חום התאווה וקור האדישות: ממה עשוי יצר הרע?

בכל  בוקר, כהכנה לפרשיות הקורבנות לפני התפילה אנו אומרים פרשת העקדה, כדי ללמוד מפרשת העקידה את עיקר עניין הקורבנות.

למה? מהות הקורבנות, זו עקידת יצחק, המהות של הקורבן, זו המוכנות של האדם להקריב את עצמו, אלא שהקב"ה נתן לאדם אפשרות להקריב בע"ח במקומו.

הרעיון של קורבן הוא אחרי שהאדם מוכן למסור נפשו, כי הוא חטא, הוא מרגיש מנותק מהקב"ה, ניתוק גדול כ"כ עד שהוא מרגיש שטוב מותו מחייו, ואז הקב"ה זיכה את האדם באפשרות של קורבן במקום האדם, כתוב בספרים שהאדם היה מגיע למקדש, היה מגיע למקום של שיא ירא"ש, היה רואה וחווה את הקדושה במקדש, היה מבין שאין משמעות אמיתית לחיים אם לא התומ"צ.

הלווים היו מנגנים מה שהיה עוד יותר מעורר את לב האדם לתשובה, ואז היהודי היה מרגיש מרירות וחרטה על החסרונות שלו, אז הוא היה מוצא נחמה שהקורבן הוא במקום האדם. האדם מקריב קורבן ומתקרב להקב"ה.

וכמו המעשה שהיה עם האריז"ל שהגיע לפניו יהודי שחטא ופגם חטא בעבירות קשות מאד, ובכה לפניו שיתן לו דרך תשובה, ואמר לו שעונשו בשריפה, וצוה להשכיבו על המטה ולקשור אותו, ולבשל עופרת בכלי על האש, וכאשר היה העופרת מוכנה, שכב האיש בעיניים עצומות והסכים בכל לבו למסור נפשו כדי לכפר עונותיו, ובאותה שעה שפך לו האריז"ל …דבש לתוך פיו ואמר לו 'וסר עונך וחטאתך תכופר'.

כיון שהאדם מוכן לכך, אז אין צריך להמיתו.

וגם בעקידה,  הלכו אברהם ויצחק, שניהם יחדיו זה לעקוד וזה להיעקד, ורק לאחר שכבר שכב על המזבח, ושלח ידו אל הסכין, אחרי שהכוונות היו בשלימות, רק אז באותה שעה בא המלאך ואמר 'אל תשלח ידך אל הנער'.

זו משמעות הקורבן, קורבן זה לא סתם שהאדם מביא קורבן… אומר הרמב"ן שהאדם מכוון שהוא היה אמור להיות הקורבן

 

יש גם קורבן עולה, שהאדם משכיל ומבין כמה הוא רוצה להתקרב ולהידבק בא"ס, כמה הוא מואס בעולם החומר כמה הוא רוצה להתקרב אל הקב"ה, זו גם סיבה שהיה רוצה האדם לבטא את אהבתו להקב"ה, לכן היה מביא קורבן עולה לתת ביטוי לאהבתו האין סופית להקב"ה.

כמ"ש האור החיים הק' בפסוק ואהבת את ה"א בכל לבבך וכו'. כשאדם היה בא לביהמ"ק בדביקות עד שהיה הכהן רואה שהוא מוכן שתצא נפשו בדביקות אז היה הכהן מצוה עליו תפתח את עיניך ותקריב עולה תחתיך.

שלא יהיה כמו נדב ואביהוא שמרוב דביקות בהקב"ה יצאה נפשם, בכלות הנפש.

הקורבן הוא במקום האדם. או כדי לתקן פגמו, או כדי להגיע לשלימות הקירבה להקב"ה.

וכתוב בשו"ע סי' א' סעיף ה' 'טוב לומר פרשת העקדה'.  אנו מתחילים עם העקידה את היום שלנו, כמו אומרים שגם אנו רוצים להיות מוכנים למסי"נ, אנו גם מבינים שזו משמעות החיים האמיתית, אולי אנו לא בדרגה הזו, אבל לפחות מיישרים את המצפן ואומרים שזו הדרגה שאנו רוצים להעריך ולהעריץ.

אמירת העקדה היא לא מידע מההיסטוריה, אלא כהפנמת חשיבות המסירות נפש למען הקב"ה.

מצינו במדרש שאברהם עקד את יצחק, למה?

אמרו חז"ל שביקש יצחק מאביו אברהם שיקשרנו שלא יבעט בו בשעת מעשה, והרי הוא הולך למסור נפשו כמו  כבשה תמימה, וזה מה שאנו מבקשים מהקב"ה 'ועקדת יצחק לזרעו תזכור' מהי העקידה? מה שקושרים את הידיים ואת הרגלים.

וכך לומד האדם שהוא צריך לעקוד את עצמו.

כך לומד האדם  ליישר את עצמו לערכי אמת ונצח.

 

אם יידע האדם שעוד זמן מועט הוא ירגיש טוב, אם יידע האדם שעוד יבוא הזמן והוא כן ירגיש טוב, עוד יגיע הזמן שהאדם ירגיש שכל ההשקעה הייתה משתלמת, אם היה יודע זה יהיה יותר קל.

כך הוא בעניין הניסיון, כעת הניסיון קשה, קשה מאד, אבל עוד כמה דק', עוד כמה שעות, עוד כמה שבועות, לפעמים עוד כמה חודשים ושנים, יתברר לאדם שהכל היה רק ניסיון, והאדם כן יתוגמל.

היצר הרע מבלבל עם הרבה ספיקות, ולכן מתחילים את היום עם סיפור העקידה, כך אנו מיישרים את המצפן והמצפון שלנו.

עוד בעניין העקידה, אומרים רבותינו כשהלכו להר המוריה חשב יצחק שהולכים למצוא שם שה, אבל ביום השלישי כשהגיעו אל הר המוריה, יצחק לא ראה שום שה, וכבר הגיע זמן לומר שהולכים לעקוד את… יצחק! הרי כשצריך לבשר בשורה קשה לאדם, מביאים רופא ואחות לשמור עליו שלא יתעלף!

הולכים לעקוד את יצחק, איך לא פחד אברהם שיצחק יתעלף מבשורה כזאת? כתוב שם שאמר אברהם, אלוקים יראה את השה לעולה, ואם לא יראה אז לעולה בני! (רש"י)

זה פלא גדול, ידע אברהם שדרגתו של יצחק, שאפשר לאמר לו שהולכים לעקוד את יצחק, ויצחק יהיה מוכן להכיל את המידע הזה!

ידע אברהם שיצחק בנו מוכן לבשורה כזאת!

זה היה החינוך בבתי אבוה"ק, הילד היה מוכן להיעקד על קידוש השם, יכל אברהם לאמר את הדברים לבן שלו, והוא גם מבין שהבן שלו יצחק לא עתיד להתעלף…

כך התקיים וילכו שניהם יחדיו, יחדיו שניהם באותה הרגשה.

כתב רשב"י בספר הזהר כשיש דינים על האדם, אם יאמר פרשת העקדה בכוונה,  באותה שעה יוצאת בת קול ואומרת למקטרגים 'אל תעש לו מאומה'!

עוד מופיע בזוהר: 'אין בעולם מה שמבטל מיתה ומגפה וחולאים רעים כמו עקדת יצחק'.

אברהם ויצחק בשגרת החיים מוכנים למסור את הנפש, אנשים בטעות מתרגלים לחשוב שאמונה ובטחון בהשם תלוי בראיית 'נס' אם ראיתי נס, כנראה שישנה השגחה מיוחדת.

בטעות מצפה האדם שיהיה אירוע מרשים ואז הוא יאמין בהשם…

אאע"ה מלמד אותנו לא רק המבול נס, אלא כל דבר פשוט בחיים, כולו נס.

אין הבדל בין 'הים' לבין אם 'נבקע הים' שניהם זה אותו נס.

כמו שאף אחד לא יכול לעשות נס

אף אחד לא יכול לברוא את הים

אז אם הים לפנינו  הוא כמו נס, שהרי את הנס אף אחד לא יכול לעשות.

וגם את הים אף אחד לא יכול לברוא, לכן אומר אאע"ה אין הבדל בין נס לטבע, שניהם זו תופעה שאי אפשר לברוא אותה.

זה מה שמחדש אאע"ה אל תחכה לנס להאמין, תראה את הטבע ותאמין בדיוק כמו הנס, אין הבדל בין נס לבין טבע.

אין הבדל בין נס לטבע, אמנם הנס הוא לא שכיח

והאדם פעמים חי במעין ציפייה סמויה, שאם ייקרה משהו מרשים אירוע גדול, אז הוא יהיה מאמין בהקב"ה, אבל אברהם לא צריך 'אירוע מרשים כדי להאמין בהקב"ה אלא 'שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה', גם בשגרה גם ביום יום, גם בטבע הוא רואה שזה מעשה 'ניסים' אלא שהתרגלנו.

ולכן אברהם תמיד דבק בהקב"ה הוא חי עם הנחת יסוד פשוטה של: 'המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית'.

ומטרת אברהם בחיים לקדש ש"ש והבן שלו הוא ממשיך דרכו, משמעות החיים של אאע"ה זה הבן שלו, ופעמים שהאדם גם את משמעות החיים צריך להקריב למען קיום רצון השם.

אמנם בסוף הוא לא הקריב את הבן שלו

אבל הוא היה מוכן להקריב את הבן שלו.

למרות שיכל לראות ברוה"ק כמה טובה תהיה לכל עם ישראל בכל הדורות בזכות יצחק אבינו, אבל אם הקב"ה אמר להקריב את הבן ,מצווה אחת, אותה הוא עושה בשלימות, בלי חשבונות.

הוא לא מקריב רק את יצחק, אלא הוא מקריב את ההבטחה, כי ביצחק יקרא לך זרע.

הוא היה מוכן להקריב למען רצון השם, את כל מי שיצא מיצחק, את משה רבנו את אהרן הכהן את כל הנביאים את כל התנאים את כל האמוראים את כל גדולי עולם בכל הדורות…

למה קוראים למעשה העקידה, 'עקידת יצחק' הרי אברהם העלה את יצחק על המזבח וגם שם אותו וגם ערך את העצים וגם עקד אותו ושם אותו על המזבח

המדרש אומר כאשר יצחק ידע שהוא הולך להיות 'קורבן' להקב"ה, אמר יצחק לאביו אברהם, תקשור לי את הידיים ואת הרגליים למה? 'מפני שהנפש חצופה וכשאראה את המאכלת שמא אזדעזע ויפסל הקורבן…' כך אמר יצחק אבינו

כלומר יצחק מבקש שייקשרו אותו שלא ייתנגד.

אומר הכת"ס לכן העקידה קרויה, עקידת יצחק!

לא רצה יצחק שהיצר הרע יפחיד ויזיז אותו בזמן העקידה לכן היה מוכן להיעקד באופן מוחלט ואמר שכעת הוא 'רגוע'.

שיעקוד אותו כדי שלא יזוז בזמן שישחוט אותו אברהם, לכן המעשה קרוי 'עקידת יצחק'.

רש"י פירש: 'ויעקוד את יצחק בנו, ידיו ורגליו מאחורי הידיים והרגליים ביחד היא עקידה'

קשר את יד ימין לרגל ימין ויד שמאל לרגל שמאל

הידיים כלי המעשה, הרגליים כלי ההליכה, וכמו שאמר פרעה ליוסף, אתה יוסף תהיה המשנה למלך, 'בלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים', כלל הפעולות שיכולים אנשים לעשות במצרים, לא יעשו בלי אישור של יוסף, ואיך מוגדרות הפעולות, לא ירים איש את ידו ואת רגלו, כלל הפעולות קרויות ידיים ורגלים.

משמעות הקשירה של הידיים והרגלים, זה כמו ביטול מוחלט של האדם אל רצון השם.

ונאמר ביצחק יקרא לך זרע, והשאלה היא 'איך ביצחק יקרא לך זרע' הרי הולכים לעקוד אותו? התשובה היא בגלל המוכנות של האבא והבן לעקוד את הבן למען הקב"ה, כמובן שבסוף לא עוקדים אותו אבל המוכנות היא זו שמזכה את אברהם ויצחק שיתקיים ביצחק יקרא לך זרע.

אומר המהרי"ל דיסקין רעיון נפלא, אברהם קודם עקד את יצחק ואח"כ שם אותו על המזבח (כך הוא סדר הפסוקים ויעקוד את יצחק וישם על המזבח)

למה קודם עקד את הידיים והרגליים של יצחק ורק אח"כ העלה אותו על המזבח?

התשובה היא בגמרא במסכת שבת (צד) שם מדובר בעניין הוצאה וטלטול ממקום למקום בשבת, ושם כתוב המוציא אדם חי במיטה בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים פטור, למה? הרי הוא הרים אדם חי למה הוא פטור,

כי חי נושא את עצמו, אבל אם האדם היה כפות וקשור במיטה הוא לא יכול לזוז אז המרים אותו חייב משום מטלטל מרשות לרשות.

לפי זה הקב"ה אמר לאאע"ה 'העלהו לעולה', איך הוא יעלה אותו לעולה?

על ידי שקודם יעקוד את יצחק, ואז יצחק לא יכול לזוז, אחרי שיצחק לא יכול לזוז, אח"כ אפשר שיתקיים 'העלהו לעולה', שאברהם יעלה את יצחק, שהרי אם יצחק לא היה עקוד הוא היה עולה על המזבח, אם הוא היה עולה על המזבח אז לא היה מתקיים מה שאמר הקב"ה, העלהו, לכן כדי שיהיה 'והעלהו לעולה' היה צ"ל לפנ"כ 'ויעקוד' לעקוד לקשור את יצחק. כך מקיים אברהם את רצון השם 'העלהו' וכך יצחק לא עולה על המזבח אלא מעלים אותו, כך הוא מבטל את רצונו באופן מוחלט להקב"ה. וכמו שכתוב בליקוטי תורה, ובשם משמואל כתוב, מדוע בבית המקדש משתחווים בפישוט ידיים ורגליים?

כי יש כאן התבטלות מוחלטת של האדם אל האין סוף אל הקב"ה.

והרי ההשתחוואה שמשתחווים בבית המקדש בפישוט ידיים ורגלים, זה בבית המקדש, ויצחק נעקד, קשר לו אאע"ה את הידיים ואת הרגלים? היכן?

בהר המוריה, בבית המקדש!

יש מסי"נ שאדם מוכן למות למען רצון השם.

ויש מסי"נ שהאדם חי במסי"נ בשגרה מבטל את רצונו למען הקב"ה.

ואמר האדמו"ר מקוצק יש יותר שמוכנים למות למען הקב"ה מאשר לחיות למען הקב"ה.

למות זה מזעזע !אבל זה פעם אחת, לחיות זה יום יום לקיים את רצון השם…

ולפי זה אמר הקב"ה ביצחק יקרא לך זרע, ואז אמר הקב"ה העלהו לעולה, מעולם לא אמר הקב"ה שחוט אותו, לא! אלא העלהו!! איך תעלה את יצחק לעולה? על ידי קשירת ידיים ורגלים, וזו ההשתחוואה זו ההתבטלות, לא להרים יד ורגל שלא לפי רצון הקב"ה, אז אמר הקב"ה ביצחק יקרא לך זרע, איך? על ידי העלהו לעולה, לא שחטהו אלא העלהו!

קשירת ידיים ורגליים זה העלהו – אם העלהו – אז יש כאן ביטול איפה בהר המוריה, שם נשתחווה, נפלא מאד.

על ידי המוכנות להעלות את יצחק יתקיים ביצחק יקרא לך זרע

לפי זה אפשר לחבר את המשנה במסכת תמיד, בסדר הקרבת תמיד של שחר ותמיד של בין הערבים.

אומרים חז"ל בגמ' היו עוקדים את הטלה, יד ורגל כמו עקידת יצחק בן אברהם.

וכתב בחידושי הגר"א (בגליון המשניות תמיד פ"ד מ"א) כדי להזכיר עקידת יצחק בן אברהם, יש קשר בין קורבן התמיד לבין עקידת יצחק, כמו שכתוב:

במדרש ויק"ר בשעה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו אז התקין הקב"ה שני כבשים אחד של שחרית ואחד של ערבית ממשיך המדרש, בשעה שמקריבים תמיד על גבי המזבח או בזמן שהמקדש לא קיים אז קורים את הפסוקים הקשורים לקורבן התמיד, אז  זוכר הקב"ה עקידת יצחק.

תיקנו חז"ל לעקוד את התמיד בקשירת ידיו לרגליו כדי להזכיר עקידת יצחק בן אברהם.

זכינו וניתנה לנו מצות הקרבת תמיד של שחרית ושל בין הערביים, בזכות עקידת יצחק.

עקדו את הידיים ואת הרגלים של קורבן התמיד כעקידת יצחק בן אברהם כדי לבטא את הגישה של  שימוש בידיים ורגליים לצורך עבודת השם.

מהות העקידה וקורבן התמיד, בשחרית כהכנה לקראת המשך היום, ובין הערביים כסיכום היום.

בשחרית כהכנה לכל היום, למקד את עצמנו לעיקר שאנו צריכים להיות עם הידיים והרגליים מכוונים כלפיי הקב"ה!

וגם בסוף יום, אחרי שבמהלך היום האדם פעל עשה יזם עשה פעל הצליח או היה מאוכזב, כסיכום מהיום צריך האדם לזכור, ש'הידיים והרגליים' צריכים להיות מכוונים כלפיי הקב"ה.

ועוד נפסק להלכה בשלחן ערוך אור"ח (סימן צה סעיף א) שבתפילת שמו"ע יעמוד כאשר הרגליים צמודות, מכוונות זה כנגד זה.

כמו רגל אחת, כאילו האדם הוא מלאך כמו שכתוב על המלאכים, שרגליהם רגל ישרה.

אומר הלבוש (בהג"ה) מה שהאדם עם רגליים ישרות, זה כמו רמז שהאדם לבד לא יכול לברוח!

כאילו נסתלקה ממנו התנועה לרוץ או לברוח, הוא תלוי בהקב"ה.

עוד כתב השו"ע  מניח ידו על לבו יד ימין על יד שמאל, כמו היינו אומרים הידיים כפותות, הימנית על השמאלית ועומד כעבד לפני רבו באימה ביראה ובפחד.

כלומר ישנה עבודה מיוחדת איך להחזיק ידיו ורגליו בתפלה.

בפירוש הרשב"א שליקט בעל 'עין יעקב" מתוך תשובותיו על אגדות הש"ס (בגמרא ברכות י) מופיע גם בשל"ה הקדוש (מסכת תמיד פרק נר מצוה)

משמעות הדבר זה  כדי שהמתפלל ירגיש כאילו רגליו וידיו אסורות ואין בידו לקרב המועיל או להרחיק המזיק, רק בעזרת הקב"ה.

ונמשיך עוד, אומר רבי חיים פלאג'י (בספר אבות הראש על אבות דרבי נתן) מהי משמעות העונש שהעניש הקב"ה את הנחש 'על גחונך תלך'?

אמרו במדרש (ב"ר כה) 'בשעה שאמר לו הקב"ה על גחונך תלך ירדו מלאכי השרת וקיצצו ידיו ורגליו! והיה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו'.

למה קיצצו מלאכי השרת את ידיו ורגליו של הנחש?

התושבה היא שזה היה עונש מדה כנגד מדה על מה שהשתמש  'בידיו וברגליו" כדי להחטיא את אדם וחוה.

הנחש אמר לחווה, 'לא מות תמותון' ודחפה עד שנגעה בעץ הדעת ואז אמר כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה.

הוא הוביל אותה לגעת בעץ

עד שבסוף התקיים 'ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל'.

חטא עץ הדעת גרם לכך שהאדם מרגיש שהוא הפועל ועושה הוא ההולך ורץ עושה ופועל והוא מקור כל התוצאות, כך מרגיש האדם מאז חטא עה"ד.

וחטא עץ הדעת היה ביום בו נברא האדם, ר"ה.

ראש השנה זה היום שדן הקב"ה את אדה"ר, ולא רק את אדה"ר אלא גם את כל הנשמות שהיו כלולות בו, מסוף העולם ועד סופו ולכן ר"ה הוא גם יום הדין לכל באי עולם, כי כל הנשמות היו כלולות באדה"ר והוא נידון ביום ר"ה.

אחרי חטא עה"ד נגזר על האדם להיות 'עמל לפרנסתו' בעצמו, בזעת אפיך תאכל לחם, הוא הולך ועושה (רגליים וידים) והעבודה היא להאמין בכל אופן שהקב"ה הוא הנותן לך כח לעשות חיל!

התיקון לחטא עה"ד הוא בעקידה, ולכן העקידה, באיזה יום זה היה, כמה דעות אומרות שהעקידה הייתה ביום ר"ה.

וישכם אברהם בבוקר, ויחבוש את חמורו ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו, ויבקע עצי עולה ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלוקים.

אומר המדרש, בקע אברהם את עצי העולה ובתמורה לזה בקע הקב"ה את הים לבנ"י.

מה הקשר בין מה שבקע אברהם את עצי העולה לבין מה שבקע הקב"ה את הים?

כתוב על אאע"ה וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו, הוא קשר את החמור שלו (הוא נתן עליו מרדעת)

הוא לקח את שני הנערים שלו, (אליעזר וישמעאל) ואת יצחק בנו, והוא בקע, חתך את עצי העולה, עצים שאמורים להיות קורבן לעולה, הוא לקח עצים טובים בלי שום תולעים, בתרגום ירושלמי כתוב שזה היה עצי זית ועצי תאנה, עצים ראויים לעולה, הוא חשש שמא לא יימצא עצים במקום ששם הוא צריך להקריב את יצחק, והוא הלך אל המקום, לירושלים

אומרים רבותינו במדרש אברהם היה בדרכו לעקידה, הגיע אליו השטן והיה נדמה כמו 'זקן' ואמר לו לאן הוא הולך

אמר לו אאע"ה, שהוא הולך להתפלל, אמר לו השטן, למה אתה צריך אש מאכלת (סכין) עצים מה כל המשא הזה בשביל התפילה? ענה לו אאע"ה שמא נשתהה שם הרבה זמן, שיהיה איך לשחוט ולאכול.

בסוף השטן אמר לו ישירות, אתה אאע"ה שאמר לך הקב"ה לשחוט את הבן שלך, איך אדם כמוך מבוגר כמוך ישחוט את הבן שלו?

לאבל א הצליח לשכנע את אאע"ה.

הלך השטן ליצחק וניסה לשכנע אותו שהוא צעיר ולמה שימות ועוד ניסיונות לשכנע אותו, ולא הצליח לשכנע אותו לעצור אותו, אמר יצחק לשטן שהוא לא יקשיב לו, ושהוא הולך עם אבא שלו.

השטן לא הצליח לשכנע לא את אברהם ולא את יצחק כמו השטן הפך את עצמו לנהר, מיד ירד אברהם עם נעריו לנהר והגיעו המים עד הצוואר, התפלל אברהם להקב"ה ואמר, אתה הקב"ה אמרת לי להקריב את הבן שלי, ואני אכן כך עושה, מקריב את הבן, אבל כעת יש נהר ואני לא יכול עוד להתקדם

אמר אברהם 'הגיעו  מים עד נפש', ואז התפלל אברהם להקב"ה והנהר התייבש.

מצינו שאצל אברהם הנהר הפך ליבשה בדרכו לעקידה, וגם מצינו אצל בנ"י כשהם עברו בים, המים הפכו ליבשה.

בשעת קרי"ס בגמ' סוטה (לז) כתוב שנחלקו השבטים מי יורד תחילה, עד שירד ראשון נחשון בן עמינדב וגם הוא אמר הגיעו מים עד נפש, והתפילה התקבלה כמו אצל אברהם והים נהפך ליבשה.

כתב הרמב"ן לפני כל נס צריך לעשות פועל ודמיון לעניין הנס או הנבואה כדי להמשיך את הנבואה והשפע לעולם הזה.

אומר הרמב"ן (יב טו) כל גזירה כאשר תצא מהכח אל הפועל צריך שהנביאים יעשו מעשה

מביא הרמב"ן דוגמא לכך את הצווי של ירמיהו הנביא לברוך בן נריה בנבואה על חורבן בבל.

ירמיהו ציווה לברוך בן נריה תלמידו לקחת ספר ששם הוא כתובה הרעה שתהיה שתבוא לבבל ואמר לו לקרוא את המגילה ואח"כ להשליך אותה אל נהר פרת, וכשישקע הספר הזה בתוך הנהר אתה תאמר כמו שהספר הזה שקע בנהר פרת כך תשקע בבל (ירמיהו סוף פרק נא).

כעת נחזור לאאע"ה, הוא בקע את עצי העולה, ואומרים רבותינו בזכות שני בקיעות שבקע אברהם את עצי העולה, נבקע הנהר לאברהם וגם נבקע הים לבנ"י כשהם יצאו ממצרים.

מהי משמעות הדברים? אברהם בקע שתי בקיעות בעצי העולה, כדי לעשות הכנה, לשתי בקיעות, בקיעה אחת בנהר, ושנייה כשעברו בנ"י בים.

ונעמיק בדברים: מה שבחר השטן בשעת העקידה להפריע לאאע"ה ויצחק לקיים את העקידה על ידי 'הנהר הגדול', המים, השטן נהפך למים.

ומצינו במקום אחר, בגמרא (קידושין פא) שהיצר הרע הוא כמו 'אש' כמו שכתוב על רב עמרם חסידא שהיה לו ניסיון, וצעק רב עמרם חסידא נורא בי עמרם, יש 'אש' אצל 'עמרם' הוא הזעיק את בני השכונה שיבואו לכבות את 'הדליקה' הפנימית שבוערת בקירבו, אש העוצמה של היצה"ר כמעט וכבשה את רב עמרם חסידא, הוא היה צריך להתאפק היה קשה, לא קל, הוא קרה לשכנים כדי שהם יבואו והוא לא יעשה עבירה, הוא קרא להם כדי שהוא יתבייש!

אז ראינו שהשטן בזמן אברהם נהפך למים, ואצל רב עמרם חסידא הוא היה אש, למה? התשובה היא כתוב במדרש (תנחומא ראה אות יג) ומופיע בעוד ריבוי מקורות,  שיש לאדם שני יצה"ר, אחד של שלג ואחד של אש

יצה"ר של תאוות, זה אש ויצה"ר של אדישות ועצלות וזה יצה"ר של מים.

האריז"ל בליקוטי תורה אומר יש שני מיני גיהנום, אש להעניש מי שהתחמם מהעבירה, ושלג מי שהיה אדיש ביחס למצוות.

האדם צריך להיות בבחינת מה שכתוב בתהלים (לט ד) 'חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש' אבל לגבי עבירות, 'משבח אני את העצלנים במועד' שהאדם עצלן לעשות עבירות.

יש את יסוד האש, ויש את יסוד המים, העוצמה היא שיהיה לאדם את האש יסוד המוטיבציה, אש למצוות, ואת יסוד המים, אדישות לעבירות.

אומר הגמרא (כתובות ל)  הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים

הפירוש כפי שמביאה הגמ' הוא מה שקורה לאדם זה בידי שמים, אבל צינים פחים, צינים קור, פחים חום, אם האדם לא שומר על עצמו, אם האדם מזלזל בבריאות שלו, אז הקור והחום הם יכולים להגיע לאדם על ידי הנזקים שמזיק האדם את עצמו.

כלומר יש נזקים שנקבעו לאדם משמים, אבל אם מחליט האדם לפגוע בעצמו, הוא יכול לפגוע בעצמו, יותר ממה שנקבע עליו משמים.

לכן אומר הפסוק 'צינים פחים שומר נפשו יירחק מהם'

פירוש נוסף כותב הבינה לעיתים החיד"א חידושי הרי"ם ועוד, הכל בידי שמים, אבל המידות של האדם, התכונות של האדם 'צינים פחים' הקור והחום, הקור העצלות והחום בנפש האדם

זה בידי האדם לבחור איפה לכוון את המידות האלה בנפש האדם.

צינים זה הקור, פחים זה החום, צינים פחים שומר נפשו ירחק מהם

מי שחיי הנפש חשובים לו ירחק מהצינים, מהקרירות בעבודת השם, אלא יהיה רץ כצבי לעשות רצון אביו שבשמים, פעמים חם ובוער ליבו של האדם לעשות מעשים חיובים, הוא בהתהלבות, ואז מגיעה הקרירות, עמלק, הספקות.

ופעמים הפוך האדם הוא מלא מרץ לעבירות, מלא מוטיבציה לעשייה רעה, אז יפעיל את 'הקרירות' בעבודת השם, וכך כתוב בגמ' סוכה 'אם פגע בך מנוול זה (היצה"ר) משכהו לבית המדרש, אם אבן נימוח, אם ברזל מתפוצץ, אם אבן נימוח כמו שכתוב כל צמא לכות למים, ואבנים שחקו מים', התורה היא מים

עוד אומרת הגמרא 'אם ברזל (היצה"ר) אז התורה היא 'כה דברי כאש נאום השם וכפטיש יפוצץ סלע', התורה היא אש.

פעם הכח החיובי התורני הוא מים ופעם הוא אש מדוע? מהי משמעות הדברים?

התשובה היא פעם התורה והיצר הטוב צריכים לפעול אדם שיהיה אדיש וקר לעבירות (זה המים) ופעמים צריך להתגבר על העצלות וצריך האדם להיות מלא מרץ ואיזהו גיבור הכובש את יצרו (זה האש)

אומר הערוך לנר, יש בתורה את שני הכוחות, גם כח האש וגם כח המים שאדם לומד תורה הוא מעורר בתוכו את כח האש, התלהבות לקיום המצוות, ואת כח המים, האדישות כלפיי מעשים שליליים.

בספר שבילי פנחס כתב להסביר את המשמעות של 'ירא שמים', רש"י אומר שמשמעות המילה שמים היא אש ומים (בראשית א ח) אז ירא שמים, זה ירא אש ומים, הוא ירא שמים בגלל שהוא מנהל את האש והמים בנפש האדם.

הוא מתיירא מהאש, התלהבות לעבירות. ומים, אדישות לקיום המצוות.

הוא ירא שמים (אש ומים) לפי זה מובן מדוע יש גם גיהנום של אש וגם גיהנום של מים.

לפי זה אפשר להבין שהיצה"ר פעמים נראה כמו אש ופעמים כמו מים.

הגמרא בקידושין מתארת את 'האש' של היצה"ר אצל רב עמרם חסידא, והוא כמעט ונכשל ולכן הוא קרא לכל האנשים שיבואו ויסתכלו עליו וכך הוא יתבייש ולא יעשה עבירה, כך הוא עורר את מידת 'המים' העצלות לעבירה בנפש האדם. הוא רצה לצנן את האש על ידי המים, וכך רש"י כותב: 'הזעיק בני השכונה להיאסף ולבוא לכבות הדליקה כי שיחדל מיצרו שיתבייש מהן'

הוא הזעיק את בני השכונה לכבות את האש על ידי המים.

בעקידה, אברהם אבינו השכים, וישכם אברהם בבוקר, הוא השכים לקיים את מצוות הקב"ה, הוא התעורר עם הרבה 'אש' התהלבות! הוא ויצחק אבינו.

הגיע השטן וניסה לעצור אותו, איך? על ידי 'המים' הנהר, כפי שאומר המדרש:

'הלך ונעשה לפניהם נהר גדול'. עורר השטן, זה היצה"ר את ה'מים' שבנפש האדם כדי לצנן את ההתלהבות של אאע"ה, התפלל אברהם להקב"ה 'הושיעני השם כי באו מים עד נפש', מיד התייבשו המים, אין עוד את 'העצלות'.

ועוד יותר כתוב בספרי הפנימיות, אברהם היה מוכר וידוע במידת החסד שלו, כפי שאמרה מידת החסד 'כל ימי היות אברהם על הארץ לא הוצרכתי אני לעשות מלאכתי'…אאע"ה הוא עמוד החסד בעולם, הוא החסד, ובספרים כתוב שהמים מסמלים את החסד והאש את הגבורה, אברהם הוא מידת החסד!

אברהם אוהבי, הוא בעל החסד הגדול בעולם, מעניק נותן ואפילו מתפלל למען הרשעים (בסדום או מתפלל עבור אבימלך) אברהם הוא איש החסד, איפה תהיה העוצמה, בגמישות בעבודת השם, שאברהם יהיה מוכן להיות עם הגבורה! מידת הדין, ולכן אחרי העקידה שהוא לא עושה מעשה של חסד, אלא מעשה של 'דין' להקריב את הבן שלו!  ולכן אחרי העקידה נאמר 'עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה' כי עד עתה הוא היה אוהב השם, כעת מטפסים שלב, לאוהב השם. בעקידה עורר אברהם את מידת האש בתוכו התגבר על המים בתוכו, התגבר על החסד, אהבת יצחק והיה מוכן להקריב אותו.

אז אמרנו בשכר הבקיעות שבקע אברהם את העצים היו שתי בקיעות, גם בקיעת הנהר לאברהם בדרכו לעקידה וגם בקיעת הים בפרשת בספר שמות פרשת בשלח, נבקע הים לבנ"י, למה? כי אברהם בקע את העצים, שהוא בקע את העצים, הוא מבטא את הזריזות בעבודת השם.

הזריזות זו האש, האש מייבשת את המים.

אברהם בזריזות מייבש את העצלות , את המים, הוא עושה מעשה בבקיעת העצים וכפי שהזכרנו מדברי הרמב"ן שהנביאים אומרים נבואה הם גם עושים מעשה כדי שהאמירה תבוא לידי עשייה ואז הדברים יתורגמו גם למציאות

אברהם בקע עת העצים, מה שמסמל את הזריזות לעבודת השם.

הוא זכה לשתי בקיעות, פעמים המים (העצלות)    התייבשו

פעם לאברהם, ופעם לבנ"י, ואיך זכו בנ"י שנבקעו להם הים.

אומרים חז"ל נחשון בן עמינדב הוא קפץ לים גם הוא קפץ לים וחימם את עצמו לקיים את רצון הקב"ה במסי"נ האש המקררים את המים, לכן המים נבקעו