קטן אתה בונה עולמות עליונים גדולים למעלה, ואתה זוכה לשפר את עצמך ולשפר את האחריות שלך, כי אם אתה רוצה לשפר את עצמך ואת האחריות שלך ואת המשקפיים בהם אתה מסתכל על החיים, תדע מה יש לך בפה, כמו שהפרה לא יכולה לדבר עם החקלאי אלא היא רק יכולה להשמיע את קולה, ככה אנו יותר מיוחדים מכך בדיבור שהקב"ה שם לנו הקב"ה שם לנו אחריות בלתי פוסקת, שנדע לנקות את המשקפיים שלנו שאנו תמיד חשבנו על עצמנו ועל אחרים, כי דיבור הוא נטוע וחצוב בעליונים, ועל ידי עסק התורה בונים עולמות למעלה..
ומה הכוח של זה, אתם שואלים?
בואו ותשמעו סיפור:
נוהג היה מרן הרב מפונוביז' ר' יוסף שלמה כהנמן זצ"ל לסעוד את סעודת ליל ראש השנה בגפו, ואף בני ביתו לא היו מסבים על שולחנו, הדבר היה תמיד לפלא בעיני מקורביו, ופעם גילה את טעם מנהגו זה, היה זה בביקורו הראשון בארצות הברית בשנת תרפ"ט, אליה נסע כדי לקבל תמיכה וסיוע לעולם התורה, ובימי ראש השנה שהה בשיקגו, שם קיווה לקבל תמיכה מכובדת מיהודי נגיד אחד, בליל ראש השנה הלך להתפלל בבית הכנסת של אותו נגיד, ולפני התפילה התוודע אליו.
ביקש הנגיד לכבדו, והזמינו לסעוד בביתו את סעודת החג, אולם הרב לא סמך על כשרות המאכלים בביתו ולא ידע כיצד יהיה אפשרי להיחלץ מההזמנה. לבסוף אמר כי לצערו אינו יכול לקבל את ההזמנה, מפני שקיבל על עצמו לסעוד את הסעודה בליל יום הדין בהתבודדות ובאימת הדין הדבר יצא מפיו, ומני אז עד סוף ימיו!
נזהר לקיים את דברו! – "ככל היוצא מפיו יעשה"!
ואם הגאון הזה כך, אז מה נגיד אנחנו?
שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל היקרים והאהובים!!
המאמר נכתב להצלחת ולרפואת בני יקירי יונתן בן ספיר רעיה הי"ו ולהצלחת ידידי היקר גלעד בילקר הצדיק הי"ו
