כמעט כל החושים והכוחות של האדם אינם קשורים זה לזה, המחשבה איננה קשורה לטעם האכילה וכן להפך, אבל באכילת המן היה קשור מהותי בין המחשבה לבין האכילה:
טעם המן בפה היה לפי מה שהאדם רצה להרגיש בחייך, אם אדם רצה להרגיש טעם לחם אזי הוא הרגיש טעם לחם ואם טעם דבש או בשר זהו בדיוק הטעם שהוא הרגיש.
האכילה בערב יום הקדוש דומה לאכילת המן:
עוד באתר:
בדיוק כמו שטעם המן היה לפי מחשבה, כך גם דורשת התורה מהאדם בערב כיפור: לאכול לפי המחשבה לשם מצווה בלבד ולא לשם הנאת הגוף, לקדש את החומר ברמה גבוהה יותר שהאכילה תלויה במחשבה כל העת.
כך אנו זוכים להרגיש זכים כמלאכים שאין בהם לא אכילה ולא שתיה, כי אנחנו אוכלים ושותים לפי המחשבה ורצון ה' ולא לפי רצון הגוף כפי שאנחנו אוכלים בכל השנה.
לכן הגוף מרגיש עינוי כי הרצון של הגוף לא מתממש, הגוף אכן אוכל, אבל לא לפי רצון הגוף אלא לפי רצון המחשבה.
השיא של יום הכיפורים הוא בשעת נעילה שאז אנחנו כמו אדם הראשון לפני החטא:
לכן אנחנו אוכלים בערב כיפור גם בשביל לתקן את חטא האכילה של אדם הראשון, בסוג מיוחד של תיקון 'מצוות אכילה" ולא מניעת אכילה, בשביל לייצר רצון חדש וטוב כנגד הרצון לעשיית חטא.
עניינו של הווידוי שאנחנו אומרים שוב ושוב, גם כן מביא אותנו למעלת אדם הראשון לפני החטא:
ביום הקדוש אנחנו מזכירים לעצמנו כי שורש החטאים טמון בחטא אדם הראשון ששמע לעצת הנחש "והייתם כאלוקים" , כך בכל חטא האדם דוחק את רגלי השכינה ומנותן לעצמו נוכחות יתירה בבריאה.
אבל ברגע שאנחנו מתוודים לפני ה' יתברך הוא מכיר את מקומו, אנחנו נזכרים בשפלותנו כבשר ודם לפני האלוקים שהוא מלך מלכי המלכים שאצלו אין שום טעות.
הנזק של אדם הראשון במעלתו כמלאך קריטית, ולכן האדם הראשון הוזז מגן העדן והורד ממעלתו בשביל שלא יפגום בכל העולמות במעלתו הגדולה, אכן כאשר נמצא האדם בדרגה נמוכה, הנזק של החטא שלו פחות משמעותית ועוצמתית.
אבל כאשר האדם מכיר את פחיתותו לפני הבורא הוא לא יחטא וממילא אפשר להחזיר אותו לדרגה הנעלית כמלאך: לראות ולצפות באור הגנוז.
בשעת הווידוי אנחנו נזכרים בהיותנו בשר ודם בשביל להכיר את מקומנו לפני הבורא יתברך, וברגע שאנחנו מכירים אנחנו זוכים לדרגת המלאכים כי אין סיבה שנחטא שוב יען כי נדע את מקומנו.
לסיום: בערב כיפור אנחנו מתכוננים להיות קדושים כמלאכים ואזי אנחנו מסתכלים למטה לשנה שחלפה עלינו כבני אדם ושואפים לשנה הבאה נעלית יותר.
