1.
משה רבנו פותח את ספר משנה תורה בדברי תוכחה נוקבים וקשים כלפי עם ישראל. בתחילה הוא עושה זאת ברמז: הוא מונה את המקומות שבהם חטאו לה', ללא פירוט: "במדבר, בערבה, מול סוף, בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב". ורק בהמשך, הוא עובר להוכיחם בלשון ברורה וישירה.
האור החיים הקדוש עומד על כך שזו הפעם הראשונה שמשה מוכיח את העם כולו כציבור, "וידבר אל כל ישראל". עד אז, אומר האור החיים, היו דברי תוכחתו מכוונים ליחידים בלבד, כמו בפרשת מי מריבה, אז אמר "שמעו נא המורים", פנייה שלא נאמרה לכלל ישראל אלא רק לאותם שהפצירו בו שיוציא מים מסלע אחר.
עוד באתר:
ואיך מגיב העם? בשתיקה. אבל לא מתוך הסכמה בלב כבד, ובטח לא מתוך תרעומת. להפך, הייתה זו שתיקה של שמחה, של קבלת מוסר באהבה. הם לא הרגישו מותקפים או שמוכיחים אותם יתר על המידה, אלא זכו לשמוע דברי כיוון והנחיה מהרועה הנאמן והבינו שזו זכות גדולה.
בשבוע שעבר, בפרשת מטות למדנו על בני גד ובני ראובן שבאו אל משה בבקשה: "ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה אל תעבירנו את הירדן" והם זוכים ממנו לתגובה קשה וישירה, אחד עשר פסוקים של נזיפה חריפה: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?!... כה עשו אבותיכם בשלחי אותם מקדש ברנע לראות את הארץ… והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים…"
והשאלה מתבקשת: מדוע לא הקדימו לומר למשה כבר בתחילת דבריהם כי בכוונתם להילחם יחד עם כל העם, ואף להקדים ולחלץ חושים? הרי מתגובתם המיידית עולה בבירור שאכן כך גמרו בדעתם. הם לא ביקשו לשוב ולהתייעץ עם שאר בני השבט, ואף לא עם חצי שבט המנשה, שלא היה שותף כלל לדברים אלא תיכף התחייבו בתנאי כפול לחלץ חושים לפני בני ישראל עד אשר אם הביאונם אל מקומם. אם כן, למה נתנו, כביכול, למשה להטיח בהם דברים כה קשים עד שהשווה אותם למרגלים?!
2.
ישנו סיפור מפורסם בחצר גור, העובר מדור לדור ונושא עמו לא רק חן חסידי אלא גם לימוד עמוק על ענווה ויראת שמיים.
השפת אמת, רבי יהודה אריה לייב אלתר, מי שעתיד להיות האדמו"ר השני לבית גור, היה יתום מאביו בגיל צעיר, ונתגדל בבית סבו הגדול, מייסד שושלת גור, בעל החידושי הרי”ם. עוד מנערותו ניכר בו שמץ קדושה, חריפות ותמימות של צדיקים. ובימי בין הזמנים, כשהשיעורים בישיבה פסקו וכולם לקחו נשימה, חזר החידושי הרי"ם לביתו לאחר תפילת שחרית, וכשנכנס אל חדר נכדו, מצא את השפת אמת שוכב במיטה, ישן שנת ישרים יחד עם חברו. החידושי הרי"ם, שראה את הנער הישן בשעה שכזו, הוכיח אותו על התרשלות בתפילה.
השפת אמת לא השיב מילה.
רק לאחר שהסבא סיים את דבריו, הרים השפת אמת את עיניו ואמר בשקט: "אני וחברי למדנו כל הלילה, ולאחר מכן התפללנו בנץ החמה...".
השתררה דממה. החידושי הרי”ם הביט בנכדו, עיניו התרככו באחת, פניו אורו באור של נחת ושל שמחה פנימית. בלי לומר מילה נוספת, הסתובב ויצא מהחדר.
החברותא, שהתקשה להבין, לחש לשפת אמת: "למה לא אמרת את זה בתחילה? היית חוסך את כל התוכחה!"
חייך השפת אמת ואמר בפשטות של ענווה שאין לה שיעור: "וכי אוותר על דברי מוסר מהסבא הקדוש?!"
3.
כך נהגו בני גד ובני ראובן בפרשת מטות, וכך נהג עם ישראל כולו בפרשת דברים. שתיקת ההקשבה קודמת לדיבור ההסבר. גם אם אין אשמה, יש ערך עצום בעצם קבלת התוכחה.
משה רבנו מלמד כיצד ראוי להוכיח: ברוך, ברמיזות קלות, ורק לאחר מכן בלשון גלויה וקשה יותר.
ובני הדור ההוא מלמדים כיצד יש לקבל תוכחה: להניח את האגו בצד, לשתוק מול גדולי הדור, לשמוע, להכיל, ורק לאח ר מכן - אם יש צורך אמיתי - להשיב.
