צפו: מחטיאת הרבים הפכה לאם נביאים וכהנים

התשובה קדמה לעולם: אמרו חכמים על רחב בת עשר שנים היתה כשיצאו ישראל ממצרים והיתה מופקרת במהלך 40 שנה עד שבנ"י הגיעו לארץ ישראל. יעודה של האשה נרמז בבריאת חוה אם כל חי. בתורה נאמר:  "אעשה לו עזר כנגדו". ושמה של חוה מעיד על שליחותה הנוספת – אם כל חי, חובתה להעמיד את הבית.

"ויקרא האדם שם אשתו חוה כי היא היתה אם כל חי" — זה לא תואר ביולוגי בלבד, אלא הגדרה עם משמעות עמוקה, משמעות של שליחות: להיות מקור החיים, האם היא נקודת המוצא, היא המעמידה לא רק את קירות הבית אלא את משמעות החיים את לב החיים, כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבנ"י הקב"ה דיבר קודם עם הנשים אח"כ עם הגברים. להעמיד בית — לא רק לבנות קירות אלא לייצב את נפשות הבית, להעניק כיוון, טעם, אור

על האשה נאמר "ביתו זו אשתו" -איש ואשה זכו שכינה ביניהם,  והאותיות י־ה בוראות ביניהם מרחב של קדושה.

האות יוד זה של הבעל, איש – והאשה – ה יוד זו נקודת הקדושה, את זה מביא הבעל, והאשה היא האות הא היא מרחיבה את משמעות הקדושה והרוחניות לשגרת החיים, היא מעתיקה את קדושת המקדש אל שולחן האוכל, אל נרות שבת, אל שפת היום־יום, והופכת זמן ומרחב לכלי של ברכה

"חכמות נשים בנתה ביתה" —כך למדנו מהאוהל של שרה: נר דלוק מערב שבת לערב שבת, ברכה בעיסה, וענן קשור על האהל. אלה הם סימני חיים: אור קבוע, פרנסה מבורכת, שכינה שורה.

זו מהותה של אם כל חי — להעניק משמעות לשגרת הבית והחיים

חז"ל אמרו "בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים" — מפני שהן ידעו להוליד עתיד בתוך אפלה. זו אמנות האימהות: ליצור מרחב בטוח של אמון — שורש "אם" הוא גם "אמון", "אמונה", "אומן" — החזקת־סביבה שמאפשרת לבעל ולילדים לפרוח.  התורה נקנית בלבבות, כשיש אמון, גם הייסורים נהפכים למנוף הייסורים למדרגות שמטפסים עליהם, שהרי "תורה ארץ ישראל ועוה"ב נקנים בייסורים  — והבית הוא הסולם שמטפסים בו

האשה היא עזר כנגדו, כ"כ הרבה משמעות חיוביות לבית היהודי, משמעויות שתלויות באשה. עזר כנגד בעלה, ולשמש אם לילדיה, רחב היתה מופקרת באופן נוראי (מגילה יד), ובכל אופן האשה שהחטיאה רבים, היא התגיירה

וכוונה את הכוחות שלה לעבודת השם – הפכה להיות מן הנשים הגדולות בישראל, עד שנישאה ליהושע בן נון, מנהיג הדור, והעמידה מתוכה כהנים ונביאים

על רחב זו אמרו חז"ל (מגילה י"ד ע"ב): א. נתגיירה וזכתה להינשא ליהושע בן נון, מנהיגם של ישראל. ב. שמונה נביאים, וכולם כהנים, יצאו ממנה. ואלו הם: נריה, ברוך, שריה, מחסיה, ירמיה, חלקיה, חנמאל ושלום. ורבי יהודה הוסיף ואמר: אף חולדה הנביאה – מבני בניה של רחב היתה.

רחב עלתה ממעמקי השפל אל רום המעלה. אשה שנשחתה והושפלה, ובכוח התשובה, במסירותה ובדבקותה באמת, זכתה לשני הכתרים הגדולים – להינשא לראש ישראל ולזכות להעמיד דורות של נביאים וכהנים קדושי עליון.

בזה ניכר גודל כוחה של תשובה: להפוך את החושך לאור, ואת מקור הטומאה – למעיין של נבואה וקדושה. רחב, שנודעה בתחילה כסמל של הפקרות, נהפכה לאם בישראל, שממנה יצאו נביאים ונביאות המאירים את ישראל באור התורה והנבואה.

בפרק ל"ח בספר ירמיהו מסופר: לאחר שהתנבא ירמיהו בשם ה' שירושלים עתידה להימסר ביד מלך בבל ויושבי העיר ימותו בחרב וברעב, הלשינו עליו השרים למלך צדקיהו כי הוא מחליש את ידי אנשי המלחמה ואת ידי העם  המלך נעתר להם ונתן את ירמיהו בידם, והם השליכוהו אל בור מלא טיט, עד שכמעט מת ברעב ומחוסר נשימה.

בעת ההיא קם עבד מלך הכושי, ולימד זכות על ירמיהו לפני המלך, והותר לו לקחת שלושים אנשים ולהעלותו מן הבור. וכך משכו אותו בחבלים והצילוהו ממוות בטוח.

ועל כך אומר ילקוט שמעוני: כאשר נמשך ירמיהו מן הבור בחבלים, כאב לו מאוד, והיה מצטער בלבו ואמר: "הלואי והיה לי סולם, ולא הייתי צריך להינשא בחבלים". השיב לו הקדוש ברוך הוא: "סולם אתה מבקש? זכור נא את רחב – זקנתך – שגם היא הורידה את המרגלים בחבל, ולא היה לה סולם. מה שחבל הספיק לה, יספיק גם לך". כך פירש ה"זית רענן": הקב"ה אמר לירמיהו, כמו שרחב רק העמידה חבל להצלת שלוחי ה', כך גם אתה, נביאי, יהיה לך רק חבל.

נסביר, כאשר יהושע שלח שני מרגלים לתור את יריחו, הם הגיעו לבית רחב. אנשי המלך שמעו על בואם, ורחב מיהרה להחביאם בעליית גג ביתה. לאחר מכן, כדי להצילם מן הסכנה, נטלה חבל ארוך והורידה אותם דרך חלון ביתה, רחב אמרה להם: "ידעתי כי נתן ה' לכם את הארץ… כי ה' אלוקיכם הוא אלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת".

היא בקשה מהם שבועה, שכאשר יכבשו את יריחו – הם יחיו אותה ואת בני משפחתה. המרגלים קיבלו על עצמם, והתנו איתה שתסמן את ביתה בחוט השני שתתלה בחלון – באותו חלון שבו הורידה אותם בחבל.

וכך, החבל נעשה סמל כפול:

גם – אמצעי ההצלה המיידי של המרגלים.

וגם – הבסיס להסכם הישועה של רחב, שהחוט האדום יהיה לאות הצלה. ובכל אופן למרות המסי"נ של רחב

הייתה כאן  גם משמעות של מידה כנגד מידה. התביעה על רחב – מדוע לא העלתה את מרגלי יהושע בסולם אלא בחבל – נראית לנו במבט ראשון מוגזמת…. הרי מאות שנים אחר כך, בימי ירמיהו הנביא, עדיין נזכרה אותה נקודה, ועדיין נדרש ממנה דין וחשבון. לכאורה פלא: וכי יעלה על הדעת שלא נסלח לה העוול הקטן הזה?

ועוד יותר זה פלא גדול, שהרי רחב הייתה באותה עת מופקרת, בתוך טומאתה, פתאום התייצבה ועמדה באומץ שאין דומה לו, והכירה באמת הגדולה: ידעתי כי נתן ה' לכם את הארץ וכי נפלה אימתכם עלינו וכי נמגו כל יושבי הארץ מפניכם. כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם בצאתכם ממצרים… ונשמע וימס לבבנו ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם כי ה' אלוקיכם הוא אלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת

אשה שעמדה במדרגה מוסרית ירודה כל כך, התעלתה לפתע מעל כל בני דורה, והכירה במלכות ה' באופן צלול היא סיכנה את חייה להצלת אנשים זרים, מה זה החסרון שמוצאים בה, שהיא הורידה את המרגלים על ידי חבל ולא על ידי סולם…? אז היה פה מעשה של מסי"נ, מעשה נפלא של רחב, אבל אם תובעים ממנה עוד קצת זה אומר שהיא יכלה עוד קצת… אין כאן ביקורת ועונש אלא הגדה כמה חשובה וכמה עוצמה יכל להיות לרחב באותו זמן.

ואם נפתח ונעמיק בדברים כפי שהבינו את הדברים רבותינו בעלי המוסר והחסידות.

הרשע – עצם זה שהחטיא את עצמו, משך על עצמו את היצר עד שנעשה כהר גבוה, אינו מהווה "הנחת יסוד להקלה", אלא אדרבה, זה עונשו – איהו דאפסיד אנפשיה. העובדה שקשה לו כיום לחזור בתשובה ולהתמודד, אינה מקילה עליו, שכן הוא גרם זאת לעצמו…האחריות שלו היא גדולה ומוחלטת לא רק על הטעויות לא רק על החסרונות אלא גם על הגדלות והשלימות שהוא לא הגיע אליה….

וגם הפוך, הצדיק – שעמל ולחם מלחמות היצר עד שזכה להתיש את כוחות הרע ולהפוך אותם כחוט השערה, אין זה גורע משכרו בכך שההתמודדות נעשתה קלה לו…. להפך: עצם זה שהגיע למדרגה שהרע נדחה ונעשה קל, זו תוצאה של זכותו ועבודתו, ולכן השכר נשאר במקומו – איהו דזכה לנפשיה.

יסוד זה הוא עקרון אחריות – האדם אחראי למצבו. אם הקשה על עצמו, אין זה פוטר אותו  אם זיכך את עצמו, אין זה גורע משכרו.

הרמב"ם (הל' תשובה פ"ז ה"ד) כותב:

"ואל ידמה בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העוונות והחטאות שעשה, אין הדבר כן. אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם."

הרי לכאורה, בעל תשובה – שהוא אדם שהעמיס על עצמו הר גבוה של יצר הרע וקושי עצום – מקבל מקום של קרבה, ואפילו יתרון, ולא כמי שאיבד בעצמו את כוח….

למדנו שתי גישות, גישה אחת שהרשע אינו יכול לטעון "קשה לי, ולכן איני אשם".

הקושי הוא פרי מעשיו – אין בכך הקלה, ובכל אופן למדנו מהרמב"ם על, בחינת אהבת ה' לבעל תשובה אחרי  שהאדם חזר בתשובה גמורה, נוצר מצב חדש לחלוטין – הוא עומד לפני ה' כאדם מחודש, אהוב ונחמד, עד שאפילו אינו נגרע לעומת הצדיק שמעולם לא חטא.

מצד אחד גם הרשע הגדול ביותר אחראי על החסרונות הקטנים, ומצד שני כשהוא עושה תשובה אפילו שהוא הביא את עצמו למצב שלילי ונמוך, והראייה לכך, שאם הוא לא היה עושה תשובה הוא היה נענש ואשם על החסרונות הקטנים שלו, ובכל אופן אפילו שיש לו אחריות על המצב הנמוך שלו, אפילו שיש לו אחריות ואשמה על החסרונות הגדולים והקטנים שלו, כשהוא עושה תשובה, אפילו שהוא הביא את עצמו נמוך, והוא נענש ואחרי על כך שהוא הביא את עצמו נמוך בכל אופן כשהוא מתרומם, הוא נעשה אהוב ורצוי לפני המקום

הבעל תשובה זוכה להתחדשות שמוחקת את חשבון העבר ומעמידה אותו מחדש במדרגת צדיק.

במידת הדין – נידון האדם על פי מה שגרם לעצמו. היצר שהכביד עליו – "איהו דאפסיד אנפשיה

אבל ישנה גם מידת הרחמים – כאשר שב בתשובה, הקב"ה מרים אותו מעבר לכל החשבונות, "כאילו לא חטא מעולם", וזה גילוי של אהבת ה' שאין לה גבול.

יש גם אחריות ודין על הרשע ובכל אופן רחמים וחסד על הבעל תשובה, אפילו שהוא הביא את עצמו למצב נמוך

הוא מקבל שכר על התשובה שלו כאילו זה לא הוא שהביא את עצמו למצב נמוך וגרוע

וזה נפלא, שבמבט אחד נראה הדין הקשה של אחריות האדם על מצבו, ובמבט אחר מתגלית אהבת ה' המוחקת כל עוון ומעמידה את האדם מחדש באור חדש.

אם נגדיר את הדברים מבחינה נפשית, בעצם כל עשיה של האדם היא חלק ממערכת ההרגלים שלו
כל בחירה חוזרת מייצרת מסלול במוח,  נדמיין שביער יש שביל. אם אנו עוברים שם פעם אחת – כמעט לא רואים את הדרך. אבל אם עוברים שם שוב ושוב – השביל נהיה רחב, ברור ונוח ללכת בו. בדיוק ככה במוח: כל פעם שאנו חוזרים על מעשה או מחשבה, נעשה כמו שביל אוטמטי של המח, שרואה שרק  – זו תהיה הדרך היחידה לחיות ולפעול

לכן אם האדם מתרגל לפעולה טובה (למשל לקום בזמן, ללמוד) – השביל בנפש נהיה חזק, והמוח יעשה את זה אוטומטית וקל יותר. זה יהיה הרגל חיובי (ותרגילנו בתורתך)

אם מתרגלים הרגל לא טוב (למשל דחיינות, כעס, עישון) – גם זה יוצר שביל סלול, והמוח "רוצה" להמשיך בו.

כל הרגל הוא כמו כביש קטן במוח… ככל שנוסעים בו יותר – הוא הופך לכביש מהיר יותר…

כלומר בטבע הנפש אם היום אנו לומדים בקלות עושים מעשים חיוביים בקלות, זה בגלל מאמץ קשה של אתמול, זה כמו שריר בהתחלה היה קשה עם האימונים זה נעשה קל יותר, זו ריבית דריבית על ההשקעה הקודמת

לכן שלא יאמר האדם 'זה אני' אלא יאמר האדם, זו תוצאת ההרגלים שלי.

אין להפחית אחריות בגלל הקושי, אלא יש לגלות את האמת, אם זה קשה זה בגלל שהרבה פעמים וויתרתי לעצמי ולכן כעת קשה לפעול ולבחור טוב, ככל שהאם בוחר טוב, קל יותר לבחור טוב כי הוא מחזק את שריר הבחירה.

פעמים יש לאדם אחריות נמוכה, והוא מרחם על עצמו, ומתרץ את עצמו, הוא מסביר למה הוא רק תוצאה של תהליכים, של אנשים של פעולות, הוא לא אשם…זה התירוץ

מי שיש לו אחריות גבוהה, יש לו פחות תירוצים פחות רחמים יותר רצינות ובסוף גם הרבה יותר שמחה.

אז עם כל האחריות של הבעל תשובה על הרוע שבעבר שלו, בכל אופן בהווה הוא נידון בצורה על אנושית, הרי הוא חטא והוא אשם במה שהוא חטא והוא יצר את מסלול ההרגלים הרעים שלו…ובכל אופן מחדש הרמב"ם נפלא מאד.  "ואל ידמה בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים… אלא אהוב ונחמד לפני הבורא… ולא עוד אלא ששכרו הרבה שהרי טעם טעם חטא ופירש ממנו וכבש יצרו. אמרו חכמים מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו."

עצם זה שהחוטא יצר על עצמו יצר חזק וכבד – דווקא זה עצמו מעלה את שכרו כשחזר בתשובה, שהרי הוא כובש יצר גדול יותר

הבית הלוי חידש עומק: על כל חטא יש שתי מכות:

על עצם החטא.

על גרימת החטאים שיבואו מכוחו, יצירת הרגלים ("עבירה גוררת עבירה").

מצד אחד יש לאדם אחריות על כך שיצר על עצמו הר של יצר הרע. זה יוצר "עונש נוסף" על גרימת המשך החטאים….
אבל מנגד, כאשר הוא קם מן החטא, אותו יצר גדול נעשה גם מגרש אימונים שמגדיל את שכרו… הרי עתה יש לו עוצמת מאבק גדולה פי כמה, ואם הוא מכניע – זכה בשכר שאין צדיק גמור יכול לזכות בו.

מצד אחד הוא יצר לעצמו את היצר הרע, מצד שני הוא זה שיכול להפוך את היצר הרע שהוא יצר למנוף כי כאשר הוא מתגבר על ההרגלים הרעים שהוא בנה לעצמו, הקב"ה מתעלם מזה שהוא בנה לעצמו הרגלים רעים והוא הופך להיות אהוב ורצוי לפני המקום.

אומר הבית הלוי, החוטא נענש על יצירת השדה – על כך שהוא עצמו יצר את "שדה המוקשים" שמכביד עליו  הוא נענש על החטא ועל ההרגלים שהוא יצר, ולכן פעמים העונש יהיה קשה כדי לגמול אותו לא רק מחטא מסוים אלא מהרגלים של שנים בעקבות החטא הראשון (עבירה גוררת עבירה)

ומצד שני הבעל תשובה משתכר בשעה שהוא כובש את אותו יצר שהעצים. דווקא מפני שהוא גדול יותר – השכר על הכיבוש גדול יותר.

יש גם א הדין על הרשע וגם את הרחמים על הבע"ת.

ההרגלים של האדם יוצרים לאדם תסריטי חיים, הרגלי חשיבה הרגלי התנהגות הרגלי רגשות

הרב דסלר במכתב מאליהו מגדיר את זה נקודת הבחירה, יש לאדם את נקודת הבחירה, הוא משנה את הבחירה שלו, בעקבות ההרגלים שלו הוא נעשה עם פחות בחירה, הוא יותר עושה טוב, יש לו פחות בחירה לעשות רע, והפוך הוא יותר עושה רע יש לו פחות בחירה לעשות טוב. הוא נתקע במעגל שבו כל בחירה קשה

"מקום שבעלי תשובה עומדים" הוא שינוי ההרגלים….

ולכן התשובה קורעת גזר דינו של אדם, מדוע, כי האדם הישן איננו פה עוד, יש כאן פנים חדשות

זה לא עוד ראובן שחטא ואחר כך התחרט  זה ראובן אחר ממש, בריה חדשה, כמו שדרשו חז"ל (ברכות ל"ד): במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.

התשובה אינה שינוי בתוך המציאות, אלא יצירה של מציאות אחרת…אדם אחר אופי אחר הרגלים וערכים אחרים. הגזר דין חל  על ראובן הישן – אבל ראובן החדש לא היה קיים בשעת הגזר דין.

זהו עומק הכוח של תשובה – היא לא "שבירה של חוזה", אלא יצירת מציאות אנושית חדשה שהחוזה מעולם לא דיבר עליה

לכן מצד אחד יום ראש השנה הוא יום דין, וזה 'מפחיד' אבל אם עושה האדם תשובה, הוא כבר לא שייך לדין, הוא לא שייך למציאות הישנה.

לכן חשוב שאדם לא יחשוב שהוא 'תקוע' בזהות הישנה שלו בהיסטוריה ובגורל הישן.

וזה עומק מה שקראוהו חכמים לאלישע בן אבויה – "אחר". לא עוד אותו אדם שהיה תלמיד חכם עצום, אלא דמות אחרת, תודעה אחרת. החטא אינו רק כתם חיצוני, אלא שינוי פנימי של המהות….זה לא אותו אדם זה אדם אחר…

זה לא אלישע בן אבויה חוטא, אלא זה אחר…וזה גם מה שקיבע אותו שהוא האמין שהוא 'אחר' והוא לא איפשר לעצמו לחזור להיות 'אלישע בן אבויה' הוא שמע בת קול שאומרת שובו בנים שובבים חוץ מ…אחר.

הוא כן יכל לשוב בתשובה אבל הוא חשב שהוא 'אחר'…לכן הוא לא שב בתשובה.

הרמב"ם מנסה בהל' תשובה  "ומשנה את שמו, כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותם המעשים".

זהות האדם אינה קבועה וחתומה. היא דינמית, ניתנת לשינוי. החטא או התשובה אינם רק אוסף מעשים, אלא הם מגדירים מחדש את ה"אני"… האדם יכול להפוך ל"אחר" לגמרי — זהו כוחו של החטא מצד אחד, וזהו כוח העל של התשובה מצד שני.

ובימים אלו של ראש השנה ויום הכיפורים יש כאן בשורה אדירה: האדם לא כבול לעבר שלו

ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה

הגמרא אומרת (יומא פו:) "איזו היא תשובה גמורה? זה שבא דבר עבירה לידו פעם שנייה וניצול ממנו" – לכאורה נראה שהתנאי הוא שהאדם יהיה ממש באותו מקום, באותה שעה ובאותו מצב, ודווקא שם יוכיח את עצמו. הפוסקים והמפרשים מסבירים שאין הכוונה שצריך להכניס את עצמו חזרה לסכנה רוחנית – שהרי אנו מתפללים "אל תביאני לידי נסיון". אלא הכוונה שמהות התשובה היא שינוי זהותי פנימי, עד שהוא נעשה אדם אחר לגמרי. גם אם לא יעמוד שוב בניסיון בפועל, יודע תעלומות יעיד עליו שלא ישוב עוד לזה החטא לעולם.

תשובה היא שינוי מהותי, ולכן אנו אומרים בתפילה על הצדיקים ועל החסידים…יהמו רחמיך…קודם הצדיקים אח"כ החסידים, החסידים זה בעלי תשובה שהם עושים יותר מהצדיקים כי הם צריכים הרבה יותר גדרים וסייגים, הם לא רק עושים מה שצריך, אלא הרבה מעבר, הם רוצים לתקן מה שהם לא הספיקו בעבר, הם רוצים להיות בבחינת אוהבי השם שנאו רע, לכן הם מרחיקים את עצמם מהעבירות הם שמים את עצמם מבחינה נפשית במקום בצורה ובדרגה שאם הם היו מגיעים אל 'החטא' זה היה כל כך סותר את הזהות שלהם שהם היו בורחים משם.

הם לא צריכים להגיע אל מקום החטא ושם להתנסות, לא! אל תביאני לידי ניסיון, אלא הם בוחרים לברוח ממקום החטא, הם בוחרים לעשות גדר וסייג ולעשות לפני משורת הדין, החסיד הוא העושה לפני משורת הדין.

לכן בתפילה אנו עולים בקודש, לצדיקים ואח"כ לחסידים…

האדם לא באמת צריך להוכיח את עצמו על ידי שהוא מעמיד את עצמו בניסיון אלא הוא מוכיח שאין קשר בין האדם שהוא היה בעבר למי שהוא בהווה…

התשובה מגדירה אותו במצבו החדש. לכן יודע תעלומות הוא העד היחיד לאמיתות התשובה – משום שהעדות אינה על המעשה אלא על זהות הנפש.

כך אפשר בעומק להבין את לשון הרמב"ם שמתאר (הלכות תשובה פ"ב) את התשובה הגמורה כאשר "יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם". התשובה היא שינוי מהותי בזהות.

הוא עשה שינוי גדול כ"כ שהדחף שהיה מושך לחטא איבד את כוחו. אותו דחף הפך להיות לאנרגיה חיובית

 

התשובה האמיתית איננה רק בלימה של הפיתוי, אלא שינוי במבנה הדמיון ובמערכת ההעדפות והערכים של האדם. זהו מעבר מקיום חיצוני שנסחף אחרי זרמים, לקיום פנימי שבו האדם בוחר את ערכיו מתוך מודעות.

התשובה קדמה לעולם (פסחים נד.). המשמעות היא שהתשובה אינה רק תיקון למצב שנכשל, אלא עיקרון קיומי של חירות, העולם הוא בדרך של הרגלים טבע ללכת לפי הדחפים הרצונות והיצרים של האדם, התשובה היא בלמים לדחפים, הכוונה ליצרים, יכולת האדם להגדיר עצמו מחדש. התשובה קדמה לעולם, היא מעל 'העולם' היא מעל הטבע הרגיל… היא כוח רוחני שמעניק לאדם חירות להתנער מעברו וליצור עתיד חדש.