שני ספרי תורה: ענווה פנימית וגבורה חיצונית

בפרשתנו אנו נפגשים במצות מינוי מלך בישראל – "שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלוקיך בו". התורה אינה מסתפקת בציווי למנות את המלך, אלא מטילה עליו אחריות ייחודית: לכתוב לעצמו שני ספרי תורה.

כדברי רש"י (דברים י"ז, י"ח) –שתי תורות: אחת שהיא מונחת בבית גנזיו, ואחת שנכנסת ויוצאת עמו. מקורו של דבר בגמרא (סנהדרין כא ע"ב), אמנם יש מצווה על כל יהודי מצווה לכתוב ספר תורה, כדכתיב (דברים ל"א, י"ט) "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת". אבל ישנה עוד ייחודיות אצל המלך

אין די בכך שהמלך יהיה "ככל העם" בקיום המצוות, אלא הוא מחויב לדרגה נוספת. ספר התורה אינו רק חפץ קדוש המונח בארון, אלא עליו להיות נוכח עם המלך בכל רגע ורגע – "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו". המלך נדרש לשאת את התורה בלבו ובמעשיו, להחדיר לעצמו תמיד כי שלטונו אינו אישי אלא שליחות משמים

כי המלכות בישראל איננה כוח של שלטון אנושי, היא לא כדי שהאדם יאמר – עשיתי פעלתי הצלתי, אלא הופעת מלכות שמים בארץ.  לכן יש לו שני ספרי תורה, אחד לעצמו, עבודת השם שלו, ואחד שיוצא עמו, שמלווה אותו בכל שלב לזכור שהמלכות שלו היא לא שלו, אלא מהקב"ה.

המלך נדרש לשאת עמו את התורה בכל עת, כך גם כל יהודי נקרא להיות "מלך קטן", להכניס את התורה לא רק לבית הכנסת או לבית המדרש, אלא להוציא אותה עמו לכל מקום – בחיי המשפחה, בעסקיו, ובכל מעשיו.

"כי היא חייך ואורך ימיך" – רק כאשר התורה מלווה את חיינו, אנו חיים באמת חיים שלמים, חיים של מלכות השם בעולם.

זהו עומק הפסוק – "לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצווה ימין ושמאל".

התורה היא השומרת על המלך מפני גאווה, והיא השומרת עלינו מפני הסטיה מן הדרך. היא מבררת כי תכלית המלכות – ותכלית החיים – היא להמליך את הקב"ה בעולם.

וכמו שלמלך יש שני ספרי תורה, אומרים רבותינו כן הוא כל אדם הוא כמו 'מלך' כמו הוא צריך שני ספרי תורה.

 

למלך יש ספר תורה בבית גנזיו ועוד ס"ת שנכנס ויוצא אתו לכל מקום.

שני ספרי תורה, כנגד שתי הנהגות, אחת פנימה ואחת כלפיי חוץ

בגמרא (כתובות ק"ג) מסופר שכאשר רבנו הקדוש חלה והרגיש שקרבה שעת פטירתו, קרא לבנו הגדול, רבן גמליאל, והנחיל לו סדרי הנהגת הנשיאות. אמר לו: זרוק מרה בתלמידים. ופירש רש"י: שתהא אימתך עליהם. והקשו: והלא נאמר (תהלים קי"ט, קי"ט) ואת יראי ה' יכבד

אומרת הגמ' זה יהושפט מלך יהודה – כשהיה רואה ת"ח היה עומד מכסאו מחבקו ומנשקו וקורא לו רבי ומורי

אז לכבד את הת"ח או להטיל אימה עליהם? אומרים המפרשים – גם וגם – בצינעא מכבד כל אחד

בפהרסיא – מטיל אימה להודיע ולפרסם את נשיאותו

כך הוא המלך וממנו ילמד כל אדם שהוא 'מלך' על עצמו, מצד אחד, עליו להיות בבית גנזיו – פנימה, בצנעה, בענווה ובשפלות. לא להתנשא ולא להתגאות, אלא לחוש תמיד את אפסיותו מול הקב"ה. זהו הספר הגנוז – תורת הענווה. ומצד שני, עליו לצאת ולבוא עמו – בפרהסיא, כלפי העם, בהנהגה של גדלות, להטיל מורא ויראה, לזרוק פחד על תלמידים, כדי שדבריו יישמעו והוראותיו יתקיימו. זהו הספר היוצא – תורת המלכות.

יש מי שעושה כן מול התלמידים שלו יש מי שעושה כן מול הילדים שלו, כמובן לא כל הזמן, אלא לדעת שאין לאמר 'אני רחמן'…לא  – אלא מה נדרש מהאדם מה שנדרש את זה יעשה האדם.

כי מדת הענוה טובה מאד רק כאשר הדבר נוגע לכבוד עצמו אבל כאשר הדבר נוגע לכבוד שמים צריך להתלבש בגאוה דקדושה לקנא קנאת   בבחינת (דברי הימים ב ) ויגבה לבו בדרכי ה' כי אם לא יעשה כן יפילו היצר ברשתו על ידי ענוה פסולה, לכן צריך שיתחזק ויגבה לבו בדרכי ה'

כאשר היה דוד עומד לפני ה' לבדו, נתגלת בו עומק מידת הענווה. הוא מבטא את ענוותנותו במילים חריפות ונוקבות ואנכי תולעת ולא איש, חרפת אדם ובזוי עם (תהלים כ"ב, ז). פסוק זה אינו רק לשון מליצה, אלא גילוי פנימיות נפשו – כך היה חש את עצמו לפני בוראו: לא איש, לא ישות, אלא "תולעת" בלבד, כלי ריק שאין לו קיום אלא מכוח ה'. דוד, מלך ישראל, אשר כבש עמים רבים והעמיד ממלכה אדירה, חש את עצמו שפל כאשר התבונן בחסדי ה' עליו.

ומאידך, כאשר יצא דוד בראש צבאות ישראל למלחמה, גילה הנהגה הפוכה לגמרי – עוז ותעצומות, גבורה ועמידה קנאית להמלכת ה' בארץ. אז ניבטו מפיו דברים של עוז =

אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם. אֶמְחָצֵם וְלֹא יֻכְלוּ קוּם יִפְּלוּ תַּחַת רַגְלָי.

(תהלים י"ח, לח–לט). אין כאן לשון של שפלות אלא של תקיפות מוחלטת, מלכות הנלחמת את מלחמות השם

וכך אמרו חז"ל (מועד קטן ט"ז ע"ב) על דוד המלך: הוא עדינו העצני = כשהיה יושב ועוסק בתורה – היה מעדן עצמו כתולעת  כופף עצמו בענווה ובשפלות  וכשהיה יוצא למלחמה – היה מקשה עצמו כמו עץ   עומד בתקיפות ובעוז.

ענווה ושפלות בלב = מול הקב"ה, וגבורה ומלכות כלפי חוץ, כדי להעמיד את עם ישראל על מכונו ולהילחם מלחמות ה'. –  שלמות ההנהגה היא דווקא בשילובם. אילו היה דוד נוהג רק בענווה – לא היה יכול להנהיג את עמו; אילו היה נוהג רק בתקיפות – היה לוקה בגאווה. שלמותו הייתה בחיבור שני הצדדים יחד – ענוה פנימית לצד מלכות וגבורה חיצונית.

לכן למלך יש שני ספרי תורה. זהו הספר שאינו יוצא החוצה – כי ענייניו פנימיים, שייכים לעולם הנפש של המלך  – שם נדרשת ענווה גמורה, ביטול היש, תחושת "ואנכי תולעת ולא איש". בזה מקיים הוא את הציווי "לבלתי רום לבבו מאחיו. "

ויש את הספר היוצא ובא עמו
ספר זה מסמל את הנהגת המלך בפרהסיא, כלפי העם והעולם. כאן מוטלת עליו האחריות להנהיג בתקיפות, להטיל אימה על בני מלכותו, להילחם מלחמות ה', ולהיות דמות מלכותית שמייצגת את מורא שמים בישראל. זהו ספר של גדלות, של "ויגבה לבו בדרכי ה'", של התייצבות מלכותית שאין בה פשרות.

כל אדם בעבודת ה', חייב לשאת עמו שני ספרי תורה  פנימה – להיות שפל ועניו, החוצה – להיות מלא עוז וכוח.

כמו דוד המלך כן היה מי שהוא מהצאצאים שלו, רבינו הקדוש, רבי יהודה הנשיא שהיה מזרעו של דוד המלך

המשיך בדרכו של זקנו. כדברי הגמרא (שבת נ"ו): רבי שהוא צאצא של דוד המלך, למד רבי מדרכו של דוד המלך והנחיל לבנו רבן גמליאל את יסוד ההנהגה: בענייני תורה וקדושה – ענווה וענווה עד עפר, אך בהנהגת הציבור – גדלות, מורא ואימה, כדי שדבריו יישמעו ויתקיימו.

בפרשת שופטים בעניין הצווי להעמיד מלך נאמר שום תשים עליך מלך – ודרשו חז"ל (כתובות י"ז): מלך שמחל על כבודו – אין כבודו מחול. מדוע? מפני ש"כבוד המלך – כבוד שמים הוא". תכליתו להטיל אימה ויראה, כדי להעמיד את מלכות ה' על מכונה.

אך מאידך, מזהירה התורה את המלך: לבלתי רום לבבו מאחיו  – שלא יתגאה בלבו על אחיו. כלומר, בינו לבין קונו עליו לנהוג בענווה מוחלטת, לא להרגיש עצמו נישא מעל אחיו, אלא עבד ה' ככל אחיו.

 

וכאן אנו פותחים סוגיה מרתקת מתי האדם צריך לגלות את מידת הענווה ומתי את מידת הגאוה החיובית

ניקח דוגמא ענווה אמיתית אצל הורה היא כשהוא מבין שהילדים הם פיקדון מאת ה'. ויש להורה שליחות לחנך ולהעמיד את הילד על דרכי התורה המצוות והיותו אדם מחונך ובריא בנפשו

הוא יודע שגם אם יש לו ניסיון וכוח, הוא אינו כל־יודע אלא לומד יחד עם ילדיו וקשוב אליהם. הורה עניו מוכן לשמוע, להתנצל, ולומר "טעיתי". זו ענווה אמיתית.

ענווה פסולה אצל הורה היא כאשר הוא אומר "מי אני שאכוון את הילד, ניתן לו לגדול לבד". 'לא נביע דעה'

לעיתים זה נובע מפחד מהתנגשות או מחוסר אמונה של ההורה בעצמו,  אך הוא עוטף את זה במעטפת של צניעות. בפועל זה גורם לכך שהילד נשאר ללא גבולות ברורים. זו בעצם בריחה מהנהגה ולא ענווה אמיתית.

גאווה קדושה אצל הורה היא כאשר הוא מציב גבולות, יש את הערכים וכבוד המשפחה לא רוצה שליטה, אלא שהילדים יהיו בריאים בנפשם עם ערכים.

גאווה פסולה אצל הורה היא כאשר הוא דורש שליטה כדי להרגיש חזק, או דורש כבוד מפני "שמגיע לו", ולא מתוך טובת הילד. כאן הילד קולט שמדובר בגאווה של ההורה ולא בערך אמיתי. התוצאה היא מרחק וניכור.

האיזון בהורות הוא שילוב של ענווה אמיתית וגאווה רוחנית כשרה. ענווה אמיתית מתבטאת בכך שהורה מקשיב, לומד ומודה בטעויות. גאווה כשרה מתבטאת בכך שהורה מציב גבולות, עומד על הערכים ומקרין עוצמה. הילד זקוק לשני הצדדים יחד: מצד אחד לחוש שההורה הוא אנושי, קרוב ומכיר ומצד שני  שההורה הוא עמוד יציב, שמגן, מדריך ומנהיג.

ענווה איננה תחושת "אני אפס ואין בי כלום", אלא הבנה שכל מה שיש בי – כישרונות, יכולות, כוחות – אינם שלי אלא מתנת ה'. ואני צריך לממש אותם ולעשות אתם את התפקידים שלי

לכן ענווה אמיתית איננה מחיקה של האישיות, אלא שימוש בכוחות תוך הכרה שהם ניתנו מהשמיים.

גאווה פסולה היא כאשר האדם רואה את עצמו כבעל הבית על כוחותיו. הוא מתנשא על אחרים, מתרומם בלבו, ורואה בזכויותיו תוצאה של עצמו בלבד.

זוהי "גסות הרוח" שעליה אמרו חז"ל  כל המתגאה – הקב"ה אומר אין אני והוא יכולים לדור בעולם(סוטה ה)

סימן: אם הגאווה מביאה להתרחקות מהזולת, לביטול אחרים או להתנשאות – זו גאווה פסולה.

לעומת זאת, יש – גאווה כשרה: כשהאדם עומד מול מול זלזול בכבוד שמים, אסור לו להצטנע יותר מדי. כאן נדרשת עמידה איתנה, גאווה לא לשם עצמו אלא לשם האמת העניין – הקב"ה. זהו שנאמר על יהושפט:  ויגבה לבו בדרכי השם (דברי הימים)

ענווה של שקר – כשהאדם מסתתר מאחורי "קטונתי" כדי לא ליטול אחריות, אף שיש לו כוחות. זה נובע פעמים רבות מפחד או מעצלות, אך הוא עוטף את זה בלבוש של ענווה

סימן ההיכר: אם האדם נמנע מתפקיד אף שברור שנזקקים לו ושיש לו כוחות לכך – זו ענווה פסולה.

אם הוא מתבטל בפני אחרים לא מתוך פחד אלא מתוך אמונה שכך ראוי, זו ענווה אמתית.

גאווה של קדושה – כשהאדם מרגיש חובה לעמוד באומץ, לא מפני שהוא רוצה שיעריכו אותו, אלא כדי לכבד את התורה, להגן על האמת או למלא שליחות. זהו "ויגבה לבו בדרכי ה'".

רדיפת כבוד – כשהמניע המרכזי הוא תחושת החשיבות האישית. גם אם זה מתלבש בלבוש של "מלכות" או "הדרכה", בפנים יש כאן רצון שיכירו בי, שימחאו לי כפיים.

– סימן ההיכר: אם חסר לי הכבוד החיצוני – ואני נשבר או מתרוקן – סימן שזו רדיפת כבוד. אם אני מוכן להנהיג גם בלי מחיאות כפיים ובלי שיכירו בי, רק כי זו שליחות – זו גאווה של קדושה.

אם הענווה מביאה לאי־לקיחת אחריות – זו ענווה של שקר.

אם הגאווה מביאה לתלות בהכרה מבחוץ – זו רדיפת כבוד.

אבל אם הענווה מולידה עשייה, והגאווה מולידה רצון לקיים את רצון ה' – הרי זו עבודת  המידות.

למה בני אדם מתמודדים עם  ענווה פסולה ("ענווה של שקר")

שורש פנימי: פחד, חולשה, עצלות, חוסר ביטחון עצמי.

ביטוי חיצוני: האדם אומר "מי אני שאנהיג", אך באמת זו בריחה מאחריות. הוא עוטף את הפחד בלבוש "צדיקי" של שפלות רוח.

תוצאה: הציבור חסר, והשליחות לא מתמלאת.

סימן: אם נמנעת מלהנהיג אבל בפנים אתה יודע שיש לך כוחות, ורק חושש מכישלון או ביקורת – זו ענווה פסולה.

גאווה קדושה ("ויגבה לבו בדרכי ה'")

שורש פנימי: תחושת שליחות. לא "אני חשוב" אלא "התפקיד שלי חשוב. "

ביטוי חיצוני: עמידה נחרצת, אומץ, אי־ויתור על כבוד התורה או על ערכים. גם אם יחשבו שהוא מתגאה – הוא יודע שהוא מייצג את כבוד שמים.

תוצאה: לא מחפש כבוד אישי, אלא נאבק על אמת.

סימן: אם אינך מתעקש על הכרה או מחמאות, אלא מוכן גם להילחם בשקט, בלי שיראו – זו גאווה קדושה.

אם ההנהגה נובעת מהשאלה:  בראש מהו הדבר הנכון – מה נכון  – זו אמתית.

אם היא נובעת מהשאלה: מה יחשבו עלי – זה שקר

אם הענווה נותנת כוח לפעול למרות עייפות וביקורת – זו קדושה.

אם היא מתמוטטת ברגע שאין מחיאות כפיים – זו רדיפת כבוד.

ומהמלך ניגש אל עוד מלכות – השופט –

אפשר להרחיב את זה כך:

השופט הציבורי הוא מראה של השופט הפנימי. אם אין לאדם דיינות פנימית – אם הוא לא רגיל לשפוט את עצמו, לבחון את מעשיו, לחפש באמת היכן הוא נכשל – אז גם כשיישב על כס המשפט הציבורי, דינו יוטה על פי נגיעותיו האישיות.

חז"ל אומרים: הוי דן את כל האדם לכף זכות  – אבל לפני כן… האדם צריך לדון את עצמו לכף חובה… להכיר במגרעותיו. רק מי שמכיר את מגבלותיו הפנימיות מסוגל להעמיד את עצמו באמת מול אחרים.

ולכן התורה כופלת "צדק צדק תרדוף": צדק פנימי, בין אדם לעצמו, וצדק חיצוני, בין אדם לחברו ובין החברה לכלל.

צדק חיצוני בלי צדק פנימי – הוא לא יחזיק מעמד תוך פרק זמן קצר יתגלה שאין בקשה לאמת, צדק פנימי בלי צדק חיצוני – הוא אגואיזם רוחני. רק השילוב ביניהם יוצר חברה מתוקנת.

כך מתברר שהשופט הציבורי אינו רק תפקיד ממלכתי, אלא שליחות מוסרית – לשקף את מה שכל אחד אמור לעשות בעצמו: להיות דיין פנימי, לחיות בחשבון נפש מתמיד, ורק כך להיות כלי לצדק אמיתי בחברה.

הפרשה עוסקת בעניין המלך והשופט – שניהם מנהיגים את הציבור, וצדק לא יכול להישען רק על הסמכות השלטונית. מלכות שאין בה משפט – סופה להפוך לעריצות.

לכן אנו למדים על צווי השופטים והמלך

אדם שאינו שופט את עצמו – הוא עתיד להיות רע גם כלפי אחרים. חז"ל אמרו "כל הפוסל – במומו פוסל", כלומר, מי שלא התמודד עם עיוותיו הפנימיים רואה אותם באחרים. רק מי שמנקה עצמו מבפנים מסוגל לשפוט אחרים באובייקטיביות.

החיים היעילים והבריאים אינם "זורמים מאליהם". האדם צריך להיות בעל החשבון (מארי דחושבנא) כשם שבית דין יושב תמיד לדון, כך כל אדם נדרש להיות "דיין פנימי" – לחשוב על מעשיו, לבדוק את מניעיו, לתקן את דרכיו. זהו יסוד המוסר האישי.

הפסוק "צדק צדק תרדוף" איננו רק המלצה. הוא עמוד התווך של חברה בריאה. אין לעם ישראל קיום כעם אם הצדק אינו יסודו. לא בכדי אומר הנביא ישעיהו

"ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" המשפט הוא ביטוי של ממד אובייקטיבי של אנשים שאמורים להיות נקיים

כשאדם דן את עצמו ביושר, הוא נעשה רגיש ואחראי יותר כלפי זולתו. מתוך הדיינות הפנימית נולדת דיינות חיצונית נקייה.

מערכת השיפוט הציבורית אמורה להיות משקפת את המוסר האישי

אם אין לאדם דיינות פנימית – אם הוא לא רגיל לשפוט את עצמו, לבחון את מעשיו, לחפש באמת היכן הוא נכשל – אז גם כשיישב על כס המשפט הציבורי, דינו יוטה על פי נגיעותיו האישיות.

מי שלא שופט את עצמו – לא יוכל לשפוט אחרים. משפטו יהיה נוטה תמיד על פי כאביו, נגיעותיו ויצריו. רק מי שמתקן מבפנים, עושה חשבון נפש מתמיד, נעשה מסוגל להיות שופט חיצוני נקי.

לכן מצווה התורה "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" – בכל שערי גופך ונפשך. מי שמעמיד משמעת עצמית על עיניו, אזניו, פיו וחושיו – זוכה שגם שופטי ישראל יהיו נקיים וישרי לב, והצדק ישרור באמת.

כששופט או מנהיג לא בוחן את עצמו ולא מעמיד "שופטים ושוטרים" בשערי נפשו, הוא עלול לבלבל בין משפט אמת לבין ביטוי של רגשותיו ונגיעותיו. נביא כמה דוגמאות:

-שופט שנעלב בעבר
שופט או דיין שנפגע מאדם מסוים או מקבוצה מסוימת, גם אם הוא לא מודע לכך, כשהוא יושב לדון – רגשות הפגיעה הישנים עלולים להכתים את ההכרעה. הוא לא רואה את התיק עצמו אלא את הפצע שלו.

-שופט שנמשך אחר כבוד
אם הוא לא בודק את עצמו, הרי כל הכרעה שהוא ייתן תיבחן דרך השאלה: איך זה ייראה? האם אאבד את מעמדי? האם אצטייר כחכם או כחלש? – וכך הצדק כבר לא עומד במרכז, אלא גאוותו

-שופט שנוטה לרחמים יתר
שופט שלא מתמודד עם נטייתו האישית, עלול להכריע לא על פי דין אלא על פי רגשי החמלה שלו. אמנם רחמים הם מידה טובה, אבל אם הם לא נתונים במסגרת של דין אמת – יוצא עיוות משפט.

-שופט שנוטה לקשיחות יתר
מצד שני, שופט שמטבעו נוקשה וכועס – יפרש כל מקרה כחוצפה כלפיו, ויכביד עונשים לא מצד הצדק אלא מצד אופיו הקשה.

– שופט שעסוק במאבקיו האישיים
אם בליבו הוא נאבק עם יצרים, תסכולים או קשיים משפחתיים – לעיתים בלי לשים לב, הוא משליך אותם על פסקי הדין. הוא רואה בכל אדם את עצמו ואת מאבקיו

יש כאן הוראה ברורה לדיינים למנהיגילים

אין משפט ציבורי נקי בלי משפט אישי פנימי. בני אדם סבורים בטעות שאפשר להפריד בין חייו הפנימיים של השופט לבין דינו החיצוני – כאילו יכול אדם לחיות עם עצמו בלא דיינות פנימית ולהעמיד לדין את האחרים כאובייקטיבי.

האדם בקלות רבה אומר 'אני אובייקטיבי' אך מי שאומר בקלות רבה מניסיון רב מאד , אנשים שאומרים 'אני אובייקטיבי'  – הם רחוקים מאד מלהכיר כמה הם לא אובייקטיבים, מי שיודע לאמר – אני לא אובייקטיבי יש לו לפחות סיכוי להבין שהוא נגוע בדבר…ולכן הוא יכול ללמוד איך לתקן אך מי שאומר 'אני אובייקטיבי הוא בכלל לא מאמין שהוא לא אובייקטיבי והוא רק עסוק  להשמיץ לפוגע ולא להבין כמה פגיעות הוא פוגע באחרים…

יש לבני אדם בקלות אשלייה ותחושה חזקה שהם אוייבקטיבים, וכך הם מרשים לעצמם לשפוט את הבעל את האשה מתוך קלות דעת מה שגורם למחירים כבדים מאד.

לכן הוי דן את עצמך תחילה, ואחר כך את אחרים  כי אדם שאינו דן את עצמו – אינו אלא מבטא בדינו את רגשותיו, את חולשותיו, את נטיותיו. אבל מי ששומר על טהרת שעריו ומציב לעצמו שופטים ושוטרים, הוא נעשה כלי לצדק האלוקי, ומשפטו הופך לאור עולם.

כי השוחד יעוור עיני חכמים" (דברים ט"ז). השוחד אינו רק מתנה חומרית, אלא כל נגיעה אישית, כל חוסר דיינות פנימית. כאשר אדם אינו שופט את עצמו – תאוותיו ונגיעותיו נעשות "שוחד" שמעוור את עיניו

הוא סבור שהוא דן בצדק, אך באמת הוא רואה את המציאות בעדשת משקפיו העכורים.

על המלך נאמר לא ירבה לו נשים" – אמר שלמה: אני ארבה ולא אסור חשב שלמה המלך שהדין לא נוגע לו, שכוחו הפנימי יכול לעמוד בפני הפיתוי. אך ההיסטוריה הוכיחה שהנגיעה האישית מכה גם בגדולים ביותר. מה שנראה בעיניו כחריגה קטנה – הפך להיות סיבה למפלה.

חז"ל תיארו במשל חריף: גבריאל נעץ ציפורן בים, וממנה התפתח שרטון, ואחר כך יבשת שלמה – איטליה של יוון. כך נלמד: חטא קטן, פשרה דקה, "ציפורן" כמעט בלתי מורגשת – הולכת ותופחת עד שהיא נעשית יבשת שלמה. כל רומי וכל השחתותיה לא התחילו אלא במעשה קטן – בנישואי שלמה עם בת פרעה.

כך הוא גם באדם. אם אינו שם "שופטים ושוטרים" בשעריו, אם אינו בוחן את עצמו ומונע נגיעות קלות, הוא סבור ש"אין בכך כלום". אך אותה "ציפורן קטנה" הולכת ותופחת: הנגיעה הקטנה נעשית שוחד גדול, עד שהיא מעוורת את עיניו לגמרי.

עוד אומרת הגמר בסנהדרין –  אילו היו טעמי כל המצוות ידועים לנו, היה האדם דן אותם לפי שכלו, ומנסה לעקוף את עצם הגזירה האלוקית. הרי שתי מצוות בלבד שנתגלה טעמן – "לא ירבה לו נשים לא ירבה לו סוסים – נכשל בהן שלמה המלך, "גדול העולם" .

אומרת הגמ' שאמר שלמה המלך – אני חכם   ואני לא אסור ממצוות השם  – ולמדנו מזה שכל אדם, גם גדול והחכם מכל אדם, רואה את עצמו "יוצא מן הכלל". אדם משוכנע כי דווקא הוא חזק מן היצר, כי לו לא יקרה מה שקורה לאחרים. אך התורה באה ללמדנו – אין "יוצא מן הכלל".