ראש הממשלה בנימין נתניהו השתתף היום בטקס האזכרה הממלכתי לחללי מלחמת חרבות ברזל, שהתקיים בהר הרצל שבירושלים.
בדבריו אמר נתניהו: "רעייתי שרה ואני מחבקים כל אחד ואחת מכם, כפי שאנו מחבקים את משפחות החטופים: אלה ששבו ארצה, ואלה שנשיב ארצה. ואנחנו מחויבים להשיב את כולם – עד האחרון שבהם.
מאז פרוץ המלחמה, בשמחת תורה לפני שנתיים, אנחנו חושבים בכל יום על גיבורינו שנפלו. אני יודע את גודל יגונכם – אני מכיר את החיים שהשתנו באבחת חרב. אני מכיר את הרגע שבו פתאום מתברר לנו עד כמה החיים שלפני היו מאושרים. ואני מביע בפניכם את הוקרת העם, שחייו מובטחים בזכות יקירכם שנפלו.
עוד באתר:
עפרה שמיח – אימו של לוחם סיירת נח"ל, עידו שמיח ז"ל – עפרה אמרה: "הבן שלי הוא לא סתם 'חלל' – חלל ריק. הבן שלי הוא היסוד שעליו בונים את המדינה". זה כל כך נכון.
הבנים והבנות המופלאים שלנו, שמסרו את נפשם במערכה, הם אבני-היסוד של תקומת ישראל. יהודים, דרוזים, נוצרים, מוסלמים, בדואים, צ'רקסים, וגם בני קבוצות אחרות. הם פעלו שכם-אל-שכם להשגת כל מטרות המלחמה – ואנחנו אכן נשיג את כל מטרות המלחמה. זכרם של הנופלים יהיה חקוק בנו לדורי דורות.
לפני שנתיים קיבלנו המחשה מזעזעת לביטוי "רצח עם". אני לא מדבר על "רצח עם" פיקטיבי – כזה שמטיחים בנו בעלילות האנטישמיות שמופנות כלפינו מצד דורשי רעתנו.
טבח ה-7 באוקטובר היה רצח מפלצתי, רצח מפלצתי במלוא מובן המילה – קטל חסר-רחמים של תינוקות, ילדים, מבוגרים, זקנים. ואני אומר לכם, אם הרוצחים הללו היו יכולים לעשות זאת, הם היו שוחטים כל אחד ואחד מאיתנו. זהו רצח העם האמיתי! והמפגש איתו, המפגש עם הרשע התהומי הזה המם אותנו – והמדהים הוא, שהוא מיד ליכד אותנו באגרוף ברזל.
מהר מאוד הבנו את המזימה של המשטר הקנאי באיראן ושלוחות הטרור שלו: לחנוק למוות את מדינת ישראל בטבעת אש קטלנית. אבל אויבנו, הם לא לקחו בחשבון דבר אחד: את הכוח שטמון בנו. נעמדנו על רגלינו כאיש אחד. גייסנו תעצומות-נפש כבירות. לחמנו בעוצמה חסרת פשרות בשבע חזיתות. העברנו את מוקד הלחימה לשטח האויב. הנחתנו עליו מכות מחץ. עם ישראל – ׳עם כלביא קם'.
נכון אמרת אדוני הנשיא – המאבק לא תם, אבל דבר אחד ברור: כל מי שמניף ידו עלינו כבר יודע שהוא ישלם מחיר כבד מאוד על תוקפנותו. אנחנו נחושים להשלים את הניצחון, שישפיע על סדרי-חיינו לשנים רבות.
יש כאן אמת גדולה יותר, ישראל נמצאת בקו החזית של ההתנגשות בין הברבריות והנאורות, בין האכזריות שאינה יודעת קץ, לבין האנושיות. המאבק הזה הוא חובק עולם, והוא נסוב על שאלה אחת: האם נחזור אחורה לקנאות החשוכה של ימי-הביניים, או שנצעד קדימה לעתיד של יציבות, שגשוג ושלום? ישראל היא הסכר בפני כוחות החורבן של האיסלם הקיצוני. לוחמי ישראל הם חומת המגן שחוצצת בינינו לבינם.
חיילינו ומפקדינו הגיבורים עשו זאת בזירות סבוכות, צפופות, מסוכנות. הם עשו זאת בגבורה עילאית ובתושייה מדהימה. הם עשו זאת מעל לקרקע ומתחת לקרקע. הם עשו זאת בשיטות לחימה מקוריות, שהפליאו את צבאות העולם.
השליחות, ההקרבה, אהבת הארץ, צדקת הדרך, הנחישות – דור הניצחון יודע על מה הוא נלחם. והישגיו המזהירים מדברים בעד עצמם. הפכנו את הקערה על פיה: מעמק הבכא של ה-7 באוקטובר הגענו לפסגת החרמון, לשמי טהרן, ולחיבוק מרטיט-הלב של משפחות החטופים עם יקיריהן.
כוחות היבשה, האוויר והים ראויים למלוא ההערכה – ועוד יסופר על עלילות הגבורה שלהם. אבל אני רוצה לציין כוח נוסף שהצטרף אליהם במלחמה הזאת – כוח מפלסי-הדרך. מפעילי הדחפורים והבאגרים שהיו חשופים לאש. הם הצילו חיים בחירוף נפש – וחלקם אף שילמו בחייהם. גם כלי ההנדסה, כלי ההעצמה שלהם, גם הם ספוגים ברוח עזה על משעל הרוח בפלדה. הזיכרון של כל גיבורינו נמצא איתנו בכל זמן, בכל מקום.
התיישבות חדשה ליד העיר ערד – "מצפה יהונתן" – מנציחה את מח"ט הנח"ל, אלוף-משנה יהונתן שטיינברג ז"ל. "גבעת רועי" – סמוך לדרך בורמה ממלחמת העצמאות – מנציחה את מפקד היחידה הרב-ממדית, אלוף-משנה רועי לוי ז"ל. שמעתי על מיזם חדש לזכרו של קצין יחידת 'אגוז' שנפל בדרום לבנון, איתן אוסטר. והמיזם נקרא – "יום לחיזוק הלמה": למה אנחנו כאן, ולמה אנחנו נלחמים.
גם מערכת הלייזר ליירוט טילי אויב – "אור איתן" – נושאת את שמו של איתן אוסטר. אביו, דב, הוא אחד ממפתחי המערכת.
לא פחות מכך, התרגשתי כמו שאני בטוח שגם אתם התרגשתם, לראות את חברי הנופלים מזכירים אותם עם דגלי היחידה שלהם על פסגות-ההרים הגבוהים בעולם: על האולימפוס ביוון, על המון בלאן בצרפת, על שלוחות האוורסט בנפאל. חמישה קילומטר גובה בכפור, תראו אותם מחזיקים את תמונת חבירהם.
אין עוד עם בעולם שנושא עימו את זכר יקיריו לכל פינה בכדור הארץ – כולל אמירת 'קדיש' ושירת 'התקווה'. תושבי המקום משתאים, הם לא ראו דבר כזה.
משפחות יקרות, אחיי ואחיותיי אזרחי ישראל, אתגרים גדולים עוד לפנינו מצד אויבינו שמבקשים להתחמש מחדש. אתגרים גדולים – ולצידם הזדמנויות גדולות ודרמטיות להרחיב את מעגל השלום.
אנחנו פועלים בשני המישורים גם יחד. ומה שנדרש בשניהם הוא אחדות: אחדות במלחמה, ואחדות בשלום. אנחנו נשיג את כל יעדינו רק בלכידות פנימית, בערבות הדדית, בחיזוק המשותף על פני המפריד. המדינה האהובה שלנו, מדינת ישראל, היא סלע איתן במזרח התיכון הגועש והפראי.
אבותינו הקימו פה בית – ואנו שצועדים בדרכם מוסיפים להבטיח את הבית ואת קיומה של שרשרת הדורות למען ילדינו, למען נכדינו, למען נינינו, למען הדורות הבאים.
אנחנו יודעים, בני משפחות השכול, אין תחליף לכל מי שאיבדנו. והאובדן הנורא קורע את לבנו. אבל בו בזמן, אנחנו גם יודעים שבזכות החותם העצום שהנופלים הותירו – לכולם שמור מקום בנצח ישראל.
אני מבקש לאחל החלמה בגוף ובנפש לפצועי המלחמה. הפצועים עטופים באהבת העם, שמלווה אותם לאורך מסע השיקום. אני ראיתי אותם שוב לפני ימים אחדים במחלקת שיקום ונפעמתי עוד פעם. לראות קטועי גפיים עם רוח כל כך איתנה, רוח גדולה, שהם ביטאו אותה בשתי מילים: "למען המדינה".
שלושת האחים הלוחמים למשפחת לוי-רחמים: ישי, ידידיה ואלקנה – הם יכולים להעיד על כך. שלושתם נפצעו בשדה-הקרב – אבל למרות הפגיעות הקשות, הפציעות הקשות, הרוח שלהם נותרה איתנה. ומיד כשהתאוששו מן הניתוחים המורכבים, הם השמיעו אמירה מלאת משמעות: "יחד ננצח!". יחד במעגל המשפחתי, יחד במעגל הלאומי.
בזכות הגיבורים שלנו – הלוחמים והלוחמות, הנופלים, הפצועים – ובזכות העמידה האיתנה שלכם, אזרחי ישראל – נמגר בעזרת השם את צוררינו, ונבטיח יחד את עתידנו. יהי זכרם של חללי המלחמה חקוק בסיפור תקומת ישראל לעולמי עד״.
