דרמה כשרותית מטלטלת בקהילה החרדית. ופתרון נועז ויצירתי.
בבוקרו של יום שישי, על חוף המערבי של ארצות הברית, האור חדר מבעד לחלונות בית הכנסת והאיר שולחן עמוס כל טוב.
הקהילה התכנסה לאחר תפילת שחרית ל”תיקון” לעילוי נשמת מרת צירל בת ר’ מרדכי ע”ה – אמו של נשיא הקהילה. האווירה הייתה חמימה, שיחות שקטות, כוסות קפה מהבילות וריח מאפים טריים.
עוד באתר:
בין המשתתפים ישב אורח מיוחד מארץ ישראל – מומחה הכשרות הרב יוחנן רייכמן. לא עבר זמן רב, וכצפוי, השיחה נסובה סביב נושא הכשרות. שאלות נזרקו, תשובות ניתנו, והקהל הקשיב בריכוז.
ואז ברגע אחד השלווה התנפצה.
אחד מהמשתתפים, פניו מחווירות, קם ממקומו. "רבותיי,” אמר בקול רועד, “התפוחי אדמה האלו… קניתי אותם אתמול. הסתכלתי עכשיו על האריזה – הם מגיעים מארץ ישראל.”
דממה כבדה נפלה.
עיניו של הרב רייכמן הצטמצמו. הוא הניח את כוסו באיטיות.
“אם כך,” אמר בקול שקול ורציני, “יש כאן בעיה חמורה. פירות וירקות מארץ ישראל חייבים בתרומות ומעשרות. בלי זה – הם טבל.”
כמו גל מתפרץ, התפשטה בהלה בחדר. אנשים החלו לדבר זה על זה.
“אבל כבר בישלנו לשבת!”
“החמין על האש בכל בית יהודי!”
“הקייטרינגים כולם השתמשו בזה!”
״הקוגלים אוברנייט בדרך לאולמות השמחה הרבים בעיר ומפוזרים כבר גם בבתי הכנסיות המפוארים״.!
טלפונים נשלפו במהירות. רבני הקהילות המקומיים חייגו בזה אחר זה להרב רייכמן. הקווים התחממו, הקולות התערבבו. ניסו להשיג פוסקים בארץ – אך לשווא. שם כבר שקעה השמש, ושבת ירדה. אין מענה.
השעון תקתק.
עוד כמה שעות – שבת.
הרב רייכמן קם. השקט חזר, אך הפעם טעון. “יש לנו זמן קצר מאוד,” אמר. “ואחריות גדולה.”
הוא עצם עיניו לרגע, כאילו מחפש בין דפי הזיכרון פתרון עתיק. ואז פתח:
“ניתן לפעול מדין ‘זכין לאדם שלא בפניו’ – להפריש עבור כולם, גם בלי ידיעתם. אבל יש עוד דרך… דרך נועזת יותר, עמוקה יותר.”
הקהל התקרב. מישהו לחש: “איזו דרך?”
הרב נשם עמוק. “שיטתו של הרב דוד בהר”ן.”
הוא החל להסביר במהירות אך בבהירות, קולו מתייצב ככל שהדברים התבהרו: הג”ר דוד בהר”ן זצ”ל חידש פתרון נועז: להפריש תרומות ומעשרות עבור כלל ישראל באמצעות עקרונות של זכין וברירה, כך שמה שיתקלקל לבסוף ייחשב כהפרשה עבור שאר הפירות. בדרך זו ביקש לתקן טבל גם בלי ידיעת הבעלים, וכן נהג גם בהפרשת חלה, פדיון בכור ופטר חמור.
הרקע לחידושו היה מציאות קשה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, כשחקלאים רבים לא הפרישו תרומות ומעשרות. מתוך כאב על המכשול, הציע פתרון כולל: להחיל את ההפרשה על פירות שנפסדים ממילא, ובכך להתיר את השאר. הוא הסתמך על כך שבזמן הזה החיוב מדרבנן ולכן ניתן לסמוך על ברירה, וכן על כך ש”זכין לאדם שלא בפניו”.
אז עלתה בלבו עצה לתקן את כל הטבלים שבעולם שלא תוקנו כראוי על ידי בעליהם, והיא, שהרי תמיד נשאר יותר מאחד ממאה פירות שמתקלקלים ונפסדים מן העולם, ואף הריקנים שבישראל בשעה שאין להם הפסד ניחא להו בהיתר, ואינם רוצים לחטוא ולהחטיא את הרבים. לכן התחיל רבי דוד להפריש ולקרוא שם תרומות ומעשרות על הפירות שנפלו וילכו לאיבוד, ובכך יפטרו את כל שאר הפירות. ואפילו שאין מבורר בשעת קריאת השם חלק המתקלקל המופרש, כיון דחיוב תרומות ומעשרות בזמן הזה הוא רק מדרבנן הרי בדרבנן סומכים על ברירה.
וכך יעשה: תרומה ותרומת מעשר יחולו על פירות אלו, ומעשר ראשון ומעשר שני יחול משלהם על שלהם, ונפקע איסור טבל, ויכול לעשות זאת עבור הבעלים כיון שזכין לאדם שלא בפניו.
כדי לבסס את שיטתו דן בשמונה סוגיות הלכתיות מורכבות, בהן זכיה, שליחות, ברירה, תנאי ותרומה שלא מן המוקף. במהלך השנים אף קבע נוסח מיוחד שהיה אומר כמה פעמים ביום כדי לכלול את כל הפירות.
רבים מגדולי ישראל דנו בדבריו: החזון איש והגרי”ז מבריסק דחו את ההיתר. הגרש”ז אויערבאך הסתייג, אך בשעת הדחק סמך עליו. ואחרים חששו שפרסום השיטה יביא לביטול מצוות תרומות ומעשרות בפועל.
לשיטה הועלו קושיות רבות (כגון בעיות ברירה, זכיה, וחובת נתינה), ועל כל אחת ניתנו תירוצים שונים בספריו ובספרי תלמידיו.
למעשה, רבי דוד עצמו סבר שאפשר לסמוך על פתרונו אף לכתחילה, ואף הורה כך לבני ביתו. עם זאת, רוב גדולי הדור לא קיבלו את השיטה להלכה באופן גורף, אלא ראו בה לכל היותר פתרון מסוים למצבי דחק או להצלת הרבים ממכשול.
הקהל הביט בו—חלקם המומים, חלקם ספקנים, כולם דרוכים.
“זו שיטה שנויה במחלוקת,” הוסיף מומחה הכשרות בכנות. “יש שחלקו עליה. אבל בשעת הדחק – כשמדובר בהצלת רבים ממכשול – יש על מה לסמוך.”
רגע של שתיקה.
אנשים רצו להביא תפוחי אדמה. קערות הונחו. דפים נשלפו. הרב רייכמן עמד במרכז, קולו יציב, והחל לומר את נוסח ההפרשה. סביבו – קהילה שלימה, לבבות פועמים, מבטים מתוחים.
זה לא היה רק רגע הלכתי. זה היה רגע של אחריות. של הכרעה.
כשסיים, נשמעו אנחות רווחה. המתח התפוגג לאט. השבת יכלה לפרוש כנפיה בשלווה.
ובאותו בית כנסת קטן, על חוף רחוק – הפכה סוגיה ירושלמית עתיקה לדרמה חיה, שהזכירה לכולם עד כמה דקה היא הגבול בין שגרה לשאלה גורלית… ועד כמה גדולה כוחה של הכרעה אחת, ברגע הנכון.
הרב רייכמן היה השליח הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון.
כה לחי!
