מרן הפתיע את המוהל: "תשטוף ידיים במים חמים"

"יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו שנהיה מלאים מצוות כרימון"..
ככה אמרנו כולנו בערב ראש השנה כשישבנו לברך בערב החג על הרימון, רימון, הוא מלא גרעינים מתוקים ומלאים טעם מזן אל זן..
אך אם תפתח רימון שהוא לפני בשילות, תרגיש גם כן מרירות..
וכנראה שככה זה כמו בכל דבר יש דברים שהם מתוקים ויש דברים שהם גם כן מרים, ועלינו מוטלת החובה להתמודד עם זה ולדעת עם זה טוב לנו או לא.
בואו נסתכל רגע עלינו כחברה, אנחנו אנשים מאוד מגוונים, פעם מצליחים להתמודד עם קשיים, ופעם מנסים לצלוח את החיים, ופעם גם הכל הולך למישרין.
הבטת רגע בפרשת השבוע?
כל שנה אני שואל את עצמי כשמגיע הפרשה של נח העורב והיונה, מה בדיוק היה שם?
בואו ננסה להבין ביחד:
"וישלח את העורב ויצא יצוא ושוב עד יבושת המים מעל הארץ" (ח,ז)
כותב רש"י הקדוש (ד"ה יצוא ושוב):
"הולך ומקיף סביבות התיבה ולא הלך בשליחותו שהיה חושדו על בת זוגו וכו'".
ועוד מצאנו בפסוק מיד אחרי כן:
"וישלח את היונה מאתו לראות הקלו המים מעל פני האדמה" (ח,ח).
ואחרי כן מיד חזרה:
"ותבוא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה וידע נח כי קלו המים מעל הארץ" (ח,יא)
ואני רוצה ברשותכם לשאול שאלה – מדוע נח בחר לשלוח דווקא את העורב ראשון? הלא לכאורה הוא לא היה אמין איתך, והוא חשד אותך, מדוע בחרת בו דווקא ראשון שהוא יראה את מצב הארץ אחרי המבול? וגם היונה שלחת בכוח? מה לכאורה הביאור בכל זה?
אלא בסיעתא דשמיא עלה בידי לבאר בזה ביאור נפלא – הלא כולנו, כל יהודי באשר הוא מכיר את הפסוק הנפלא של "ואהבת לרעך כמוך אני ה'" (ויקרא יט,יח), שמעתי בשם ר' חיים ויטאל זצוק"ל , דהלא אהבה הינה בגימטריא 13, ועוד פעם אהבה זה גימטריא 13 ביחד זה 26, שאנו אוהבים אחד את השני אנו מקדשים את שמו של הקב"ה בעולם.
נח, יכול היה לומר לעורב, "פגעת בי, חשדת אותי, אשאיר אותך כאן האחרון מבין כל החיות שייצא".
אך, נח לא עושה זאת, "דורשים אותו לשבח", הלא אמרו לא?!
כמה פעמים מישהו פגע בנו, מישהו אמר לנו איזה שהוא מילה לא יפה שנפגענו ממנה במאוד מאוד, ואנו הכנסנו לעצמנו שלא רוצים לראות אותו יותר לעולם..
נח, רצה להרבות אהבה, ובכל זאת הוא נתן הזדמנות לעורב, תצא אתה, "לא משנה מה אתה אומר ומה אתה חושב, עדיף לי שתצא אתה ראשון.
היונה רואה את כל זה מהצד, יוצאת בכוח, על מנת לבדוק מה קורה, וחוזרת עם עלה של זית, בפרק שירה מצאנו שהיונה משוררת בכל בוקר להקב"ה, "ריבונו של עולם, יהיו מזונותי מרורים כזית בידך ואל יהיו מתוקים כדבש בידי בשר ודם", זית הוא מריר, וגם בגמ' בסוף מסכת הוריות (יג:) מצאנו שזית יש בו ניגודיות, מצד אחד הוא משכח למי שאוכל הרבה ממנו, ומצד שני מי ששותה מהשמן שלו מחזיר לו את הזכרון..
היונה באה לומר לנח, אנו יודעים שבעולם הגדול, עלה זית הוא סמל של שלום, היונה באה לומר לנח, לא הסתדרת עם העורב, כי יש בו ניגודיות, אבל בכל זאת קיבלת אותו נתת לו הזדמנות..
זהו דקדוק מופלא שאנו לומדים מכן על בין אדם לחבירו..
בין אדם לחבירו זה אש, אבל היא יכולה להיות גם ברגישות ובמינון נכון..
קחו דוגמא נפלאה מה זה רגישות:
ראש ישיבת "אור החיים" וחבר מועצת חכמי התורה, הגאון הרב ראובן אלבז שליט"א, שימש פעמים רבות כמוהל בבית מדרשו של מרן כאשר מרן היה יושב ומשמש כסנדק, באחד מימי החורף הקרים הרב אלבז הכין את כלי המילה וציפה לבואו של מרן לשבת על כסא הסנדק, רגע לפני תחילת הברית ביקש מרן מהרב אלבז שייגש אליו ואמר לו: "לך אל הברז ורחץ את ידיך במים חמים במשך כמה רגעים".
כשתמה הרב אלבז שליט"א לשמע הבקשה, הסביר לו מרן שמזג האויר קר וכפות ידיו קרות, והתינוק יחוש צער נוסף על צער המילה, לכן ביקש שיחמם את ידיו תחילה, ורק אז יאחז בתינוק, עד כדי כך הגיעה דאגתו אפילו לתינוק בן יומו..
ואם זה לא רגישות..
אז מה כן?!
שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל היקרים והאהובים!!
המאמר נכתב לרפואת מור זקני ר' עמרם בן זוהרה הי"ו בתושח"י